הימים הראשונים של מלחמת 7 באוקטובר היו קשים במיוחד לעמי סמולרצ'יק. הדיווחים והתמונות מהטבח ביישובי העוטף ומאות החטופים לא הניחו לו. "איך שהתחיל הסיפור בכיכר החטופים, כשהגיעו לשם עוד פחות מאלף איש, הרגשתי שאני צריך ללכת להיות שם איתם ולהזדהות איתם ועם הסבל הנורא שלהם כדי שיחזירו את החטופים כמה שיותר מהר", הוא אומר. "כשבאתי אחר כך הביתה התפרקתי כמו שלא התפרקתי הרבה זמן. היה לי פשוט קשה נורא להיות בכיכר. עכשיו אני הולך מדי פעם להפגנות בקפלן, פחות לכיכר".
אתה עדיין צמוד לטלוויזיה כמו בימים הראשונים של המלחמה?
"בהתחלה נצמדתי כמו כולם לטלוויזיה, רציתי לדעת כמה שיותר, אבל בשלב מסוים חתכתי והפסקתי לצרוך את זה. אני לא יכול לראות את כל הפרשנים הצבאיים יושבים שם ומלעיטים ומחממים אותנו במידע ומאוננים על הצבא והרמטכ"ל. הם מדברים כאילו הם יודעים הכול. אז אמרתי, 'יאללה, אני חותך'. אני לא צריך אותם בשביל לדעת מה קורה. הדמיון שלי עובד מספיק חזק כדי לדמיין כמה נורא שם".
מה אתה חושב על התנהלות הממשלה?
"אתה שומע איך הם מדברים ומתנהלים, ובאיזו שפה נוראית הפוליטיקאים משתמשים, וזה עצוב".
בחודשים הראשונים למלחמה סמולרצ'יק השתתף בחזרות להצגה "הגברת הראשונה" בתיאטרון הבימה, שעוסקת בראשת הממשלה היחידה שהייתה כאן, גולדה מאיר, ובמחדל מלחמת יום הכיפורים. עכשיו הוא מגלם את הדוד בסיק בהצגה "חתונה מאוחרת" (הפקה משותפת של הבימה ותיאטרון באר שבע) - עיבוד של מעיין אבן לסרטו של דובר קוסאשווילי, שביימה שיר גולדברג, ומככבים בה לצידו גם אסתי זקהיים, צביקה הדר, יעל אלקנה, דניאל מנוחין, מיכאל אלוני ואורי בלופרב.
אתה משחק היום בחמש הצגות ורץ מהצגה להצגה.
"אני רואה את עצמי תמיד כאינסטלטור שעומד לרשות הקבלן. פעם אני עושה סתימה, פעם רב קומות. התפקיד שלי ב'חתונה מאוחרת' מקסים, אבל גם כמו שאני אוהב - בלי יותר מדי אחריות על הכתפיים. אני אוהב חיים קלים וזורמים. לא אוהב הלחצות, לא אוהב לא לישון בלילה מהתרגשות. החיים מאתגרים גם ככה - ילדים, פרנסה.
6 צפייה בגלריה
"אני בכלל לא בז'אנר של ללכת ולעשות תחקיר להצגות". מתוך "חתונה מאוחרת" בהבימה
(צילום: מעין קאופמן)
"יש לי תמיד ויכוח עם שחקנים אחרים. מבחינתם זה נורא לא סקסי להגיד שאני מרגיש כמו אינסטלטור. 'אתה גם אמן, גם שחקן', הם אומרים לי. מבחינתי, כשיש סיפור טוב - צריך רק לדעת לספר אותו טוב. ב'חתונה מאוחרת' זה פשוט זרם כמו מים. זה סיפור מאוד טוב, שעובד נהדר גם היום. דובר קוסאשווילי היה בהצגה השנייה והיה מאוד מרוצה. הוא חיבק אותנו".
עשית הכנות מיוחדות לתפקיד?
"אני בכלל לא בז'אנר של ללכת ולעשות תחקיר להצגות. אני בז'אנר של לדעת את הטקסט טוב, להבין את הסיטואציה הדרמטית ואת הסיפור, ובדרך כלל בזה זה נגמר. לא צריך לחקור את הרוצח ולראיין אותו ולהיות בכלא הגלבוע כדי להבין איך עובד המוח המעוות שלו. אפשר לשחק גם בלי להיות שם. יש שחקנים שתראה אותם עושים כפיפות בטן או מרפקים שעה לפני ההצגה. לא אני. אני גם סומך על הטקסט שיעשה את העבודה. אני משחק עכשיו גם ב'הרטיטי את לבי' של חנוך לוין, ואם אתה מגיש את הטקסט הנפלא של חנוך לוין נכון, אתה אפילו לא צריך לשחק אותו".
