בחיי שאני רוצה להאמין שאפשר להנמיך את גובה הלהבות בינינו, אבל הממשלה הזו לא מאפשרת לי
מתחילים כבר לראות את הניצחון המוחלט.
של ממשלת נתניהו על מדינת ישראל.
זה כבר ממש פה, אפשר כמעט למשש את זה: רק השבוע התברר שפרס ישראל בוטל השנה כי אייל ולדמן – ישראלי יפה, לוחם גולני לשעבר, שהקים ומכר חברת טכנולוגיה מצליחה ונבחר על ידי ועדת הפרס כזוכה בקטגוריית היזמות – לא בא טוב למשפחת נתניהו אחרי שתמך במחאה.
לפיכך ביטלו את הפרס כולו. מי צריך פרס ישראל? מי צריך הצטיינות, יזמות, מחקר, הכנסות של מיליארדים למדינה, כשמה שבאמת חשוב – מה שבאמת מנצח לנו מלחמות – זו נאמנות מוחלטת למשפחת נתניהו.
התוצאה: ממשלת נתניהו: 1. ישראל: 0.
ורק השבוע התברר שממשלת נתניהו סוגרת את מכון וולקני – החממה הטכנולוגית־חקלאית החשובה של ישראל, אבן דרך ביזמות וברוח הישראליות – באמצעות קיצוץ תקציבו ברמה שכנראה לא תאפשר לו להמשיך.
ממשלת נתניהו: 2. ישראל: 0.
ועוד התברר השבוע כי 170 מיליון שקל יתווספו ל־5.5 מיליארד שסמוטריץ' כבר העביר לכספים הקואליציוניים במסגרת תקציב 24', גם הפעם מחציתם תלך למשרד להתיישבות של אורית סטרוק, העיקר שתתיישב כבר.
ממשלת נתניהו: 3. ישראל: 0.
ורק השבוע התחוור שכשסמוטריץ' אמר ש"החזרת החטופים היא לא הדבר הכי חשוב" הוא באמת התכוון לזה, כשהבהיר שיתנגד לעסקה.
יכולתי להמשיך לספור נקודות, אבל תמשיכו אתם. יש בלי סוף מהן לממשלת נתניהו במאבקה הבלתי מתפשר במדינת ישראל: למשל משטרת בן גביר שמטביעה מפגינים בצואת סוסים; שר חינוך שמעביר 600 מיליון לתוספות שכר למורים חרדים ונטולי ליבה; שר תקשורת שמקדם – דחוף, עכשיו – שירותי שיחות אירוטיות למי שברשותם טלפון כָּשֵׁר.
תוצאה: ממשלת נתניהו – עוד ועוד הישגים הרסניים. ישראל: 0. חטופים: 134. ימים בשבי: 146.
ואני הרוס מזה לא כי זה בלתי נסבל (זה כבר מזמן בלתי), ולא כי זה לא מתקבל על הדעת (זה כבר מזמן לא), אלא כי מבקשים ממני – ממני! – להשתנות ולהתמתן ולבוא לקראת. וגרוע מזה: אני מתחיל להשתכנע.
הנה, רק לפני שבוע פירסמתי כאן ראיון עם חברי "תיקון 2024", קבוצה מרשימה של מילואימניקים ונשות מילואימניקים – שבאה עם הרעיון לייבא לישראל מעזה את מה שעובד יופי בשביל הלוחמים שלנו שם: פשוט לשים לרגע בצד את הסכסוך בין ישראל לישראל. בין ימין לשמאל. בין ערוץ 14 לערוץ שאתם צופים בו. פשוט להפסיק לקרוא זה לזה "טינופת" ו"מיץ של זבל" ו"ירקות רקובים מהרצפה של השוק" (ביטויים עדינים יחסית מטוויטר השבוע), ולהתחיל להבין ש"אין יותר יכולת להכיל את הרצון הבלתי נגמר של צד אחד להכריע את הצד השני. אין יכולת להכיל צד שדורש הכל עכשיו עד הסוף", כהגדרתם.
נשמע הגיוני. כמו גם הקריאה שלהם להפסיק את "השיח הדיכוטומי" בינינו, ולהבין שפוליטיקאים, רשתות חברתיות ותקשורת דחפו אותנו לקצוות ול"קיפאון מוחלט ביכולת שלנו לייצר איזו מציאות שאיננה ריב ומדון".
האמת, קצת השתכנעתי. כלומר, השתכנעתי לגמרי שהם תמימים לחשוב שהציבור הרחב ישתכנע, אבל לעצמי אמרתי: וואלה. אולי באמת אם כולנו נחליט – ברוח השעה הראשונה למלחמה, כשכל ישראלי רק חיפש מה ואיך לתרום ללא הבדלי דת, גזע ופתק בקלפי – לשחרר את השוליים הקיצוניים, להקים מרכז פוליטי חזק ולהתקדם מתוך איזו הסכמה רחבה יותר, זה עשוי לעבוד.
קחו כמה שניות לחשוב על זה.
ועכשיו תצחקו צחוק ענק ומתגלגל.
