"סוף 1995, אני עובד וגם שותף בבר ומקליט שיר בשם 'שלום, סאלם, פיס', עם חבר מהתיכון", מספר שאנן סטריט. "הייתי בן 25. הדפסתי סינגלים, 600 עותקים ב־2,000 שקל או שזה היה 200 ב־6,000? לא זוכר. סכום אגדי בשבילי בכל מקרה. חילקתי את הסינגלים בחנויות דיסקים בירושלים ודודוש (דודו קלמס) עבד באחת מהן. הכרנו חפיף ככה מהבילויים בעיר. דודוש שמע ואמר שזה ריגש אותו ושיש לו הרכב אינסטרומנטלי של פאנק מודרני. מכאן זה התחיל".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
דודוש: "בדיוק השתחררתי מהצבא וניהלתי את חנות פיקידלי בירושלים ואחר כך עבדתי גם בדיזנגוף תל אביב. טיפחתי את הפאנק והמוזיקה השחורה ובזכות זה התקבצו שם אנשים כמו יאיא כהן אהרונוב ומשה אסרף. אחרי שהבנו שאנחנו אוהבים את אותה מוזיקה וכולנו מנגנים, אמרנו אוקיי, בואו נעשה משהו ביחד. ההופעה הראשונה הייתה במרץ 1996, בבר של שאנן, הגותהאם. גיא מר היה בקהל. באו 600 איש ו־300 איש הלכו הביתה, כי לא היה מקום".
סטריט: "24 דקות בלחץ. שבעה קטעים אינסטרומנטליים לא מקוריים ושלושה שירים, 'שלום, סאלם, פיס', 'הווליום עולה' ו'גראס' שלא הוקלט מעולם".
דודוש: "ואז גיא התחיל כסאונדמן של הלהקה".
גיא מר: "הייתי גם די־ג'יי אורח, שמתקלט לפני ההופעות, מחמם. אחרי כמה זמן הם קלטו שזה עולה להם יותר מדי. היו נותנים לי 300 שקל בסוף הערב והם לא מקבלים כלום. ואז הצטרפתי ללהקה ונכנסתי למשבר כלכלי עמוק".
שלומי אלון: "פגשתי את דודוש ב'רימון' והוא אומר לי, יש להקה, החצוצרן שלנו עזב, בוא תתארח. הצטרפתי כנגן אורח, וגם לי שילמו כמה מאות שקלים להופעה".
מי נתן את השם?
סטריט: "אני, זה שיכול אותיות של נהג חדש".
גיא מר: "ב־2000 הופענו בבארבי, וקובי אוז היה שם. ואז הוא הציע לנו להיות בלייבל החדש שלו, לבנטיני".
דודוש: "זה היה אחרי שחברות התקליטים זרקו אותנו מכל המדרגות".
סטריט: "בהליקון אמרו לנו: תכתבו בלדה, אין דיסטורשן אחרי רצח רבין".
איך התפרנסתם?
גיא מר: "כמו שכתבנו בשיר 'לא מוותר', 'יש סאונדמנים וברמן יש עובד חברת שמירה'. אז סאונדמן זה אני, הברמן זה שאנן, וחברת שמירה זה משה. יאיא עבד בטאוור רקורדס".
אלון: "דודוש, אני ואמיר, הגיטריסט שהיה בלהקה עד 2006, עבדנו בחברת הייטק בשם מיוזיק ג'ינום, שלימים עשתה אקזיט, ועברה לגרמניה".
אז הפסדתם את הבוננזה בהייטק.
דודוש: "היינו עובדים זוטרים. רק מיפינו שירים".
סטריט: "הייתי ברמן גם בבר 'המנזר' בתל אביב, למרות שגרתי בירושלים. שם גם מכרו את הקסטות הראשונות של הדג נחש".
דודוש: "20 שקל לחתיכה, זה רץ גם במזנון של דליה בבית ספר 'רימון'".
סטריט: "היה שלט: 'הדג נחש 20 שקל' ב'מנזר' ומישהו שאל את הבעלים אם זה אומר שיש סושי עכשיו".
סטריט: "נכתב עם אח שלי יאלי, שלא חי בארץ מגיל 20. הרבה מהשירים באלבום הראשון הם ניסיונות בהיפ־הופ בעברית. קצת אגו, קצת גוד טיים".
גיא מר: "הרמנו לעצמנו, המכונה של הגרוב לא עוצרת".
