שריפות הענק שמשתוללות ומכלות כעת את היערות, צובעות את השמיים באדום ובכתום אפוקליפטיים ומשגרות ענני עשן ואובך וממטירות נשורת אפר, טורדות גם את יוצרי ויוצרות הקולנוע. גם הם לא יכולים להתעלם מהשלכות משבר האקלים. גם הבמאי הגרמני כריסטיאן פצולד, מחשובי היוצרים הפועלים כעת בקולנוע האירופי, טולטל כשנחשף לתוצאות של שריפה שכזאת, בביקור שערך לפני כשנתיים וחצי בטורקיה. המראות לא הרפו ממנו והעניקו לו השראה לסרטו החדש "שמים אדומים" על שני חברים יוצרים - סופר ואמן, שיוצאים לבית נופש בים הבלטי, גם במטרה ליצור, ובאזור משתוללת שריפת יער. "הייתי בטורקיה ביער שנשרף לחלוטין ואי-אפשר לשמוע שם כלום - דממת מוות - לא ציפורים, לא רוח, לא חרקים", שיחזר פצולד בריאיון ל-ynet שהתקיים בפסטיבל ברלין האחרון. "כשרואים דבר כזה חושבים על הצעירים ועל אסון האקלים שמחכה להם, וזה משהו שלדעתי חייב להיכנס לקולנוע. עם זאת לא רציתי לעשות מותחן אקולוגי. רציתי שהנושא יהיה ברקע".
"שמים אדומים" הצליח להרשים את חבר השופטים של פסטיבל ברלין האחרון, שבראשו עמדה כוכבת הקולנוע קריסטן סטיוארט. הסרט צד את דב הכסף - הפרס הגדול של חבר השופטים. זהו פסלון נוסף שמצטרף לארון הפרסים של פצולד, ומבסס את מעמדו הנישא והמוערך. כארבעה חודשים אחרי הזכייה בברלין, פצולד יגיע לישראל ויהיה אחד מאורחי הכבוד של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטיות תל אביב ה-25, שייפתח בשבוע הבא. פצולד יעביר כיתת אמן ובמהלך הפסטיבל יוצגו אחדים מסרטיו, כולל טרום בכורה של "שמים אדומים", שנרכש להפצה בישראל על ידי קולנוע לב.
לכתבות נוספות במדור קולנוע:
לפצולד חשוב לדבר עם הסטודנטים והסטודנטיות. הוא נהנה לפגוש צעירים, לחלוק איתם דברים שחווה וראה ולשאוב מהם השראה. "מעניינת אותי החשיבה של צעירים כמו הילדים שלי - הם לא חושבים באותה הצורה שאני חשבתי כשהייתי בגילם", הוא אומר. בכלל ניכר, שבגיל 62 נושא הגיל מאוד מעסיק אותו, והמילה "צעיר", חוזרת שוב ושוב בשיחתנו. למשל "כשאתה צעיר אתה סוס מלא באנרגיות", הוא אומר, או "כשהייתי צעיר ידעתי שקיצים רבים עוד לפניי, ושלילדים שלי יהיו קיצים משלהם - עונה שבה אתה לומד להיות אדם; לומד איך לקבל אכזבה, לקבל רומנים כושלים וכו'. אבל יש לי תחושה שלא נשארו לנו עוד הרבה קיצים כאלה.
"בכלל, הזמנים משתנים", הוא ממשיך. "כשצופים בסרט משנות ה-50 אנשים מעשנים שם 100 סיגריות, נכון? אני מת על זה, אבל זה לא משהו שאפשר לעשות היום. אף אחד לא מעשן עכשיו 100 סיגריות ביום. אגב, שמעתי שיהיה חיסון נגד סרטן, בעוד שנתיים-שלוש בגלל פיתוחים ביו-טכנולוגיים. כשיהיה חיסון נגד סרטן אני אקנה 200 סיגריות בלי פילטר".