כי אף אחד כאן כבר לא מוכן לחשוב שזה אפשרי, נכון? כולנו עדיין נחושים לנצח במלחמה הפנימית. הנה, רן הר־נבו, ממובילי מחאת קפלן ואדם שאני מעריך ומוקיר, הגיב לראיון עם "תיקון 2024" במילים: "מייצרים בכוח סימטריה מזויפת... ככה לא נראה תיקון, ככה נראה נזק".
זה די דיכא אותי, קודם כל כי הר־נבו הוא באמת ממובילי דעת הקהל שהיא דעתי – ושנית, כי הוא לא לבד: עושה רושם שרובם המכריע של המגיבים – משני הצדדים – חושב בדיוק כמותו; כולנו משוכנעים בצדקתנו המוחצת, הטהרנית, המוחלטת, ובעובדה שהצד השני יביא לכיליונה של ישראל ולכן אין שום מקום לפשרה או שיתוף פעולה בינינו.
יומיים אחרי הכתבה ההיא נפגשתי עם נריה פיש. בחור דתי, תושב פדואל, עובד הייטק. פיש איבד במלחמה את אחיו, סרן איתן פיש ז"ל, מ"מ בשריון שחילץ עם הטנק שלו עשרות לוחמי גולני שנפגעו בקרב, עד שנהרג מטיל נ"ט. נריה – שלצערו מנוע מלעשות מילואים – החליט שהמילואים שלו, התרומה הקטנה שלו, יהיו הדבר הזה: להיפגש עם אנשים מכל קצות הקשת, ופשוט לדבר איתם.
לא לנסות לשכנע. לא להתעמת. לא שום כלום. סתם להיפגש ולדבר.
הוא אחלה בן אדם, נריה, וישבנו ודיברנו שעתיים על החיים ועל המוות, על משפחה ובחירות בחיים, על פוליטיקה ואמונות, ועל איך קרה שהציונות הדתית – ציבור עצום ומגוון כל כך – גמרה עם ייצוג פוליטי חד־ממדי וקיצוני כל כך.
נפרדנו כידידים. לא במובן הקלישאתי או האירוני של הביטוי; במובן ידידים.
ושוב אמרתי לעצמי: וואלה. ושוב חשבתי מחשבות לא מועילות במיוחד כשזה מגיע לגריפת לייקים, כי פיוס ואחדות לא מביאים לייקים. ובכל זאת הירהרתי: אולי אין צדק מוחלט. אולי אין צד צודק ב־150 אחוז וצד טועה במיליון אחוז. אולי אין שום דבר מוחלט.
ואז בא יואב קיש וביטל את פרס ישראל כי אייל ולדמן. ואז בא סמוטריץ' ואמר שהחטופים לא דחופים. ואז באה סגירת מכון וולקני. וכסף לאורית סטרוק, כי בשבילה אף פעם לא חסר.
ולעזאזל, הם מוחלטים ודורסניים לגמרי, האנשים האלה. הם מנצחים רק ניצחון מוחלט. הם לא עוצרים בשום קו אדום; מבריכה פרטית לנתניהו בעיצומה של מלחמה, ועד מירי רגב לסרי־לנקה בעיצומה של מלחמה. ובזמן שמבקשים ממני להבין שלא יהיה ניצחון מוחלט של אף צד, ושרק ביחד, כידוע, ננצח, הממשלה שלי עושה הכל כדי להשיג ניצחון מוחלט עליי.
ואני לא יכול, לא מסוגל, להחזיק יותר מעשר דקות של פייסנות, של כוונה טובה, של רוח טובה, מבלי שתיפול עליי איזו ידיעה חדשותית לא־תיאמן נוספת, שממנה יתברר ששוב תחבו לי אצבע לעין בדרך הכי מוחלטת שאפשר. ששוב ניצלו עד תום את תומם – וכנראה גם כספם – של רובם המכריע של הישראלים הטובים, העובדים, המשרתים, ישרי הדרך.
אז לעזאזל איתכם, כל מתקני הארץ, כל יזמי השלום בינינו, כל אבירי השולחנות העגולים ומעגלי השיח, כל אחיי לפשרה הפוטנציאלית: לא מסוגל. לא כי אני לא רוצה; רוצה. אבל הממשלה הזו שלכם פשוט לא מאפשרת לי. הם מצידם הולכים על הניצחון המוחלט; עליי, עליכם, על מדינת ישראל. והם הולכים עם זה עד הסוף.
המטרה: להחזיר את הסולידריות סביב משפחות החטופים. האמצעי: להוציא את הפוליטיקה מהדיון עליהן
לפני כמה חודשים, קצת לפני שעסקת החטופים האחרונה יצאה לדרך והחזירה קצת אוויר לחזה הקולקטיבי של כולנו, יצא לי ללוות אישה מקסימה לכנס למען משפחות החטופים שיזם שר החוץ אלי כהן. האישה הייתה ג'ינג'ית מרשימה כבת 70 שהבת שלה נחטפה מהקיבוץ שלה על ידי חלאות חמאס. כיוון שהיא יותר מזדהה עם הצד הימני־מרכזי של המפה הפוליטית, היא רצתה מאוד להגיע ספציפית לכנס הזה, פשוט כי האמינה בנתניהו ובממשלה שהם יידעו לעשות את העבודה, ופחות התאים לה ללכת לכנסים שיזם מטה החטופים האזרחי בראשות רונן צור.
