יון תומרקין מספיד את אביו. הלוויתו של הפסל יגאל תומרקין ז"ל
(צילום: נדב אבס)
הפסל והאמן יגאל תומרקין, חתן פרס ישראל ואחד האמנים הבולטים בתולדות המדינה, הובא למנוחות היום (ו') בבית העלמין בקיבוץ נען. תומרקין נפטר אתמול בביתו שבתל אביב בגיל 87. בנו, השחקן יון תומרקין, אמר ל-ynet כי אביו לא היה בקו הבריאות כבר תקופה ארוכה, אך מותו תפס את המשפחה בהפתעה
לפני הלוויה נערך בקיבוץ אירוע פרידה מתומרקין. האמנית שרי קלאוס אמרה בפתיחת האירוע: "חשבנו שיגאל יהיה איתנו לנצח". דור תומרקין, בנו, נשא דברי הספד: "רבות ידובר עליך כאמן. אתה תחסר לרבים והשפעתך על האומנות והתרבות תישאר לנצח. אבא שלי, לא היית ככל האבות אבל היית אבא נפלא בכל זאת. לימדת אותנו לרדוף את האמת בלי פשרות, לימדת אותנו שרעיונות שווים יותר מכסף, למדת אותנו איך להתבטא ואיך לא". הבן הוסיף: "הוא לא חינך אותנו כפי שמחנכים ילד, הוא פשוט התייחס אלינו כשווים. לא תמיד היה קל, אחרי המחלה בפריז, המחלה הארורה שאכלה אותך חתיכה אחר חתיכה, עד אתמול".
דור תומרקין
(צילום: נדב אבס)
אחיו של דור, השחקן יון תומרקין, הודה לכל הנוכחים שהגיעו להיפרד מאביו. "תסלחו לי שלא אדבר על אומנות, יש כאן אמנים ומומחים שיעשו את זה הרבה יותר טוב ממני. אני יכול לדבר בעיקר על הגאווה העצומה שממלאת אותי בכל פעם שאני רואה את אחת מיצירותיו בכיכרות, במוזיאונים ובעיקר בבתים של אנשים. יצירות שימשיכו להיות כאן אחריו והאמת, אפילו אחריי. יצירתו שיזכירו לי אותו בכל יום, שיורידו לי דמעה אבל יעלו חיוך".
"אבא שלי דאג לנו לחיים הכי טובים שהיה יכול. הוא נהג לקחת אותנו למוזיאונים בחו"ל, לכל גלריה אפשרית בניו יורק. זה היה בית של תרבות ואומנות, ספרים, ידע ושיח והכל בליווי הומור ותעוזה". הבן הצעיר הוסיף: "כל החיים שאלו אותי איך זה לגדול עם אבא מבוגר, לפעמים אני שומע את הביקורת על פער הגילאים, אז אני אגיד, קודם כל תעשו ילדים. נכון, זה קשה להיפרד מאבא בגיל צעיר, אבל האם הייתי מוותר על זה? לא ולא. אבא אני אוהב אותך, נוח על משכבך בשלום".
האמן יאיר גרבוז, חברו הקרוב של תומרקין, אמר באירוע: "לפני זה היה קשה מאוד ועכשיו זה בלתי אפשרי, אחרי שני ילדיך, אני לא יודע מה להגיד בכלל. אתמול הודיעו לי ודקה אחרי צלצלו מהרדיו וצריך להגיד משהו. המילה הראשונה שעלתה בדעתי הייתה 'קליבר'. תומרקין היה קליבר ענק, הייתה לו עוצמה, היה לו טווח, כל תנועה שלו נישאה למרחקים, השפיעה. לא רק על מי שעושה אומנות, אלא על כל מי שחי בישראל".
יאיר גרבוז נפרד מיגאל תומרקין
(צילום: נדב אבס)
גרבוז הוסיף שתומרקין הביא רוח אחרת לאומנות הישראלית. "המילה 'אני' הייתה צריכה להיות בכל משפט, זו הייתה אנטיתזה מוגמרת. תומרקין הביא אלינו את הבהירות, הניגודיות, את המתח, את החוצפה, את האושר, את השימוש בחומרים, את הקולאז' - והביא את זה במינון מאוד מיוחד שהיה בנוי משלושה חלקים: האישיות המיוחדת שלו, התרבות הצרפתית שספג והפנים אותה ומעט מהאומנות האמריקאית שהייתה אמנם רחוקה ממנו אבל גם היא הרשימה אותו באותה עוצמה".