"הייתה תקופה בחיים ששיחקתי תפקיד - אמן, במאי"
פצולד, שגדל בגרמניה לאם פולנייה ולאב צ'כי, גילה את קסמי הקולנוע בגיל צעיר. במסגרת חובת השירות הצבאי הוא הקרין סרטים במועדוני קולנוע לנוער עבריין. בשלהי שנות ה-80 הוא החל ללמוד באקדמיה לקולנוע וטלוויזיה בברלין. אחד המורים שלו היה הבמאי והאמן הארון פארוקי, שאיתו ישתף פעולה בהמשך. Pilotinnen, סרט הגמר של פצולד, זכה לשבחים ואף נרכש על ידי הטלוויזיה הגרמנית. "הסרט הראשון שלי הצליח מאוד ושם אותי על המפה. פתאום מצאתי את עצמי באור הזרקורים", הוא נזכר. "רציתי להישאר במקום הזה אז כתבתי תסריט - Cuba Libre היה שמו - וזה היה אמור להיות סרט של 35 מ"מ על מכוניות ונשים בבלגיה: מרוצים ליד החוף, צילומים מדהימים. אחרי יומיים-שלושה של צילומים, אשתי אמרה לי: 'אני מרגישה שאתה משחק אותה במאי'. והיא צדקה - הכול היה שם לא נכון: הצילום, הבנות, המכוניות, החוף, בלגיה. אני תמיד משחק אותה כאילו אני טרנטינו בקטן".
אז מה עשית, הפסקת את הצילומים?
"קודם כול נכנסתי לדיכאון למשך שש דקות, ואז אמרתי לעצמי שאני חייב לשנות משהו. בסוף השבוע הסתגרתי בחדרי במלון ושיניתי את נקודת המבט של כל התסריט. נקודת המבט הקודמת הייתה של גבר שצופה בנשים יפות, במכוניות יפות, בסרטים יפים - ושיניתי את הסיפור כך שהדמות הראשית תהיה של גנגסטר שמתנהל, כאילו הוא חלק מסרט של ז׳אן-פייר מלוויל. זה היה ניסיון ההצלה שלי".
3 צפייה בגלריה
"פתאום מצאתי את עצמי מתחת לאור הזרקורים". כריסיטאן פצולד מקבל את פרס דוב הכסף, פברואר 2023
(צילום: AP)
פצולד, כמו שאפשר כבר להבין, נוהג לדבר בכנות. ולכן כיף לשמוע אותו מעלה זיכרונות מראשית הקריירה שלו. "הייתה תקופה שגרתי עם קבוצה של יוצרי קולנוע צעירים באותה דירה - והם תמיד היו אומרים לי: 'כריסטיאן, בוא נלך לראות כדורגל!' או 'כריסטיאן, בוא נלך למסיבה!', אבל תמיד עניתי שאני צריך לעבוד. רציתי להרוס להם. אבל אחרי שהם עזבו לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זו הייתה תקופה בחיים ששיחקתי תפקיד - אמן, במאי. לכן, כשאני הולך לקולנוע אני יודע שזה סרט של מישהו שמשחק אותה במאי. אני יודע את זה מההתחלה. או כשאני קורא ספר, מיד אני קולט שהוא כתוב בידי מישהו שרוצה להיות סופר".
במהלך הקריירה שלו הוכיח פצולד שהוא כבר מזמן לא משחק אדון במאי. הוא יוצר מרתק, שמיטיב לשלב ריאליזם ומיתולוגיה, דימויים ויזואליים מרשימים ויכולת סיפורית, הפוליטי והאישי, חיים ומוות, גרמניה של אז והיום. בדרך כלל במרכז סרטיו ניצבות נשים, והוא עוקב אחר המאבקים שלהן וניסיונן לשרוד באהבות תחת דיכוי. הוא גם מתעסק במעברים ובתנועה. בין סרטיו הבולטים: "ילה" (2007) - על אישה שמשאירה מאחור נישואים בעייתיים וחיים קשים בתקווה לעתיד טוב יותר אבל העבר רודף אחריה, "ברברה" (2012), שזיכה אותו בדב הכסף בפסטיבל ברלין ועלילתו מתרחשת במזרח גרמניה, בקיץ 1980 - על ברברה, רופאה שהגישה בקשה לעקור מן המדינה, והיא מוענשת ומועברת לעיירה קטנה ומרוחקת, שם היא נתונה תחת מעקב. "פניקס" (2014) שהושפע מ"ורטיגו" של היצ'קוק (הסרט האהוב והשנוא על פצולד כאחד) על ניצולת שואה שפניה נפגעו ועברה ניתוח פלסטי. בשלושת הסרטים האלה הופיעה והרשימה נינה הוס, שגם עבדה איתו ב"יריחו".