"לא שיש לי משהו רע להגיד נגד המטה או רונן צור", אמרה לי, "זה פשוט שגם ככה אני חיה לבדי, אני אלמנה ואין לי מכונית. אז אם אני כבר מצליחה לצאת מהבית ולנסוע רחוק, אני מעדיפה ללכת לדבר עם הממשלה שלי, עם מי שבאמת יש לו כוח להשפיע". היא דיברה ואני חשבתי כמה זה עצוב שאישה במצב כזה קשה יושבת לבדה בבית ואף אחד לא באמת יכול לעזור לה. הבן הבכור שלה לוחם שנכנס לעזה כבר ביום הראשון. הבת השנייה שלה חטופה בשבי חמאס. היא הייתה כל כך לבדה במלחמה הזו על חיי הבת שלה, שהייתה צריכה כל עזרה הכי פעוטה שאפשר לתת לה, אבל בשלב ההוא כל מה שהיא קיבלה מהמדינה היה שיחה מקצין בצה"ל ופגישה עם עו"סית מתחילה ומבולבלת שבהתחלה אפילו לא ידעה איך קוראים לבת שלה, וגם אחרי זה לא היו לה שום רעיונות.
כשהגענו לכנס ראינו שהארגון ללא רבב. משרד החוץ אירגן עשרות דיילות צעירות ומנומסות שממש נלחמו על הזכות ללוות אותנו כל הדרך לכיסאות שלנו באודיטוריום ואפילו התעקשו לעזור לאישה לרדת במדרגות. הכנס עצמו נערך באולם ייצוגי ומטופח, סידרו בו שולחנות עגולים לכל המשפחות ובמה עם פודיום. כל כך התפעלתי מהארגון שאני זוכרת שחשבתי לעצמי, "סתם משמיצים את הממשלה, תראי איזה אירוע מושקע ומכבד הם אירגנו".
אני לא זוכרת מתי התחלתי להתעצבן על מה שאני רואה שם. אולי זה היה אחרי שחלפו 54 דקות והשר אלי כהן טרם הגיע. "איזה חוסר כבוד", אמר גבר קירח ושרירי שאמא שלו נחטפה. "אני לא מאמין שיצאתי שלוש שעות לפני הזמן וביטלתי ראיון עם הבי־בי־סי כדי לא לאחר, והם דופקים לנו איחור של שעה".
כשאלי כהן נכנס הוא היה מלא טקט ורגיש. הוא הסתובב בין כל השולחנות העגולים, טרח להגיד שלום קצר לכל משפחה, הציע גם חיבוק. אבל אז השר עלה לנאום, ושוב הרגשתי איך העצבים שלי עולים. הנאום היה ארוך מדי, וברור לי שגם אני הייתי מתקשה להגיד משהו משמעותי יותר מהאמירות הבנאליות כמו "אנחנו עושים הכל", "ליבנו איתכם". ועדיין, הדבר הראשון שכל נואם צריך לעשות זה לדעת לקרוא את החדר, והחדר הזה? הדבר האחרון שהוא היה צריך זה נאום מאוד ארוך וגנדרני שלא מביא שום בשורה. "נו, תפנה אליהם כבר", אני זוכרת שחשבתי, "תשאל אותם שאלות, תשמע מה הם צריכים ממך" .
החדר היה שקט בצורה מפחידה. המשפחות פשוט ישבו ושתקו בלי להגיד מילה, ובדממה הזאת יכולת להרגיש את כל הרגשות הכי כבדים. מין קוקטייל זוועתי כזה של ייאוש, געגוע, חרדה וחוסר אונים כמו שיכולה להרגיש רק אמא שהילדה שלה נמצאת במרחק פחות משעה נסיעה ממנה, ובכל זאת רחוקה מהישג ידה כאילו נלקחה לגלקסיה אפלה מעבר לשביל החלב. לא, לא היה שום מקום לדפוק שם נאום ארוך, בטח לא אחרי שנתת להם לחכות לך שעה. המשפחות האלו בערו מרוב רצון להביע את הכאב שלהן ולבקש בקשות מהממשלה שלהן, ובכל זאת הם ישבו שם והאזינו בשקט כמו ניצבים עצובים, כמו הקהל הכי שבוי שהלב שלו שבוי ממילא.