משה אסרף: "לא הייתי בכלל מזכיר את הקליפ הזה, חתיכת פדיחה".
אלון: "אחלה קליפ, משחק את המשחק האמריקאי עם שוטים מלמטה ועדשות כחולות על רקע בניינים בבורסה ברמת־גן. עלה עשרת אלפים דולר".
אסרף: "ההרגשה הייתה שלא יודעים איך לאכול את השיר הזה כל כך. מה זה הראפ הזה? מה זה הפטפונים?"
סטריט: "'הווליום עולה' ו'המכונה של הגרוב' היו כנראה קשים לעיכול. כשאין זמרת כמו מזי כהן בפזמון, כנראה זה לא עובד בהתחלה".
סטריט: "כתבתי על איך זה לעשות היפ־הופ בישראל. 'אין מקום טוב למחות בו מארץ האבות', מעין מוטו בקריירה שלנו".
דודוש: "גם על זה שחברות תקליטים גירשו אותנו. זוכר שעשינו חזרה ובדיוק היה מצעד הפזמונים בגלי צה"ל. חיכינו וחיכינו וחיכינו - וזו הייתה הכניסה הגבוהה של השבוע, היישר למקום הרביעי".
גיא מר: "היה מאוד מרגש, כאילו וואו. במקום 15 חשבנו כבר שהשיר לא נכנס, אבל זה בא. שיר ערספואטי אוטוביוגרפי".
אלון: "לא סתם אנחנו שורדים 20 ומשהו שנה וזו הפרדיגמה. לא מוותר, לא פוחד מהסיכונים".
"לא מוותר" עשה משהו.
דודוש: "הוא פרץ את תקרת הזכוכית. הליהוק המושלם של מזי היה רעיון של קובי אוז".
סטריט: "אפילו לא היינו כשהיא הקליטה. היא הופיעה איתנו רק עשורים אחר כך. לקח לה כמה זמן להיות בעניין, ואז זה היה וואו".
דודוש: "זה שיר על אלימות נגד נשים, אין יור פייס, שלא שמעו בצורה כזו במוזיקה הישראלית".
מאיפה הרעיון לכתוב שיר כזה?
סטריט: "נתפס לי בראש הסיפור של כרמלה בוחבוט, אישה מוכה שהרגה את בעלה אחרי שהתעלל בה".
ומי זה הכדורגלן, השדר וחבר הכנסת בשיר?
סטריט: "לא רוצה להגיד ואני יודע בדיוק מי הם שלושתם. היו גם את השמות בשיר, וקובי אוז שואל: 'מי זה זה?' התברר שטעיתי בשם של הח"כ. הוא אמר לי, אתה מבין מה היית עושה לבן אדם אם היית אומר את השם הלא־נכון? אז סגרנו על ח"כ, שדרן וכדורגלן".
אלון: "הטקסט מאוד אלים בחלקו. יש בו משהו מזעזע ושם הכוח שלו".
סטריט: "להתעקש להגיד את המילה כוס או 'הפוכה לתוך הלסת' ולא: 'הכה בה בפניה באופן אגרסיבי' ‑ היה לשרטט גבולות גזרה של שירים בז'אנר שנקרא היפ־הופ שרק עכשיו נולד בישראל".
אסרף: "היו ארגוני נשים שיצאו נגד השיר, לא הבינו את המסר".
דודוש: "הזמינו אותנו ליום האישה הבינלאומי בכיכר רבין וחלק מארגוני הנשים אמרו שיחרימו את הטקס אם נופיע. לא הופענו, כיבדנו את ההחלטה והמשכנו הלאה".
אלון: "פנינו ליוסי פיין שיפיק את האלבום השני, 'לזוז'. אף אחד מאיתנו לא שם את הז'יטונים על 'מספרים'. אבל הוא קפץ כשיר חזק ויצא כסינגל ראשון. המשפט הראשון כבר פרובוקטיבי בהוויה הישראלית".
גיא מר: "לא היה פזמון, ואז שאנן הביא את 'גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים'".
דודוש: "נראה לי שבפזמון שאנן דיבר על עצמו. כמה ויקיפדיה וגוגל עשית אז".
סטריט: "עוד לא הייתה אז ויקיפדיה לדעתי. נכנסתי לאתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה להוציא את האינפורמציה".
והשורה על ה־6 מיליון, בום בבטן.
"ידעתי שזה יהיה הפאנץ'. אגב אני אומר שם שש מיליון ולא שישה. זו כמובן טעות בעברית, ואף אחד לא עלה עליה לפני שהקלטנו, זה לא היה בכוונה".