3 צפייה בגלריה
"אין הרבה שחקנים בעולם, שהם גם שחקנים פנטסטיים וגם אנשים טובים שלא מאוהבים בעצמם". כריסיטאן פצולד מקבל את פרס דוב הכסף, פברואר 2023
(צילום: AP)
"החבר שלי פנה אליי ושאל: 'יכול להיות שהבן שלי הומו?'"
בשנים האחרונות עבר פצולד לעבוד עם פאולה בר, הכוכבת הגרמניה הממריאה. הם עשו יחד כבר את "טרנזיט", "אונדין" ועכשיו את "שמים אדומים". לפני כמה שנים, כשעזרתי לבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון בפיתוח הדיאלוגים לסרטו 'פרנץ', הוא שאל אותי אם אני מכיר את פאולה בר, ואמרתי לו שלא. הוא הציע לי: 'תסתכל על פאולה, היא מעניינת'. ואז ראיתי אותה ב'פרנץ' והיא הייתה מצוינת. לא שחקנית גרמנייה טיפוסית - היא מעולם לא הייתה חלק מהאסכולה של התיאטרון. יותר רקדנית משחקנית, ולכן נקודות החוזק שלה הן יותר הגוף והחינניות. פאולה אינטליגנטית ואתה יכול לדבר איתה ולהרהר בדמות איתה מבלי שזה יהרוס משהו. זו לדעתי כל החוכמה: בדרך כלל כשאתה אומר לשחקן: 'אני אוהב את איך שהלכת עכשיו', איכשהו הוא אף פעם לא מצליח ללכת ככה שוב, אבל היא כן מצליחה. בסרט הבא שלי, שאותו אנחנו מפתחים יחד, היא תגלם בחורה שמגיעה למשפחה שמשהו קצת דפוק בה. יהיה כאן משהו אמיתי".
בכלל לפצולד יש השגות על כוכבי קולנוע. "ראיתי לא מזמן סרט תיעודי על ואל קילמר, שהיה אז מאוד חולה וזה היה מעניין כי גם הוא, כמו כל השחקנים, נרקיסיסט - אבל הוא מאוד פתוח בעניין הזה. אגב, אין הרבה שחקנים בעולם, שהם גם שחקנים פנטסטיים וגם אנשים טובים שלא מאוהבים בעצמם. אין הרבה כאלה. למזלי ארבעה או חמישה מהזן הנדיר הזה, מופיעים אצלי ב'שמים אדומים'".
וממה אתה שואב השראה?
"ב'שמים אדומים' למשל, שילבתי השפעות מסרטי קיץ שאני אוהב כמו של הבמאי הצרפתי אריק רוהמר, מסרטים של במאים איטלקיים כמו רוברטו רוסליני ופייר פאולו פזוליני, מ'חלום ליל קיץ' של שייקספיר, מהיער בטורקיה ומסיפור שקרה לי: לפני עשור ביקרתי חבר בספרד - יש לו שם בית. הילד שלו היה אז בן 12 והוא הביא איתו לחופשה חבר מבית הספר. שניהם היו בבריכה, ואני וחברי ישבנו על שפת הבריכה - קראנו, דיברנו קצת, שתינו קפה. ואז שני הילדים האלה התחילו לריב בבריכה, אבל לא הייתה שם שום אגרסיה - סתם ריב חברי. כמו התאבקות באולימפיאדה. אחרי חצי שעה של ריב הם עזבו, והחבר שלי פנה אליי ושאל: 'יכול להיות שהבן שלי הומו?', הייתי בהלם מהשאלה הזו. חשבתי שמדובר רק בילדים מלאי אנרגיה. כשכתבתי את התסריט של 'שמים אדומים' חשבתי על הילדים האלה בני ה-12, רק שבסרט הם בני 25, מסתובבים ביער, מתכננים חופשה ביחד, ואז המכונית שלהם מתקלקלת".
לפצולד יש גם חולשות לטרילוגיות. ויש לו הסבר קצת מורכב למה. "אני עושה טרילוגיות, לא כי אני אוהב טרילוגיות או כי הן מעניינות אותי, אלא כי אני לא רוצה לעשות סרט שהוא כמו מוזיאון. למוזיאון יש כידוע אדריכלות ייחודית - איזה בניין שנמצא מחוץ לעיר וכולם מצלמים אותו, אבל אני מעדיף את הרחובות ואת העיר עצמה. אז כשאני אומר שאני רוצה טרילוגיה, הכוונה היא שאני רוצה את הרחובות, אני רוצה להיות חלק ממשהו".