כבר חשבתי שהכנס יתחיל, אבל אז עלה גל הירש, ואני כותבת את הדברים הבאים עם המון חשש לעשות לו עוול. ובכל זאת, זה מה שראו עיניי. לא רק שהאיש נאם נאום אפילו עוד יותר ארוך מול משפחות שעוד לא נתנו להן להשמיע מילה, הוא גם נשא נאום שפשוט נשמע יהיר, מנותק, חסר לב אפילו. הוא לא אמר "אני מצטער שזה קרה לכם", "אני מבין כמה זה קשה". במקום זה, הוא עמד שם במעיל נפוח בסטייל צבאי ודי נזף בהם שהם צריכים לגלות סבלנות ולהבין כמה זה מורכב. זה קצת הרגיש כאילו הוא מתייחס למשפחות החטופים כמו אל טירונים מפונקים בפלוגה שלו שהעזו להתלונן שאין מים חמים במקלחות, ולא כמו אל אנשים שבורים שהילדים שלהם עוברים בדקה הזו עינויים אצל האויב.
כשהאמא שבאתי איתה יצאה בחזרה למונית של הנהג המתנדב, היא עדיין הייתה מקסימה ואצילית, אבל נראתה כאילו שהוציאו ממנה באגרוף את כל התקוות שלה. "זה היה טיפה מאכזב, לא?" אמרתי לה, "כן", היא אמרה כשהעיניים שלה רחוק־רחוק בנוף שבחלון, "ובכלל לא נתנו לי לדבר". ואז נזכרתי בעוד פרט, איך היא הגיעה לשם ומיד ניגשו אליה שלוש קצינות נפגעים מהמטה הרשמי, אבל מה? הן לא ידעו איך קוראים לאמא של החטופה, לא ממש ידעו מי הבת החטופה, וגם ביקשו מהאמא את הטלפון שלה, פשוט כי עוד לא הייתה ברשימות שלהן. תארו לעצמכם, חודש ומשהו אחרי האירוע, ולמטה של המדינה עדיין לא היו משום מה כל מספרי הטלפונים, הפרטים, סיפורי החטיפה של כל המשפחות.
נניח שאני יכולה לקבל את ההסבר של האמא המקסימה שנסעתי איתה, שהמדינה פשוט הייתה יותר מדי עסוקה במלחמה בעזה מכדי להכין רשימות חטופים מסודרות. ונניח שאני יכולה גם לקבל את העובדה שאולי לא ניתחתי נכון את הסיטואציה, וגל הירש היה בעצם אחלה. מה שאני לא יכולה לקבל זה את העובדה שבמקום להגיד תודה שיש לנו מטה אזרחי מעולה, מטה שתיפקד פיקס בזמן שזה הממשלתי קירטע, חלק גדול מהציבור שונא אותו ומטנף עליו ברגעים אלו ממש. כן, חלק גדול מהציבור מאשים עכשיו מטה שרובו מתנדבים אוהבי הארץ, מטה שהיה שם ברגע האמת כשהמשפחות היו צריכות מישהו שיסיע את הסבתא להתראיין באולפן או יביא להם עוגה לחגוג יום הולדת מדכא לבת החטופה בכיכר. עולם הפוך ראיתי, במקום שהמטה הזה יקבל חיזוק מאזרחי המדינה על זה שלקח על עצמו לטפל באחים ובאחיות הסובלים כל כך שלנו, הוא שנוא ומואשם בכל.
נו, אז נקריב את רונן צור, נוותר על שירותיו, למרות ששוב אני אישית מאמינה שהאיש הזה, שעבד לילות כימים, עשה את זה מנטו אכפתיות, מה גם ששמעתי ממשפחות חטופים שנמצאות בסקאלה ההפוכה משלו במפה הפוליטית שהוא עזר להן בכל פרט ופרט, ובלי היסוס. ועדיין, ייתכן שצריך להיות הוגנים ולקבל שהוא פשוט לא עובר להמון אנשים חלק בגרון. רק שאם זה ככה, איך אתם מסבירים שחלק גדול מהעם שלנו עדיין ממשיך להגיד דברים כמו "משפחות החטופים איבדו אותי" גם אחרי ההתפטרות של צור? למי שלא מאמין, הנה מקבץ של ציוצי טוויטר שכתבו אנשים על משפחות החטופים רק השבוע: "הם איבדו אותי ברגע שהתחברו לרונן צור ומאז אני כבר לא מאמינה להם"; "אותי הם איבדו, כי למרות שהוא התפטר, קפלניסטים ארורים אחרים מובילים אותם".
אלא שמשפחות החטופים הן לא קבוצת כדורגל שאתה צריך לבחור אם אתה אוהד אותה או נגדה. הם גם לא האלבום החדש והגרוע של ביונסה, שאתה יכול להגיד עליו "זהו, היא איבדה אותי". מדובר פה באמא של תצפיתנית שכבר הורידה כ־20 קילו ממשקלה, באבא של חטוף ממסיבת נובה שבלילה יושב ומטיח את האגרוף שלו שוב ושוב בקיר, מרוב שכואב לו בנשמה הוא מעדיף כבר לפצוע לעצמו עד זוב דם את האצבעות. זוהי קבוצת האנשים הכי אומללה ומוכת ייסורים שחיה במדינה כרגע, לצד המשפחות השכולות, ואם יש דבר אחד שהגורל הנורא שנפל עליהן ביום אחד הקנה להן, זה את הזכות להגיד מה שבא להן, איך שבא להן, ושאנחנו נסכור את הפה שלנו, נכבד אותן עד קצה היכולת האנושית שלנו, ונתמוך. לא מדובר פה בוויכוח בפיד על האם ההמבורגר החדש של שייק שאק שווה את ההייפ, אלא באזרחים שהיו יכולים להיות אנחנו. כאב כמו שלהם לא מתחלק לשני צדדים, לבעד ונגד, גם לא לימין ושמאל. האנשים האלו עומדים בפני עצמם ולא נתונים לשום ויכוח, הם מספר ראשוני של יגון.