לפחות ראית את הסרט לפני שהתחלתם בחזרות?
"ראיתי אותו כשהוא יצא, לפני איזה 25 שנה, ואני זוכר משם רק את הסצנה הנורא יפה שבה ליאור אשכנזי ורונית אלקבץ מתעלסים ערומים ומתנשקים ומתמזמזים. אבל אם שיר הבמאית הייתה מבקשת ממני לראות את הסרט לצורכי עבודה, הייתי רואה אותו וגם הייתי לומד גרוזינית אם היו מבקשים. אבל כמעט אין גרוזינית בהצגה. מילה פה, מילה שם".
איך זה לקחת חלק באיחוד בין אסתי זקהיים וצביקה הדר, שכיכבו לפני 30 שנה יחד בסרט "עפולה אקספרס"?
"פשוט נהדר. אגב, גם יעל אלקנה ודניאל מנוחין נכנסו ממש יפה לנעליים של רונית אלקבץ. אסתי זכתה על התפקיד שלה ב'עפולה אקספרס' בפרס אופיר. גם אני זכיתי בפרס אופיר, על הסרט 'פיגומים'. זה משמח מאוד, אבל בסופו של דבר אנחנו בעלי מלאכה, ולא צריך להישען על מה שעשינו. אנחנו כל פעם צריכים להוכיח את עצמנו מחדש. משחק הוא מקצוע שכל חודש אתה עושה בו ריסטארט ומקווה שיהיה טוב".
"הויברגר שחקן מאוד מוכשר, אבל יש גבול שלא עוברים אותו - והוא עבר"
תפקידו הראשון של סמולרצ'יק (54), יליד חיפה, היה בסדרה "פלורנטין" ששודרה בסוף שנות ה-90. מאז הוא שיחק בתיאטרון (בעיקר בהבימה), בקולנוע (בין השאר ב"מבצע סבתא", ב"סימה וקנין מכשפה" של דרור שאול, וב"פיגומים" של מתן יאיר, שהקנה לו כאמור את פרס אופיר לשחקן המשנה המצטיין) ובסדרות טלוויזיה ("שעת נעילה").
6 צפייה בגלריה
"זאת עבודה בלב הפריים-טיים שכל עם ישראל רואה אותה". עמי סמולרצ'יק וימית סול מתוך "סברי מרנן"
(צילום מסך, קשת)
אך לא משנה כמה תפקידים יעשה סמולרצ'יק, אין כמעט מי שלא מזהה אותו כיום כמשה כץ מהסדרה "סברי מרנן". "מישהו אמר לי, 'אני אספר לך משהו, אבל אל תגלה לאחרים. אני רואה 'סברי מרנן' ואוהב את זה', והוא לא היחיד שאמר את זה", הוא מספר. "בשבילי עבודה זה האנשים, ויש בסדרה אנשים שכיף לי לעבוד איתם. הסדרה עשתה לי שירות מעולה. זאת עבודה בלב הפריים-טיים שכל עם ישראל רואה אותה, ואני מקבל עליה פרגון חבל על הזמן".
בסרט הפולחן "מבצע סבתא" של דרור שאול, סמולרצ'יק גילם את בני שגיב - אחיו של אלון שגיב בגילומו של רמי הויברגר, שהסיפורים על התקפי הזעם שלו בחזרות להצגה בתיאטרון העברי וההתנהגות הלא הולמת כלפי אחת השחקניות והצוות הטכני תפסו כותרות באמצעי התקשורת בשבועות האחרונים. "שיחקתי עם רמי רק ב'מבצע סבתא', אבל אני מכיר אותו מתל אביב ודרך חברים משותפים", הוא אומר. "אני מחבב אותו, הוא שחקן מאוד מוכשר, אבל מצד שני, יש גבול שלא עוברים אותו, והוא עבר. "אתה לא יכול להביא את האטרף ואת הזעם שלך לעבודה. בטח לא עכשיו, כשאנחנו נמצאים בתקופה כזאת קשה. הוא לא יכול להגיד לאחת השחקניות, 'אני אאנוס אותך אם הקיו לא ייכנס בזמן'. אם היה לי יום נאחס בבית, אז אני צריך להוציא אותו בעבודה? מבחינתי, אני בא לעבודה ושם בצד את כל הטירוף. אני אוציא הכול על שק אגרוף, בטח לא על השחקנים או הצוות שעובדים איתי".
