ב-2017 נערך בארצות הברית משפטה של בחורה צעירה בשם מישל קרטר, שעודדה את מי שהיה בן זוגה, קונרד רוי השלישי, ליטול את חייו - מהלך שאכן הסתיים בסופו של דבר בהתאבדותו. מאחר שהיחסים בין השניים התקיימו בעיקר באמצעות הודעות טקסט, רוב התקשורת שלהם תועדה והיוותה חלק ניכר מההוכחות במשפט. קרטר דחקה ברוי, שסבל מדיכאון, חרדות ונטיות אובדניות, לסיים את חייו, ואף נשארה איתו על הקו בשעה שעשה זאת. היא הואשמה בהריגה במשפט מסוקר, שבו מילותיה הוגדרו כ"כלי נשק", ונקבעו לה 15 חודשי מאסר. כעת, סיפור היחסים בין קרטר לרוי מגולל ב"הנערה מפליינוויל" (The Girl From Plainville), סדרה חדשה שעלתה לראשונה לפני כמה חודשים בשירות הסטרימינג האמריקני הולו, והגיעה היום (ה') ל-HOT.
האתגר הראשון שעומד בפני תסריטאי שברצונו ליצור סדרה שמבוססת על סיפור אמיתי נובע בצורך להצדיק את קיומה. האם הסדרה לוקחת את הצופה קדימה ומספקת לסיפור משמעות נוספת, כזאת שלא הייתה מתקבלת בקריאה של הערך הרלוונטי בוויקיפדיה? למעשה זאת המשוכה שבה נופלות לא מעט סדרות, שיוצריהן נשענים אך ורק על התסריט הפלאי שהמציאות כתבה עבורם. לא חסרות סדרות, בעיקר מז'אנר הפשע האמיתי, שנשבות בקסם של עצמן אבל משאירות את הצופה משועמם ועם תחושת דז'ה וו.
לזכותה של "הנערה מפליינוויל" ייאמר שהיא דווקא מציעה לצופה פרשנות נוספת, או לפחות תהייה לגבי אופי הסיפור המקורי שהיא מבוססת עליו. יש יותר מדרך אחת להתעמק בסיפור של קרטר ורוי, למרות שהאינסטינקט האנושי הראשוני, לאחר שנחשפים להודעות שהוחלפו ביניהם, הוא לתייג את קרטר כהתגלמות של רוע בלתי אנושי שאין לו הסבר או הצדקה. ההודעות שקרטר שלחה לרוי ללא ספק מזעזעות - בעוד הוא שלח קריאות לעזרה היא האיצה בו לסיים את חייו תוך הפעלת מניפולציות בלתי נתפסות. אבל ניכר ש"הנערה מפליינוויל" מנסה ליצור אצל הצופה חמלה כלשהי גם כלפי קרטר, שסבלה אף היא מארסנל מכובד של בעיות נפשיות כמו דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה ופגיעה עצמית. לא הכל שחור ולבן, מסבירה הסדרה, ובעיקר מנסה לומר משהו על המצוקה הנפשית של שני הצדדים.
האם היא מצליחה? לא בטוח. בשלושת הפרקים הראשונים ששודרו, "הנערה מפליינוויל" מתקשה לשנות אצל הצופה את התפיסה על קרטר, מבחורה זדונית לאדם מורכב וסובל שהתמודד עם סיטואציה שגדולה על מידותיו. אל פנינג ("קתרינה"), שמגלמת את קרטר, אומנם מתמסרת למצוקות הנפשיות ולתנודות המוזרות במצב הרוח שלה, אבל הדמות שמופיעה על המסך בסופו של דבר מוגזמת בניסיון שלה למצוא חן, אפילו לטינאייג'רית. קולטון ראיין ("אוון הנסן היקר") משכנע מאוד בתור רוי, וקלואי סביני ("זודיאק") מצוינת בתור אמו של הנער, מה שהופך את "הנערה מפליינווויל" לנוגעת ללב, גם אם לא מתגמלת מבחינת העלילה.
החקירה המשטרתית, שחשפה את ההתכתבויות בין השניים והפכה את המקרה של רוי לעדות להשפעתן הקטלנית של מילים, היא הכוח שמקדם את העלילה בפרקים הראשונים. ובכל זאת, ה"נערה מפליינוויל" לא מצליחה להימלט ממהמורה אחרת של סדרות מסוגה - מריחה של האירועים כדי שיתאימו לתבנית הזמן של הסדרה, במקרה הזה שבעה פרקים בני שעה כל אחד. שלושת הפרקים הראשונים לוקים בקצב איטי ובחזרה על עצמם, ואין בהם מעט מן הסגנון של התקשורת שהובילה להתאבדותו של רוי. בנוסף לכך, לפי פרסומים, שלושת הפרקים האחרונים של הסדרה יוקדשו למשפט של קרטר - זמן ארוך על פי כל קנה מידה.
דבר אחד ש"הנערה מפליינוויל" דווקא עושה מצוין הוא הצגת הקשר הווירטואלי בין שתי הדמויות הראשיות שלה. אחרי שנים של בועות טקסט קופצות ותובעניות על המסך, מצאה הסדרה פתרון חכם ויפה - הטקסטים הכתובים הופכים לשיחה פיזית בין השניים, גם כשבמציאות הם רק מתכתבים. הפרשנות הוויזואלית הזאת נעימה יותר לצפייה ובעיקר אומרת משהו על האופן שבו יחסים וירטואלים ממכרים, יוצרים בועה רגשית ומאפשרים לאדם להיות מי שהוא רוצה מבלי להתמודד עם המציאות - אבחנה שעשויה להציע הסבר אמיתי, גם אם חלקי, להתנהגות של קרטר ורוי ולהשלכותיה. השניים ניהלו יקום משלהם שהיה מנותק מהמציאות במידה כזאת שאף אחד מבני המשפחה שלהם לא ידע על קיומו של בן הזוג השני. ואולי יותר מהכול, ההמחשה של הקשר הווירטואלי מזכירה שגם מאחורי האנשים המעורערים ביותר יש פן אנושי.
פורסם לראשונה: 11:52, 30.03.22