והם זכאים לסולידריות ולתמיכה ללא עוררין, בין אם מדובר במשפחת חטופים שמאלנית שרוצה שהממשלה תיפול או במשפחה שגרה ביהודה ושומרון ומאמינה שהלוחמה חייבת להמשיך ואסור להסכים לאף עסקה מופקרת. כל עוד הם שם, בקו החזית הכי בוער ונורא של הנפש, דעתנו על הדעות שהם משמיעים פשוט לא רלוונטית. זה לא אומר שאסור לנהל את הוויכוח של האם לקבל עסקה בכל מחיר או להמשיך ולתקוף ברפיח עד שהם ייכנעו לנו. זה כן אומר שאסור ללעוג להם, ובטח לא להגיד שהם "חבורת ילדים שרוקעים ברגליים וצורחים 'להחזיר את החטופים עכשיו! עכשיו!' כמו פעוט שמבקש שתקנה לו קרטיב". אתם יצאתם מדעתכם? אבא שהבת שלו בשבי הוא כמו פעוט בסופר שרוצה שלגון? ולא, זו לא "אשמתם" שהם בחרו ללכת עם המטה של רונן צור. הם הלכו איתו כי זה מטה מעולה, כי זה ארגון שממלא כל בקשה שלך תוך יום וחצי, ובעיקר כי לא הייתה שום אלטרנטיבה אחרת.
עד שאזרחי המדינה לא יחבקו אותם, את כולם, בלי שחור ובלי לבן, בלי כחל ובלי שרק, בלי ימין ובלי שמאל, לעולם לא נוכל להגיד לעצמנו שהמדינה הזאת היא מולדת ששווה שיחיו וימותו למענה. נכון, הם מפריעים לנו לחזור לשגרה, הם מזכירים לנו את ההשפלה שספגנו, מפריעים לנו לדבוק בדעה הפוליטית שלנו, לאהוב את המנהיג שבא לנו לאהוב. ובכל זאת, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות, קודם כל לדאוג לאחים ולאחיות שלנו שהפכו לנושאי הלפיד של האסון הזה. לאזרחים כמונו, שכל החטא שלהם הוא שהיה להם פחות מזל מאיתנו.
שפעת 1 / הפוליס (העיר) הלכה השבוע לבחירות. אמנם לא היינו מאוהבים בעירנו המבורדקת לאחרונה אבל הצבענו עבורה, כי את מה שמגיע לנו כדאי לקחת לפני שיהיה מאוחר. חוץ מזה, אמאל'ה, מלא שפעות מסביב. כן־כן תירגעי, עשיתי חיסון טפו־טפו־טפו, אבל שמעתי גם על כאלה שחטפו שפעת למרות החיסון, אז אל תתלהבי.
אביגיל, מיכאל ועמליה / אני לא יכול להשתחרר מהכאב הפנימי, מהסים החיצוני, מתולדות המלחמה הזאת וחש שאני מתנהל כמו פנס שמאיר וכבה עם דימר פנימי. וכשישבתי וראיתי ב"עובדה" את הסרט של בן שני על אביגיל הקטנה ושני אחיה עמליה ומיכאל, אז הכאב שוב גבר. ראיתי את החיוך של אביגיל בפעם הראשונה לפני חודשיים בשער של המוסף הזה, ועד זמן כתיבת שורות אלה, אני לא יכול להוציא מהראש ומהלב את סיפור הילדים והגבורה קורע הלב, של אביגיל הקסומה בת הארבע שנחטפה לעזה וחזרה אחרי 51 יום, ושל שני אחיה מיכאל ועמליה שהתחבאו בארונית הממ"ד אחרי שראו את ההורים שלהם רצוחים לידם. שלא לדבר על המשפחה של אחותה (לירון ובעלה זולי) שמאמצת אותם אחרי מה שעברו. והייתה שם גם הפסיכולוגית המהממת שליוותה את שני הילדים תוך כדי האירוע שעה אחרי שעה כשהם ישובים בממ"ד מוקפים נוח'בות מנוולים.
"איפה המטען שלכם?" שואלת הפסיכולוגית את מיכאל, "וכמה אחוזים נשארו לך בטלפון?"
"57 אחוז", לוחש הילד הבקיא ברזי הטכנולוגיה. ואני חושב אם לאנה פרנק ואתי הילסום (יהודייה הולנדית שכתבה את "השמיים בתוכי" ונספתה בשואה) היו טלפונים ופסיכולוגית להתקשר לעולם החיצון בהתחבאות שלהן מפני הנאצים במלחמת העולם השנייה הסוף שלהן היה אולי אחר.