גרבוז הוסיף: "אני בדרך כלל לא אדם נוסטלגי, אבל אני מתגעגע מאוד לשולחן שלנו בכסית. על חלק מההתבטאויות שלו הייתי מוותר, אבל לא הייתי מוותר על האנשים שישבנו איתם שם. הוא כתב ספרים והוא כתב מאמרים מרתקים בעיתונים. לא תמיד הדברים האלה היו מתקבלים כפי שהיו צריכים להתקבל". הוא הוסיף: "היו יושבים שם משוררים, ציירים וסופרים, הם היו אנשי השיח שלנו וזה נעלם לגמרי. זה בלתי נסבל בראייה של הדור שלנו, היה לו ברור לגמרי הקשר בין כל המרכיבים האלה". עוד אמר גרבוז: "נניח שהתרבות הישראלית זה בניין, אז תומרקין הוא העמוד הראשי. יש הרבה אמנים בארץ אבל אין הרבה אמנים שהם תומכי תרבות כמוהו, הוא סיפר את התרבות הישראלית והוא נמצא בראש הרשימה הזו. הוא אהב גם אמנים וגם אמנות ולכן קל היה להיות חבר שלו וקל להצטער על זה שהוא כבר לא איתנו".
מדרזדן לכיכר רבין
יגאל תומרקין נולד בשנת 1933 בדרזדן שבגרמניה, ובשנת 1935 עלה לארץ ישראל עם אמו ואביו החורג. את אביו הביולוגי, מרטין הלברג, שחקן ובמאי תיאטרון לא יהודי, הכיר רק בגיל מבוגר כאשר נסע לפגוש אותו בגרמניה. לאחר תקופת שירותו הצבאי, התלמד אצל הפסל רודי להמן בעין הוד, ובשנת 1955 נסע שוב לגרמניה. שם פגש את אביו, עבד בבניית תפאורות בתיאטרונו של ברטולט ברכט, "האנסמבל הברלינאי", ויצר את פסלי הברזל הראשונים שלו.
ב-1957 הוא התגורר בהולנד, ועבד בתיאטרון כמעצב תפאורות. כעבור שנה עבר לפריז, שם הציג תמונות בלט עשויות משיירים תעשייתיים, עירוניים ופוליאסטר, וכן פסלים מגרוטאות. הוא התיידד עם אמני דאדא כגון טריסטאן צרה ומאן ריי, הציג תערוכת יחיד ראשונה וב-1961 שב לישראל. באותם ימים התכתב תומרקין עם יצחק דנציגר על נושא פיסול חוץ ופיסול סביבתי והיה הפסל הישראלי הראשון שהעמיד פסלים סביבתיים במדבר (מצפור ערד 1968-1962 ועידן המדע בדימונה 1969-1962). בין הידועות שבאנדרטאותיו: האנדרטה לשואה ולתקומה שבכיכר רבין בתל-אביב (1975-1971) והאנדרטה לנופלים בבקעת-הירדן (1972).
משנת 1964 עסק תומרקין באמנותו גם במחאה פוליטית. הוא הפך כלי מלחמה לפסלים וביטא את הקשר של תושבי הארץ היהודים והערבים לאדמה ולמקום, ברישומים, בהדפסים ובפסלים עשויים אדמה מיוצבת וענפים. הוא ערך מסעות אל תרבויות ומסורות באפריקה, הודו, אסיה, דרום אמריקה, ארצות הברית ואירופה, ומסעות אלה השפיעו גם על עבודותיו. בשנת 1966 ביקר העיתונאי הצעיר יוסף (טומי) לפיד בתערוכתו של תומרקין והתפעל: "הוא מגיע אל התודעה דרך החושים, וגם זאת בראי העקום של הומור. הוא ביישן, מדבר ואינו מביט בעיניך, מדבר ונאחז בזקנו".
