מיק ג'אגר לא משתגע על זה שמדברים איתו על הארי סטיילס. "הייתי שם הרבה יותר איפור על העיניים ממנו", אמר ממש לפני כמה ימים ל"סאנדיי טיימס". "בוא, הייתי הרבה יותר אנדרוגיני. ואין לו קול כמו שלי, או שהוא זז על הבמה כמוני. הוא פשוט דומה באופן שטחי לעצמי בגיל צעיר, שזה בסדר - זה לא בשליטתו".
הארי סטיילס בהופעה בלונדון
(קרדיט: עינב שיף)
ג'אגר אולי לא טועה בחלק מהטיעונים, אבל הוא בהחלט מפספס את הנקודה העיקרית - הדמיון בין סטיילס לג'אגר כלל לא נשען על פרמטרים כגון "קול" או "תנועה", וגם לא בכמויות האייליינר. הסיפור הוא אם סטיילס עונה להגדרה של רוקסטאר כמו שג'אגר עיצב אותה מאז שנות ה-60; האם כשהבריטי בן ה-28 עולה לבמה באולם שאין בו אפילו מסכים מרוב שאין בהם צורך, משהו חריג מתחולל עוד לפני שבכלל פתח את הפה; האם, אחרי הפפראצי והטיקטוק והקריירה בהוליווד, להארי סטיילס יש את הניצוץ החמקמק שמבדיל בין אורחים לרגע לכוכבים של פעם בדור.
לקהל שהתאסף אמש (ג') בבריקסטון אקדמי בלונדון להופעה חד-פעמית, שבה סטיילס ביצע את אלבומו החדש והמוצלח למדי, Harry’s House, הייתה תשובה ברורה, חדה וקולנית. מאוד קולנית. למעשה, הצרחות שהלכו שם היו גורמות לאדוארד מונק לחשוב שהדמות בציור המפורסם שלו היא בעצם מעריצה של הארי סטיילס. זה היה רעש צולה אוזניים אבל גם מהפנט, כאילו אורית שחף מהיהודים שכפלה את עצמה כמניין האנשים במקום, קצת פחות מ-5,000 (במונחי סטיילס, אגב, זה כאילו שעומר אדם יופיע בצוותא).
שלא תהיינה טעויות - התיאור הנ"ל אפילו לא מתייחס למה שהלך בזמן ההופעה. זה היה רק החימום, כולל שירה אדירה בציבור של Bohemian Rhapsody, כנראה כדי לשחרר את מיתרי הקול. כשהאורות נכבו וסטיילס עלה לבמה, לצלילי Music For A Sushi Restaurant, השיר שפותח את אלבומו החדש, התברר שניתן לצמצם את כל המילים בשפה האנגלית שמשמעותן התרגשות להברה אחת: אההההההההההההההה.
במרחק יריקה וחצי מהאולם שבו סטיילס הופיע, נמצא בית הולדתו של גיבור בריטי אחר, דייויד בואי. כמו ג'אגר, אין ספק שסטיילס חושב עליו כשהוא מתרוצץ כמו טווס על אם.די, או כשהלהקה מעבה את הפופ הקליט שלו עם שכבה בריאה של גלאם-רוק (תופים נפוחים, בס שמן, סולו גיטרה גאה). הבחירות האופנתיות הנועזות והבריטיוּת המסוגננת משלימים דיוקן של אייקון קרוס-אובר: אימהות רוצות שיתחתן עם הבת (או הבן) שלהם, היפסטרים מתלהבים מהחלקלקות חסרת המאמץ ודור ה-Z הרוס על הרגישות שהוא מפגין כלפיו, כקונטרה למסורת ההתרפקות של הדורות הקודמים על בחורים "רעים".
באלבום החדש למשל, יש שיר בשם Boyfriends, שפורט על נימי התסכול כלפי בני זוג שמתנהגים כמו אסהולז. לפני הביצוע סטיילס מאתר מעריצה בקהל, שהחבר שלה בגד בה עם החברה הכי טובה שלה. סטיילס, אלא מה, אומר למעריצה שעדיף לה בלעדיו, ומוליך את הקהל לומר מה הם חושבים עליו.