והפסיכולוגית שמדברת בטלפון עם מיכאל יודעת שאם מיכאל ייצא מהממ"ד וילך למטבח, שם נמצא המטען, הוא יראה את אמו. אבל הוא קם ובפרקטיות של מבוגר בלב של ילד רץ ומביא את המטען בעוד נשימתך (נשמתי) נעצרת. הייתכן שהחיים ממשיכים הלאה אחרי כל זה? הייתכן שהכל הופך בסוף לתוכנית "עובדה" (המצוינת, עם בן שני, במאי הדוקו הנהדר), הייתכן שכל זה קרה לנגד עינינו? לא ייאמן.
לא מהצועקים / אח שלי, אמא שלי, חבר שלי, אני לא מצליח להשתחרר. לפעמים תוקף אותי התקף עצבות נוראית, בעיקר עם השקיעות אחה"צ. לפעמים זעם עצור. אני לא מהצועקים כמו שתי חברות הכנסת או נשיא ברזיל או קניה ווסט הדביל. אני מהשותקים. מאלה שמדברים לעצמם. אני גם לא אסטרטג, פרשן. אני זמר וזמר אשאר. אם יש לי רעיון או שניים טמנתי אותם בחיק השירים שלי. אם רציתי למחות דחיתי את פרס ישראל המדובר לפני שנה.
אני חולף ליד הגיטרה. מדי פעם קובעים סשן באולפן ואנחנו מקליטים עוד שיר ועוד שיר. להגיד שאנחנו מאושרים? זה יהיה רחוק מהאמת. כי בסוף קשה לפרוק את מטען הכאב מארבעת החודשים האלה בחיינו גם בשירים. החיים נהיו פריכים. התבונה נעלמת ברעש הגדול. מזל שיש את הגיבורים, המיוחדים, המופלאים לנהות אחריהם. לכל אחד מגיע לקבל את פרס ישראל.
חופשה שנויה במחלוקת / למול הכל אני שם לב לפי פרסומי חברות המסע שכבר אפשר לנסוע לאוגנדה לראות גורילות, לדרום־קוריאה כדי לפגוש מסורת עתיקה. אבל אני לא מצליח אפילו להשתכנע לטוס למדריד הספרדית לאכול טאפאס עם חברים ואלמודובר ואחרי שאנחנו קובעים נסיעה אני מבטל. ואליבא דחברים, כמה מהם ששבו מהתאווררות מאיטליה ("התאווררות" קוראים לזה עכשיו, לעומת "חופשה" פעם) כתבו לי "לא הצלחנו להתנתק, וגם החברה הלאומית דפקה לנו את הטיסה עם האיחורים הענקיים שלהם".
טוני וספה / שמתי אימוג'י של וספה ושלחתי לכל מי שהתעניין מה קורה אצלי. אולי בגלל טוני וספה הפיצה, ואולי כי זה ביטוי לחוסר אונים שעה שמשפחות זועקות בדם ליבן ולעומתן כל אלה שלא ייאמן, קובעים את סדר היום.
"אנחנו מאבדים מערכינו כששום דבר לא משקף את רוחנו", קראתי פעם באיזשהו מקום. ואפרופו באיזשהו מקום, בסוף שנות ה־80 הלחנתי ושרתי שיר ואני מצטט ממנו: "אך באיזשהו מקום בים העצב והכאב, ישנה איזושהי רפסודה והיא נקראת אהבה", שורה שכתב כמורשת הנער המשורר רון אדלר שנקטף בדמי ימיו. שורת חיים ליום־יום שלנו כיום.
גשם בפברואר / אז מה קורה? חרבו דרבו או אירוויזיון? לא ייאמן. מצד אחד כל מה שקרה לנו, ומצד שני אירוויזיון ("גשם אוקטובר"). וכשמתחיל גשם בפברואר (שנפסק עכשיו והשמש יצאה) כל זה מעלה את שאלת הפרופורציות. ואז לא נותר אלא לצאת בשמש למרחב המוגן שקרוי הגינה שלי במרכז הארץ, ואני מתחיל לפרוק קצת את הזעם והעצב על ידי הוצאת "יבלית מצויה". יבלית אלה השיחים הפראיים שנטפלו ל"שיחים הטובים" בגינה, מוכר לכם?
"מעט כל כך לומר, דחוף כל כך לומר זאת", כתב לאונרד כהן.
ספר היעלמות / אז מי אתה בימים אלה, גבר? נדיב או אדיב, חביב, קשוח, מתוח, או פחות פתוח? קשה להחליט. כמו שקשה היה להחליט למי להצביע בבחירות לעיר. וכיוון שהרצון שלי לצרוך חוויות די נמוך, אז אני תקוע כבר חצי חודש בספר בשם "לגרש את ורונה" מאת הסופרת הסקוטית מרגוט ליווסי, סיפור על צעיר שנתקל במישהי שנכנסת לדירה שבה הוא עובד בצבעות, וחוטף עליה קראש, אבל דווקא אז היא נעלמת לו. נשמע לכם מוכר? להיעלם? פתאום? באמצע? כשהכל נראה בסדר? ולחכות שיחזרו הביתה?