סטריט: "יוסי פיין, ייאמר לזכותו, מעורב מאוד בטקסטים והעיף כל מיני מילים מוזרות מהגרסה הראשונה. לדוגמה: 'קורעים את הפלאיירים, מרזי מורית זה לטאיירים'. זה מה שזה היה. וזה הפך להיות: אנחנו בטח בטח בטח לא פראיירים".
גיא מר: "והמוזיקה הפכה קלילה".
דודוש: "יוסי אמר, אתם מביאים מסרים כבדים על מוזיקה כבדה, בואו נביא אה המסרים דרך הדאנס־פלור. זה פטנט שהולך איתנו".
מי הם הלא־פראיירים?
סטריט: "אנחנו. בסוף אנחנו עומדים בפקקים ומשלמים מסים ועושים מילואים".
עוררתם אז סערה. היו אפילו דרישות לא להשמיע אתכם, כי חשבו שקראתם לא לעשות מילואים.
דודוש: "הלבישו עלינו סטיגמה למרות שכולנו שירתנו בצה"ל, עשינו מילואים וגם קבע".
סטריט: "השיר הוא לא על מילואים. הוא על לנסות לנהל חיים נורמליים במקום לא נורמלי וזה תקף גם היום".
דודוש: "אני קורס תחת נטל המסים בצורה בלתי הגיונית. המסים פה מטורפים".
האקלים הפוליטי הנוכחי מתאים לטקסטים.
סטריט: "אתה צודק. אנחנו עובדים על אלבום חדש, ומחפשים לפעמים ללכת למקום יותר אישי, אבל בסוף איכשהו במדינה הזאת המציאות מכריחה אותך לכתוב שירים של מעורבות".
מה מפריע לכם היום?
"אני מרגיש סוג של פחד מהעתיד. בפרפרזה על המשפט הידוע של בן־גוריון, יש לי ספק גדול אם גורלנו מופקד בידי נבחרי ציבור שראויים לכך. ולמרות שבאופי שלי אני תמיד מפחד מהשלטון, הפעם אני יותר מוטרד. המושג החמקמק הזה 'רצון העם', יש לי ספק אם הממשלה משקפת אותו. הפער בין מה שהעם באמת רוצה לבין מה שהשלטון יעשה הוא פער מסוכן".
גיא מר: "בלי קשר לימין ושמאל, כל בן אדם שמוח בקודקודו ועיניים בראשו יכול לראות את הבעיות המוסריות. זה מורשע וזה מורשע וההוא גם. ואתה אומר רגע, זה סבבה ככה? לאף אחד אחר זה לא מפריע ורק לי זה נראה מוזר?".
דודוש: "ישבנו אצלי על הגג בתל אביב, סימפלתי את 'סקוטר מן' מהדיסק 'החברים של קישקשתא', וזה זרק אותנו לתוכניות הילדות, כשהיינו מבריזים מבית הספר בבוקר ורואים 'גבי ודבי' ו'היר ווי אר'".
סטריט: "כבן למהגרים אמריקאים, אני יכול להגיד לך שחלק מההומור שם לא הגיע לציבור הישראלי. הדוגמה הכי בולטת היא דוקטור האפבייקד. בייקד זה מסטול. הוא המציא את המיוזיקל המבורגר, ולגמרי צריך להיות חצי מסטול בשביל זה".
דודוש: "זה הרפרנס להרצל בשיר, הוא מתואר כאילו לקח טריפ. הסשן השני של השיר היה בדירה שלי ואז חבר התקשר ואמר 'תפתחו טלוויזיה' וראינו את התאומים בלייב קורסים. הקליפ הוא עבודת גמר של סטודנטית בשם ערבה שלף, וזכה בקליפ השנה".
סטריט: "אני מעריץ את ברי. חשוב גם להזכיר את אמיר בן עמי שהיה הגיטריסט שלנו ונותן כאן ליין ופראזה של גיטריסט טופ קלאס".
גיא מר: "זה שיר על להזיז את עצמך לעשות משהו, והטקסט מדבר על לכתוב להיט ולא לעשות בסוף סייב על המחשב".
דודוש: "סוף השיר מלווה אותנו עד היום. בכל פעם שאני עושה סייב במחשב, אני חושב על 'קמתי'".