בשנים 1977-1974 התגורר תומרקין ועבד בארצות הברית, ואז שב לישראל. במשך השנים השתתף בעשרות תערוכות קבוצתיות והציג עשרות תערוכות יחיד בארץ ומחוצה לה. ב-1964 ייצג את ישראל בביאנלה של ונציה, ב-1967 בביאנלה של סאו פאולו וב-1968 בביאנלה של טוקיו. עבודותיו מוצגות באוספים פרטיים, באוספיהם של מוזיאונים, בגני פסלים ובשטחים ציבוריים בתחומן של רשויות שונות וערים בארץ ובעולם. במהלך השנים זכה בפרסים רבים על עבודתו בארץ ובעולם. בנוסף, תומרקין עבד לעיתים בתיאטרון ובאופרה בישראל ומחוצה לה כמעצב תפאורות, וכן עסק בכתיבת טורים אישיים בנושאים שונים בעיתונים ובכתבי עת. הוא פרסם 11 ספרים בהם ספרי ילדים, ספרי מסעות וספרים העוסקים בתולדות האמנות והארכיטקטורה.
"רוצה שישפטו אותי על האמנות שלי"
תומרקין כונה פעמים רבות "הילד הרע של האמנות הישראלית", הן בשל התבטאויותיו הפוליטיות הבוטות נגד מגזרים שונים בחברה הישראלית והן בשל נטייתו להסתכסך עם הממסד האמנותי בארץ. לאורך השנים הוא עמד במרכזן של סערות ציבוריות רבות. כך למשל, ב-1980 הביא חזיר עטוף בתפילין לכיכר מלכי ישראל במחאה נגד ההתנחלויות - מעשה שכמעט ועמד לדין בגינו. ב-1998 הוא זכה בפרס זוסמן מטעם יד ושם על עבודותיו בנוגע לשואה, אך מתן הפרס בוטל בשל המחאה נגדו.
כשזכה בפרס ישראל בתחום הפיסול לשנת 2004 אמר: "הפרס הזה מגיע לי ואני מתכוון לקבל אותו, נקודה". בנימוקים נכתב: "יצירתו הפיסולית כוללת כמה מהתרומות החשובות והמקוריות ביותר, ומהווה תרומה מרכזית לאמנות בישראל. תומרקין הוא מהחדשנים ומפורצי הדרך באמנות הישראלית, ויצירתו הטביעה את חותמה על תקופה שלמה. יצירותיו המונומנטליות מוצגות באתרים ציבוריים רבים בישראל ומחוצה לה".
באותה שנה, אחרי שהוכרז שיקבל את פרס ישראל, אמר תומרקין: "אני רוצה שישפטו אותי על האמנות שלי ועל מה שתרמתי למדינה האומללה הזאת. אנחנו אומללים. אנחנו אוכלים אחד את השני, אוכלים את שכנינו והם אותנו והכל נעשה יותר ויותר אומלל. שלום שלום - ואין שלום".
הוא הוסיף: "לא קיבלתי את הפרס מהממשלה. קיבלתי את הפרס מחבר השופטים, ואתם צריכים לשאול אותם למה הם נתנו לי. אם ועדת שופטים החליטה ושרת החינוך נותנת לי, אז אני לוקח. זה הכול. אני לא מבין מה הבעיה. אתם צריכים להתרגל שאמן יוצר מתוך אי-שביעות רצון ולא מפני שהוא מנשק את סביבתו. מתוך אי-שביעות רצון אתה מייצר". עוד אמר תומרקין: "אני לא מתכוון להיות עכשיו פוליטיקלי-קורקט. אני אמן יוצר. אם יהיה לי משהו פוליטי להגיד, אני אגיד, כמו תמיד. החזיקו אותי בארון יותר מדי זמן. פעם ראשונה שהמליצו עליי - וגם אז זה הגיע לי - זה היה בשנת 1974".
באותה שנה אמר ל"ידיעות אחרונות": "אם אגיד שאני רוצה להיזכר בזכות האמנות שלי, תגיד שאני שחצן, ושאני חושב שאני האמן הטוב ביותר בישראל - וזה נכון. אם אגיד שזה בגלל הרעש שאני יודע לעשות, תגיד: הוא שוב פעם מתחיל. לכן אינני יודע איך לענות לך". באותה הזדמנות הוסיף: "נכון שיש לי פה גדול, אבל אנשים בארץ לא יודעים להבחין בין הפה לבין המעשה".