שום אפשרות לשכחה / הנה ציטטה מאת המשורר חיים גורי שמדייקת את הדברים שאני רוצה לומר: "שום סיכוי לשכחה, שום אפשרות פתוחה, אני ממשיך לשוטט בחוצות הריקים האלה ומקווה לאיזה טוב, שעדיין לא נודע לי". גורי מוציא לי את המילים מהפה. ואני מבין שאנחנו צריכים בימים אלה להתאמן על ציפייה ועל לחכות. על לשחרר ולפרוק ת'כאב שהצטבר בנו כי לא ברור אם הזמן אוהב אותנו. הרי היינו בתור לאשליות ואכלנו אותה. עכשו תור ההתפכחות. החשבון. ואם אתה עדיין מתעקש, מציע לי חבר חכם, תנסה אופניים בגשם, זה יערבב לך את הטיפות עם הדמעות (מנסה ונרטב כמו שד). תנסה ריקוד על איזה מזח. תנסה להיות אאוטסיידר.
"אבל בראבק, אני אינסיידר טוטאלי", אני זועק. "אז תנסה להתקלח במים חמים ולעבור לקרים". בררר. מנסה ונהנה.
חביתות סוף / הראו לנו את המקום שרוצים להגיע אליו כי אנחנו זקוקים לאות, דרך, פתרון, לבוא חשבון ולהבין מה קורה.
ואביגיל הקטנה? היא כבר משחקת עם שני אחיה הישנים ושלושת החדשים שאימצו אותם במשפחה של דודתה הנפלאה ובעלה המדהים. וכשזוג המבוגרים עושים לכל ששת הילדים חביתות לארוחת ערב אני אשכרה בוכה מהתרגשות. וכשהשידור מסתיים, אני מסמס לנשיא ארצות־הברית, למורה שלי בבית הספר ולך, אמאל'ה, כדי להגיד שראיתי את הרוע ואת האנושיות מנצחת אותו.
וחוץ מזה. מלא שפעות באוויר. וזה לא שאני שונא מלונות בערים זרות. לא בגלל זה לא נסעתי למדריד, אמאל'ה. אולי לא הבנת, כי פשוט לא היית פה כשהכל קרה. למזלך, לצערך ולשמחתך.
וזהו עתיד שבו מכונות הרעל מכל הצדדים שובקות, וגבורה והוגנות מנצחות דעות פוליטיות
הופעתי השבוע בסיום כנס המילואימניקים במועדון הבארבי. היו שם ארגונים שונים של ישראלים שיצאו להציל את ישראל ב־7 באוקטובר ולא מוכנים לחזור לשגרה כאילו לא אירע דבר. הם היו בקרבות ואיבדו חברים, חלקם נפצעו. הם היו מוכנים למות עבור המדינה שלנו, עבור חברים שחושבים הפוך מהם. הם סיכנו את חייהם במודע. המוות היה מוחשי כשהסתובבו בלב עזה וחיפשו מחבלים. ואחרי החוויה הזו הם לא מוכנים, פשוט לא מוכנים, לאפשר לנו לחזור ל־6 באוקטובר.
אלישע מדן היה בין הנואמים בערב הזה. פגשתי אותו גם שבוע קודם, כשהוא בא להופעה שלי. לא ידעתי שיבוא. זיהיתי אותו באמצע ההופעה, זה היה רגע מצמית. בשישי שבו הוא נפגע, מישהו כתב לי שהוא נהרג. אחר כך אמרו לי שהוא פצוע אנוש. חשבתי לעצמי, אוקיי, "אנוש", אני הרי יודע מה זה אומר. ומאז עקבתי אחרי מסע השיקום המדהים שלו, כעוף החול ממש. והנה, הוא יושב בהופעה וצוחק. וזה לא שקלה דרכו. בחור בריא שחוזר מן הקרב בלי רגליים. אבל איזו רוח גדולה.
והוא אמר בכנס בגילוי לב: אני מתבייש בכך שהייתי מוכן לריב עם חברים שלי לפני 7 באוקטובר על הרפורמה. חברים שכשנפצעתי רצו לבית הממולכד שבו היינו בחאן־יונס כדי להציל את חיי. והמריבות ההן, איזה טפלות הן בעיניי היום. אסור שנחזור אליהן.