הציעו לך לשחק בהצגה?
"הייתי אמור להיות בה, אבל זה לא הסתדר בסופו של דבר. אלוהים שמר עליי. נחסכו ממני חזרות עם התקפי זעם. חבל מאוד, אבל מי ירצה לעבוד עם רמי עכשיו? אנחנו גם שכונה. שלולית. אתה לא יכול לעבור עכשיו לעבוד באריזונה. גם התיאטרון (העברי), שאמור היה להעלות את ההצגה, היה צריך לשים לו גבול. יכלו לחסוך ממנו את עבודת הבימוי ולתת לו רק לשחק. אולי אז הוא היה פחות לחוץ".
"ביום כיפור הייתי בן שלוש, אבל לא צריך לחוות מלחמות בשביל לקלוט איזו טלטלה מטורפת אנחנו עוברים"
לפני חצי שנה, אחרי שנים רבות שבהן היה מעשן מריחואנה, סמולרצ'יק החליט להפסיק עם זה. "זאת הייתה אהבה מאוד גדולה שלי", הוא אומר. "מגיל 21 הייתי מעשן מהבוקר עד הלילה, עד שהחלטתי לבדוק איך זה נראה בלי וויד. המון שנים תהיתי מתי יבוא הרגע שבו אפסיק ואם זה יקרה. להגיד לך שאני לא מתגעגע לזה? בטח שאני מתגעגע. כל אחד שאני מריח ממנו ג'וינט בא לי לחטוף את זה ממנו, אבל אני מרגיש שמאוד טוב לי כרגע בלי התלות הזאת".
בעבר סיפרת שאתה מתעניין במחקרים שקשורים לפטריות הזייה, אל.אס.די ופסיכדליה. התנסית בזה גם?
"יש לי הרבה אהבה לתחום של פסיכדליה. לפעמים משני תודעה הם דבר חזק, יש בהם משהו מאוד תרפויטי. אתה מצליח לראות דברים בצורה קצת אחרת. היום לאנשים יש הרבה פתיחות לנושא. לפני 20 שנה, כשהיית מדבר על גראס היו עושים לך נו נו נו. היום כשאתה מדבר על גראס אף אחד כבר לא מתרגש. אותו הדבר פטריות הזייה. וכן, השתמשתי בפטריות הזיה. זה יכול להיות מדהים, אבל לא לכל אחד. חייבים להשתמש בזה בצורה מודרכת".
אתה עדיין מתבדח על חשבון האף שלך?
"בגיל ההתבגרות האף שלי הרביץ צמיחה גדולה. לפני הרבה שנים קיבלתי תפקיד שבשבילו הייתי צריך לנתק את הגבות המחוברות שלי, ופתאום האף נראה גדול יותר. אני מסתכל על הילדים שלי. אף אחד מהם לא קיבל את האף שלי, אבל אחד מהם כן קיבל את הגבות המחוברות".
מוטקה סמולרצ'יק, אביו של עמי, נפטר לפני 17 שנה. מאז מותו ועד לפני כשנה בנו כמעט שלא נזכר בו. "לפני כשנה חוויתי הארה חזקה איתו, פתאום הוא בא לי באגרוף", מספר עמי. "בשנים האחרונות אני צורך תרבות בצורה מאוד חזקה. הייתי בפסטיבל מוזיקה מדהים של המוזיקאי והדי ג'יי תאי רונה ברמת הגולן, שנקרא השתרעות. אתה בא עם הכרית שלך ובמשך עשר שעות אתה מקשיב למוזיקה אלקטרונית. זה מטריף חושים, מעלף ומרגש. זאת לא מוזיקה שאתה בא לרקוד איתה, אלא להקשיב.