אלא שסטיילס, וזה אחד מסודות הקסם שלו, יודע בכל זאת איך ובעיקר מתי לקרוץ לאזורים פחות מהוגנים ו"נכונים", תוך שהוא נזהר מלהתלכלך באמת. בשני שירים מהאלבום, Daylight ו-Keep Driving הוא מזכיר קוקאין, למשל, ולא כמשהו שצריך להתרחק ממנו. אחרי הביצוע של Keep Driving הוא אפילו מתוודה שלא דמיין לשיר את הטקסט (שכולל את המילה "ציצי") כשאמא שלו בקהל. אחר כך, בהדרן, הוא פוצח בנאום עתיר קלישאות על הקשיים של כולם בשנתיים האחרונות, ויוצא בקריאה לכולם להיות נחמדים יותר. "ואם אתם מרגישים תקועים, כמו שקורה לכולם מדי פעם", הוא ממשיך, "תמיד תדעו שאתם יכולים לשיר בקול שיר על מין אוראלי". לא היה צריך יותר מזה, וגם הרבה פחות היה מספיק, כדי לשלוח את בריקסטון למאדים עם Watermelon Sugar.
הארי סטיילס בהופעה בלונדון
(קרדיט: עינב שיף)
יש לו קול לא רע אבל לא שובר חומות ולא עוקר נשמות, ולפעמים דווקא הופעה חיה מדגישה את הפער בין להיט מתקתק ומושלם כמו, As It Was לעומת המאמץ המיוזע להרים בלדה סטייל פול מקרטני כמו Matilda. לא שזה מפריע לקהל, שמקפיד לשיר את כל השירים באותה אקסטזה למרות שחלקם בני חמישה ימים בלבד. אבל סטיילס במיטבו כשהוא מתרוצץ כאילו שהבמה עשויה מגחלים בוערות, עם תנועות שבין מאצ'ו לאוחצ'ה. אם יש נקודת אמצע מוחלטת בין קראוד-פליזר לקראוד-טיזר, צריך לקרוא לה "צומת סטיילס".
היוצא מהכלל בפער בין שירי האדרנלין והקטעים הרגועים יותר היה ביצוע מחשמל בהדרן של Sign of The Times, להיט הסולו הראשון של סטיילס אחרי הפרידה מ-One Direction. סטיילס לא סתם סוחב את השיר אלא ממש מניף אותו באוויר, וזה היה מרשים עוד יותר בהתחשב בכך שהוא ביצע אותו פעמיים - הפעם הראשונה נקטעה כדי לחלץ מתעלפים/ות מקדמת הבמה. סטיילס הוא לא אחד שייתן להצגה להימשך לפני שישאל אם כולם בסדר, ואולי בדרך הוא גם יספיק לעזור לקשישה לחצות את הכביש.
זה נגמר עם ביצועים כיפיים ל-What Makes You Beautiful של One Direction ו-Kiwi (האיש מאוד אוהב פירות כנראה) מהאלבום הראשון שבו סטיילס קבר את הדיבור על מותו של הרוק אצל בנים ובנות מתחת לגיל 35. אפשר לצחוק עליו עד מחר, אבל אם השיר הזה היה מגיע לרדיו בשם להקת The Whatevers, הזלזול היה נמחק מיד. ואז הוא נפרד, אם כי לא להרבה זמן - בחודש הבא הוא יקים התנחלות באצטדיון וומבלי, היכן שהקהל נראה כמו שטיח ארוך, והאינטימיות היחידה היא בין הצופים והטלפון שלהם. סטיילס יעשה את הכי טוב שלו גם שם, אבל בינתיים הוא מפריח נשיקות באויר והקירות הוותיקים של בריקסטון סופגים סיבוב אחרון של שאגות. מי יודע, אולי הן הגיעו גם לאוזניים של מיק ג'אגר.