בכל הצניעות, או ברובה, אני לא חושב שיש רבים שפגשו כל כך הרבה מילואימניקים כמוני בחודשים האחרונים. אלפים רבים פגשתי בהופעות, אלפים בהתכתבויות בנושא העסקים, אין־ספור ממשקים ושיחות. לא הייתי צריך את הכנס כדי לחדד לעצמי ולכם את המסר שלהם, אבל אעשה זאת בכל זאת. אלה דברים שראוי לחזור עליהם שוב ושוב. המילואימניקים אומרים לנו דבר מאוד פשוט: ב־7 באוקטובר שינינו בשנייה אחת את התודעה. זה היה כמו לחיצת כפתור פנימית כזו, שהופכת הכל. כל מה שנראה לנו חשוב לפני כן - מחיצות בדיזנגוף ועילת הסבירות - הפך לחסר חשיבות. לנגד עינינו עמדה משימה אחת בלבד: הגנה על ישראל מפני מחבלי נוח'בה הנאצים. יצאנו לקרב וסיכנו את חיינו, ביביסטים וקפלניסטים חירפו נפשם כדי להציל זה את זה, כדי להציל אזרחים. ועכשיו, כשחלקנו משתחררים ממילואים, אנחנו לא מוכנים לחזור לאחור כאילו לא קרה דבר. זה פשוט לא סביר בעינינו, וזה לא יקרה. לא ניתן לזה לקרות.
אחד הדברים שאמרתי להם בכנס זה שאת הרוח הגדולה שהייתה להם במלחמה הם הרוויחו גם בזכות זה שלא היו להם שם רשתות חברתיות. לא היה טוויטר בעזה. הם הסתכלו זה לזה בעיניים, וחזרו לאהוב. זה שיעור חשוב בעיניי, גם לעתיד: כדי שהמהפכה תבוא היא תצטרך להתעלם מהשיח הקיצוני ברשתות. היא לא צריכה להשתתף בו ולנסות לנצח בו, אלא לעוף בגובה מעליו, להלך בגדלות בשעה שמחרחרי הריב מנסים למשוך את כולנו לאחור.
גם בשל כך אני מבקש לאתגר את עצמי רגע עם הארה על בצלאל סמוטריץ': אני לא מחובביו. מעולם לא הייתי. אנשים כמוהו מרחיקים בעיניי אנשים מהיהדות, מאהבת תורה. הוא מקפיד ממני וצדיק ממני בהרבה, אבל בעיניי עושה חילול ה' גדול. הוא גם מזיק לתנועת ההתיישבות. זו דעתי. גם ח"כ צבי סוכות איננו כוס התה שלי, בלשון המעטה. כתבתי נגדו בחריפות שפגעה בו בעבר, ולא התנצלתי חרף טענותיו, אף שלא קשה לי לחזור בי כשיש צורך. אינני רואה בכך פחיתות כבוד. אני מקדים את הדברים הללו, כדי לומר את זה: גם לאנשים האלה מגיע שלא יופעלו מכונות רעל נגדם. גם לאנשים שבעיניי הביאו את ישראל לנקודת השפל שלה בשנה הקודמת, יחד עם יריב לוין ושמחה רוטמן ואחרים, מגיע שלא כל משפט שהם יאמרו יוּצָא מהקשרו. מותר להם לגרוס אחרת מכם בנושא עסקת חטופים.
סיפור הסוכה בחווארה, שכבר הוכח על ידי הכתב הצבאי חברי רועי שרון כפייק, הוא דוגמה טובה לעוול מיותר שנעשה לסוכות. ההתנפלות על הבן של סמוטריץ', שאמור להתגייס אבל העדיף להקדים לכך לימוד בישיבה, היא דוגמה לעיסוק מיותר אחר. ודווקא כמי שבאמת מקווה שהציונות הדתית תיוצג בכנסת הבאה על ידי אנשים אחרים בתכלית, אני בוחר גם בהקשר שלהם: בואו נקיים מחלוקת בדרך אחרת. נוקבת, אבל הגונה יותר.
אנחנו מסוגלים.
דוגמה מהצד השני: לילה בעזה. כוח צבאי של לוחמים שוהה באיזה בית ישן. החייל ששמר על הגג מגיע למישהו ומעיר אותו להחליפו. הוא מתבלבל. יש חושך וקצת בלגן, והוא לא מעיר את מי שאמור להחליף אותו באמת, אלא בחור אחר מהשב"כ, אדם בדרגה שמקבילה נניח לסגן אלוף, שבמקרה נמצא עם הכוח. השב"כניק מתעורר, ובלי לשאול שאלות קם ועולה לשמירה. הוא לא מתקן את הלוחם ולא מוציא הגה. זה בחור מבוגר יחסית, יש לו כמה ילדים בבית וקריירה של כמעט 30 שנה בשירות, אבל לעלות לשמור בארבע בבוקר על הגג זו לא פחיתות כבוד עבורו. ממש במקרה הוא גם נשוי לאחת מראשות המחאה ההיא, וממש לא במקרה מעלילים עליו עלילות שהיה בקשר עם סינוואר או ווטאבר. ובזמן שמכונות הרעל מעלילות עליו עלילות שווא, הוא, בגיל של פנסיה תכף, קם לפנות בוקר ועולה לגג, כי העירו אותו בטעות לשמירה.
העתיד של ישראל החדשה הוא אנשים כמו אלישע מדן, אדם שאיבד את רגליו בעזה, אבל לא את הרוח הגדולה, אנשים שהובילו אותנו בשדה הקרב, והדבר הטוב ביותר לישראל יהיה לתת להם להוביל אותנו גם אל היום שאחרי. שבת שלום.