"פתאום, לקראת הבוקר, שמעתי מתחת לשמיכה חזנות בוקעת מהרמקול. שמעתי והתפרקתי בבכי חבל על הזמן. כמו תינוק. נזכרתי פתאום באבא שלי. אבא שלי נורא אהב חזנות, והיה לוקח את הטרנזיסטור, שם אותו על האוזן ומקשיב לפרקי חזנות ברשת ב', עד שנרדם. לא רק שהדחקתי את זה - בתור נער התביישתי בזה. מה פתאום אבא שלי שומע חזנות ואני שומע רוקנרול?! מה פתאום הוא גלותי כזה?! באותו רגע בפסטיבל, החזנות הייתה אחד הדברים הכי יפים ששמעתי בחיי. פתאום, אחרי שנים ששכחתי מקיומו, אבא שלי היה איתי בשק השינה".
סמולרצ'יק גם לא ממש התעניין בסיפורי השואה של אביו. "עד היום יש לי את ההקלטה שלו מהמכון של ספילברג על מה שעבר שם, ולא הקשבתי לה. עכשיו הבן שלי הגדול אומר, 'אבא, בוא נשמע את הסיפור של מוטקה'. איכשהו גם בשנה שעברה הבטחתי, ואולי השנה, לקראת יום השואה, אני אשב יחד עם הבנים ונצפה בעדות שלו".
מה אתה עוד זוכר ממנו?
"גילחתי אותו וקילחתי אותו כשהוא היה חולה, וכשגילחתי אותו רעדתי בכל הגוף. הוא היה אז בדיכאון. שיחקתי באותו זמן ב'מבקר המדינה' עם חנה לסלאו, וסיפרתי לה על זה. היא אמרה לי, 'אתה יודע מה? אני אבוא ואספר לו קצת בדיחות ביידיש'. חשבתי שהיא סתם מדברת, אבל היא באה ובמשך שעה וחצי עשתה לו סטנדאפ וגרמה לו לחייך. כשיצאנו מהבית, היא אמרה לי, 'אבא שלך נראה לא טוב, זה לא קשור לדיכאון'. שבועיים-שלושה אחר כך לקחנו אותו לגריאטריה בבית החולים הכרמל ומשם הוא כבר לא יצא. התברר שהיה לו סרטן בכל הגוף".
סמולרצ'יק סקרן לתיאטרון שעושה בשנים האחרונות דור המחזאים והבמאים הצעיר. "עדיין לא ראיתי דברים שמעיין (אבן, שעיבד את הסרט למחזה, י"ב) עשה, אבל בחודש האחרון ראיתי את 'הטווס' של בנימין יום טוב, ועפתי על זה. ההצגה הזאת היא אחד הדברים המדהימים שראיתי בעשור האחרון, אם לא בכלל. למחרת קניתי שוב כרטיסים כדי לראות את זה שוב בשביל לדעת שלא הייתי בהזייה כשראיתי את זה".
מלבד חמש ההצגות שבהן סמולרצ'יק משתתף בתיאטרון הבימה, בהן הקומדיה הבלשית "שוסטרמן", הוא גם מדריך שחקנים לקראת אודישנים. בתקופת הקורונה גם הצטלם יחד עם צחי גראד ל"יוני אפס", סרטו של ג'ייק פאלטרו, אחיה של גווינת פאלטרו, שמתרחש סביב סיפור התלייה של אדולף אייכמן. "כשאני מדריך שחקנים אני מגלה כמה ידע יש לי וכמה אני יכול לתת, וזה מרגש אותי", הוא אומר.
סמולרצ'יק נשוי לחיה, מעצבת אופנה, ואבא לשלושה בנים (רובי, בן 15 וחצי; אמיר, אוטוטו בן 14, וזוהר בן ארבע וחצי). "אומרים לי שמצחיק שלאשתי קוראים חיה, כמו שמה של הסבתא בסרט 'מבצע סבתא'", הוא מחייך. "כשהכרתי אותה והיא אמרה לי, 'קוראים לי חיה' - הסרט ממש לא היה הדבר הראשון שעלה לי. עבר לי בראש איך נתנו לבחורה כזו צעירה ויפה שם כזה כבד. אחר כך נורא התאהבתי בשם. אני חי איתה כבר 18 שנה".
הילד הקטן שלכם נולד כשהיית כבר בן 50.
"כמו שבראבא אמר, 'צריך להתחיל עם הילד השני ואז לעבור לראשון. אתה הרבה יותר חכם אז, הרבה יותר קול, הרבה יותר מנוסה. אני מרגיש שהרבה יותר קל לי עם הילד השלישי. הילדים הגדולים מאוד עוזרים לנו ושומרים עליו חבל על הזמן. זהו, גמרנו עם ילדים. שלושה זה יפה".