גיא מר: "הפזמון הגיע אליי לראש פתאום, בדירה שלי ביפו, ואז חפרתי לכולם על הביט הזה, זוז־זוז־זוז בחזרה. ניגנו את זה בלופ כמה שעות. שאנן הלך, כתב בית, אני כתבתי בית בפעם הראשונה בלהקה. ואירחנו כמובן את MC שירי".
אלון: "ויש את מעבר התופים המזוהה של משה, וכמובן את שייקה לוי מהגשש החיוור".
סטריט: "השגתי את המספר של שייקה. אני מתקשר ואומר לו תקשיב, אנחנו רוצים לקחת את הקטע של 'לקום, לקום, אני מבקש לקום'. אז הוא אומר לי, תראה, הזכויות על הגשש החיוור לא שלי, הלוואי שהן היו, ומוסיף את הצחוק הזה שלו בסוף. אמר לי, תדבר עם פשנל. אני מתקשר לפשנל ואומר לו, 'שמע, שייקה אמר לי לפנות אליך'. פשנל אומר לי, לא דיברת עם שייקה, הוא בחו"ל. עניתי שמה פתאום, דיברנו עכשיו. אמר שיבדוק. על זה שהוא התפדח שהוא קרא לי שקרן, הוא שיחרר לנו את הסמפול, למרות שאמרו שהוא לא משחרר שום דבר אף פעם לאף אחד".
סטריט: "התקשר מישהו ואמר, 'אני דויד גרוסמן'. ברגע הראשון אמרתי לעצמי שעובדים עליי. ברגע השני אמרתי, אם עובדים עליי יגידו אלי אוחנה, לא דויד גרוסמן. קבענו פגישה בבית קפה 'בסוגריים' בירושלים. הוא מביא לי שני דפים מודפסים, ומספר ששמע עלינו דרך הבן שלו, אורי ז"ל. הוא מראה בקיאות בשירים שלנו, מצטט ואני חושב 'דאם!' הבאתי לחבר'ה את המילים והתחלנו לפצח את זה. יש כמה תוספות שלנו, כמו טסט בירכא, כדי להקליל. הגרסה המקורית הייתה הרבה יותר דארק".
גיא מר: "'מוות לערבים' למשל שונה ל'מוות לערכים'".
אסרף: "אתה לא יכול לומר בהופעה, גם בביקורתיות, 'מוות לערבים'. אם ידענו שיש ערבים בקהל, שאנן גם דאג להבהיר קודם שהוא אומר מוות לערכים. הייתה פעם אחת שגיא חטף יריקה בגלל השיר לדעתי, ביום הסטודנט בעכו. באו שני סטודנטים, אמרו לו, 'בוא שנייה' ואחד מהם נתן לו סמוחטה בפנים, כנראה ערבים".
סטריט: "בכל פעם שפגשתי את גרוסמן, השמעתי לו בווקמן לאן הגענו עכשיו. הוא לא היה מבסוט מקצב העבודה".
דודוש: "כשזה היה גמור נסעתי לירושלים לתת לו את השיר אישית. אני זוכר שאורי רץ לדלת, חטף את הדיסק מהיד שלי רץ לסלון ושם אותו. לא נשארתי. אמרתי להם, קחו את הזמן".
סטריט: "היה בום של תקשורת אז, פתאום הייתי באותה כתבה עם דויד ב'ניו יורק טיימס'. אגב, הם לא מצאו את הסטיקר 'כמה רוע אפשר לבלוע' אז בצילום, דויד החזיק נייר כזה".
דודוש: "הפזמון 'כמה רוע אפשר לבלוע' היה סטיקר נגד פיטום אווזים, אבל עטף מעולה את כל הטקסט".
והיה גם קליפ זכור.
סטריט: "הקונספט של הבמאי אסף לבני היה פשוט: אנשים שרים את השורות שלא מתאימות להם. חרדי ודתי ומתנחלת וחייל. משחקים שם בין היתר ג'וני גולדשטיין, כלומר ג'וני הקטן, היוצרים חנן סביון וגיא עמיר והשחקנית גאלה קוגן".
וכמובן אהובה עוזרי ז"ל שמנגנת על הבולבול טרנג.
דודוש: "היא שרה דרך הידיים על הכלי המאוד מוזר הזה, בצורה מרגשת. כולנו היינו מצומררים".
סטריט: "ליאורה יצחק הגיעה לאולפן ויוסי פיין מסתובב אלינו בזמן שהיא שרה עם פרצוף כזה של 'ווט דה פאק' ומראה לנו שהשערות בידיים שלו עומדות. היא הייתה מדהימה".
