בעיית הפליטים של השנים האחרונות היא נושא שממנו הקולנוע האירופי לא יכול להתעלם. הכוונה אינה לסרטים שעוסקים בקהילת מהגרים מבוססת, ואפילו לא לאנשים שזה מכבר הגיעו למערב ומעמדם טרם הוסדר. הכוונה היא לפליטים שעדיין נמצאים בתנועה, במצבם הפגיע ביותר, כשכלל לא ברור אם יצליחו להגיע לחוף מבטחים.
בעיית הפליטים היא נקודת מוצא לקולנוע בעל אמירה פוליטית-ביקורתית. הקולנוע יכול להציע בחינה המאתגרת את אופן הצגת הבעיה בתקשורת הפופוליסטית והדרך שבה בוחרים פוליטיקאים דמגוגיים לנצל את העניין למטרותיהם. הקולנוע יכול להשתמש בסיטואציה המורכבת והקשה שבה מעורב הפליט כדי להעלות שאלות על הערכים של מדינות אירופה בהווה, על משמעותה של הזהות הלאומית במאה ה-21, ועל מהותה של ערבות הדדית בתוך הקהילה הלאומית והבין-לאומית.
רוב הקולנוע האירופי שעוסק בבעיית הפליטים, בוודאי זה שזכה להקרנות בבתי הקולנוע בישראל, מגיע מהארצות המבוססות של אירופה. "פחד" (Strah), סרטו של הבמאי הבולגרי איוואילו חריסטוב, מגיע ממדינה קטנה בשולי אירופה, שהפער בינה לבית המדינות המהוות את היעד הסופי של הפליטים, עדיין רב. לבולגריה יש גבול משותף עם טורקיה ולכן היא תחנת מעבר אטרקטיבית בדרך למדינות האיחוד האירופי. הנתונים מלמדים שהיא חווה עלייה שנתית ועקבית במספר הפליטים מאז 2012 עד למספר הנוכחי שכבר עבר את ה-21 אלף.
בסצנה הפותחת את הסרט "פחד" מורה בשם סבטלנה (סווטלנה ינצ'בה) סוגרת על מנעול ובריח את בית הספר שבו היא לימדה. הוא נסגר כי אין מספיק תלמידים בכפר הקטן שיצדיקו את השארתו פתוח. מצד שני, הכפר שוכן בסמוך לגבול עם טורקיה, כך שאורחים לא קרואים מופיעים בו מזמן לזמן בדרכם לגרמניה מחוז חפצם.
ללא עבודה, נראה שלא נותר יותר מדי עניין בחייה של האלמנה המתקרבת לסוף העשור השישי בחייה. יש בכפר גברים שמנסים לחזר אחריה באופן לא מזמין במיוחד – בוצ'ב (סטויאן בוצ'ב) המפקד של הכוח הצבאי הקטן היושב באזור, ואיוון (איוון סאבוב) שנראה נחוש להשיג את מטרתו גם בדרכים לא סימפטיות. גם סבטלנה היא לא טיפוס מזמין במיוחד. יש לה מענה חד וחסר סבלנות, וסכין ממשית לחלוטין שאיתה היא ישנה מתחת לכרית.
כשהיא מעבירה את הזמן בציד ארנבות, היא נתקלת בפליט אפריקאי שהגיע ממאלי ונמצא במסע רגלי לבדו. הוא דובר אנגלית, והיא רק בולגרית, כך שהתקשורת ביניהם מוגבלת ביותר. תוך שהיא מכוונת לעברו את רובה הציד היא מוליכה אותו לעבר מוצב הגבול של בוצ'ב על מנת להשאיר אותו שם. אך בוצ'ב ואנשיו נעדרים מהמוצב בגלל שהם עסוקים במבצע לכידה של קבוצת פליטים גדולה. סבטלנה מביאה אותו לביתה של ראשת הכפר (קריסטינה ינבה) והיא מציעה שסבטלנה תקשור את הפליט לעץ עד הבוקר, ואז היא תביא אותו לאנשי הצבא.
בחוסר רצון היא מביאה את הפליט לביתה לשהות במהלך הלילה. למחרת בבוקר, לאחר שהיא חוזרת למוצב הגבול, מובהר לה שאין מקום פנוי נוסף בחדר הקטן שאליו נדחסו שאר הפליטים שנלכדו אמש. סבטלנה משחררת את הפליט לחופשי אבל הוא, משום מה, נשאר ליד הבית שלה. בסוף היא תתרצה, תכניס אותו לביתה והדבר יוביל להיכרות בין השנים. באמבה, כך שמו, צעיר מסבטלנה בכ-20 שנה. הוא משכיל ומנומס, ובעברו טרגדיה נוראית שבה נרצחו אשתו וילדיו במאלי. בדרך שאינה זוכה לפיתוח אמין הם מתחילים להבין זה את זו, ומערכת היחסים מתפתחת. חוסר הסובלנות מצד אנשי הכפר, שלא לומר הגזענות הבוטה, מובילים לתגובה צפויה לשינוי בחייה של סבטלנה ולשרשרת אירועים שתלך ותחריף.
בסרטו של חריסטוב יש כמה טונים, שלא מתערבבים היטב יחד. זו קומדיה של "פנים חתומות", המציעה מבט ביקורתי על המנטליות הקסנופובית של אנשי הכפר. מצד שני, יש רגעים דרמטיים שנובעים ממצבם של הפליטים. ההומור נתקע כשמופגן היחס המאוד לא סובלני של אנשי הכפר, הפולטים אמירות גזעניות, מתייחסים בלא חמלה לפליטים, ובהמשך אף מידרדרים לפעולות נבזיות. מצד אחד זה סרט שעוסק בסיטואציה ריאליסטית לא פשוטה, ומצד שני יש איזה נופך של "ריאליזם קסום" שמעמעם את הביקורת. את שתי הפוזיציות יכולה לשרת הבחירה שנעשתה לצלם את הסרט בשחור לבן, אבל ההיגיון של הבחירה בצורת צילום זו תהיה כל פעם שונה.
היבט נוסף ובעייתי לא פחות הוא ההפשטה של דמות הפליט. זה נכון לגבי קבוצת הפליטים שנלכדת בסרט ומוצגת כעדר דומם ופאסיבי, וזה נכון גם לגבי הדמות המרכזית של באמבה. הוא מעוצב יותר כפונקציה עלילתית מאשר כאדם בעל מבנה פסיכולוגי וטווח התנהגויות אמין באופני התגובה שלו למה שקורה. כך גם מערכת היחסים בינו לבין סבטלנה נחוות כלא יותר מהצורך של התסריט בקידום הקונפליקט. "פחד" עוסק בבעיה שמטרידה לא מעט מדינות באירופה, אך לא בדרך מספיק מגובשת או מעניינת.