הטקסט הוא גם ביקורת על הטלוויזיה, בואך עידן הריאליטי שהתחיל.
סטריט: "ניסינו יותר להסביר שזה רק משחק ושלא צריך להתרגש מכל מה שיש בטלוויזיה".
אלון: "זה שיר עוצמתי ומאוד מדויק במסר שלו וברור למי הוא כן מופנה - לכנסת, לפוליטיקאים".
דודוש: "המשפט 'כביש עוקף חליפות שווה להתאמץ בשבילו', קצת מקפיץ אותי להיום, עם המחאה שמתחילה".
שהיא עוקפת חליפות?
סטריט: "מי שצריך להסתדר במדינה הזאת ובמרחב הזה הם האנשים. כל כמה שנים יבוא מישהו ויגיד אחרת, אבל אנחנו עדיין צריכים להסתדר בינינו - וזה בעיניי כביש עוקף החליפות".
תגיעו למחאה?
סטריט: "מניח שכן".
דודוש: "השירים שלנו היו במחאה של 2011 ואת 'זמן להתעורר' שעוד נגיע אליו היה משמיעים בהתחלה ואחרי ההפגנות בבלפור, בפיזור".
סטריט: "כל הזמן חברים שולחים לנו צילומים של טקסטים שלנו על שלטים, כולל 'החליפות לא שמות קצוץ'".
גיא מר: "בשלב הזה אנחנו אמנים מצליחים, חתומים בחברה, הוצאנו אלבומים".
אסרף: "היינו אמורים להיות מסודרים כלכלית".
אלון: "וחשבון הבנק שלנו לא מנופח כלל".
דודוש: "לפני השיר יש פתיח שבו ג'וני הקטן מתחיל להתרברב ואומר, 'תראו אותי, אני אהיה גדול ואכבוש את העולם'".
סטריט: "והוא באמת עשה את זה".
גיא מר: "הוא הפיק שיר מספר אחת בטיקטוק בארה"ב, של קולריי, אז במילה שלו הוא עמד".
סטריט: "הוא הפיק לנו את 'בומבה' ובקבוצת הווטסאפ איתו כותב את דעתו לגבי שירים שלנו".
אפרופו השיר, הצלחתם גם להרוויח מהפעילות של הלהקה?
גיא מר: "בשיא שלנו, כשהמחזור היה ממש טוב והרואה חשבון ממש מבסוט, אמרתי להם בואו נקנה נדל"ן, אבל לא עשינו את זה".
דודוש: כל אחד פה צריך עוד פרנסה בשביל לגמור את החודש, חוץ מהדג נחש".
זה לא מבאס?
גיא מר: "שמחים בחלקנו".
איך מחזיקים כל כך הרבה שנים יחד?
אסרף: "הולכים לטיפול קבוצתי, יושבים בחדר. מדברים".
אלון: "יש אשת מקצוע שמלווה את הדג נחש מ־2008, עברנו איתה דרך וקיבלנו הרבה כלים לתקשורת מקרבת. זו אחת המתנות שנתנו לעצמנו בתור להקה. עד היום, אם יש משהו בינינו, אנחנו נעזרים בה".
הלהקה עמדה פעם בפני פירוק?
דודוש: "היו משברים, לכן גם התחלנו את הטיפול הקבוצתי. הבנו שיש פה משהו שחבל לוותר עליו".
אלון: "יש פה תלכיד של אנשים טובים על אמת, עם אגו מרוסן, שרואים אחד את השני. זה מעבר ללהקה שעושה מוזיקה. אנחנו משפחה, סליחה על הקלישאה".
אסרף: "הקורונה גרמה לנו להעריך את מה שאנחנו עושים".
אלון: "זו פעם ראשונה שהלהקה עצרה את הפעילות אחרי 20 ומשהו שנה. כשהעשן התחיל להתפזר, למדנו להעריך מחדש מה יש לנו בידיים".
סטריט: "שלושה סיפורים של צעירים בישראל של תחילת שנות האלפיים, שצורכים וויד".
היו מחאות של עמותות למלחמה בסמים? לא טריוויאלי לשיר על גראס בשנת 2004.
גיא מר: "השיר חובק".
אלון: "זה כן המנון סטלנים אהוב. כשגרתי בפלורנטין, באיזה שישי מישהו צועק לי מהמרפסת, אח שלי, כל יום שישי אני שם 'מה נעשה' ודופק פה משהו".
גיא מר: "שיר קלאסי לשטוף איתו את הבית בשישי".
סטריט: "הייתי לא מזמן בשיפודייה של חרדים בירושלים, הזמנתי קבב ומישהו אומר לי, זה אתה מ'מה נעשה, מה נעשה'? זה השיר שנכנס להם לראש".
דודוש: "השיר לא הושמע ברדיו, אבל צמח בהופעות מפה לאוזן".
לימים אריאל זילבר תבע אתכם בטענה להעתקה משירו 'ואיך שלא'. הייתה בוררות.
אלון: "זה פשוט מהלך אקורדים שדומה לשיר במקרה'. לא הייתה העתקה, כמובן".
דודוש: "בשורה התחתונה השופט תיאודור אור קבע שיש דמיון גדול בין השירים. למדנו את השיעור שלנו".
אלון: "אנחנו מקבלים את פסיקות מערכת המשפט הישראלית".
סטריט: "אבל הייתה פשרה והוא קיבל שישית ממה שהוא ביקש. כלומר חמש שישיות צדקנו, לפי דעתי".
גיא מר: "שיר אוטוביוגרפי. משה ואני גרנו אז עם חבר ברחוב מונטיפיורי. זה על הווייב של לחיות בתל אביב, וקצת לערוג לירושלים, כי בכל זאת מזג האוויר, פחות פוזה, פחות יקר. שיר שנוצר בקליפורניה באיזה ג'אם הזוי, שיוסי דג".
הקלטתם את כל האלבום בקליפורניה.
אלון: "היו לנו 12 הופעות בארה"ב, ואז נסענו לסן־פרנסיסקו ליערות, לאולפן. מקום קסום ממש. באנו בידיים ריקות ממש, אפילו בלי טקסטים ופשוט הקלטנו עשרה ימים בלי הפסקה".
השיר הגיע לסרט 'אל תתעסקו עם הזוהן' של אדם סנדלר.
סטריט: "נתתי דיסק לאדם סנדלר, או שאולי זה היה אחי. הוא גר באל־איי, הלכנו לאכול ואדם סנדלר ישב שם. אבל אני לא בטוח שזה הגיע לסרט משם כי הספר של סנדלר באל־איי טוען שהוא מי שהשמיע לו את זה".
אלון: "הגיוני, כי הסרט הוא על ספר".
דודוש: "כשהופענו בהתנדבות באל־איי בבית ספר, הגיע רוב שניידר, שמככב בסרט, ועלה איתנו ב'הנה אני בא'. אני זוכר את ההתלהבות של הילדים. הוא היה מגה־סלב אז".
אסרף: "היה לי רעיון ללחן, שילוב של משהו ערבי וקלאבי, והיה לי נורא ברור שיהודה קיסר ינגן בו, אין לי מושג למה. אבל זה קרה".
גיא מר: "היה אחלה חיבור. הוא בא ופשוט שרף".
סטריט: "מה שאהובה עשתה ב'שירת הסטיקר'. אירחנו גם את טריפונס ואת דקלון בשירים אחרים, ואחרי ההקלטה דקלון אומר לנו, אה, אני אהובה עוזרי של האלבום?"
גיא מר: "שיר שנכתב בהשראת המחאה של 2011 והקלטנו עם פאדל קנדיל מעכו, מתופף ופרקשניסט אלוף".
סטריט: "השיר מושפע גם מהאביב הערבי. אני זוכר שפאדל שואל, 'אתם רוצים פה סגנון סורי או עיראקי? ואני חושב, אחי, כולה רצינו דרבוקה. הוא עזר לנו לתקן קצת את הבורות שלנו".
גיא מר: "בהקלטות, בשנת 2012, נפלו טילים על תל אביב. היינו עם פאדל באולפן ומהחלון אנחנו רואים פיצוצים".
סטריט: "זו הייתה פעם ראשונה בסיבוב הזה, צוק ענן או עמוד אש, ובחדר המדרגות, במהלך האזעקה, הייתה תחושה חזקה שיש כאלה שעמלים על הפתרון וכאלה שעמלים על הבעיה".
אלון: "יש משהו בשיר, בקריאה לפעולה, כמו אגרוף מחץ שיוצא החוצה. והאגרוף הזה הגיע רחוק".
השיר מאוד רלוונטי כמובן לימים אלה.
גיא מר: "יותר רלוונטי".
סטריט: "אשתי הזכירה לי שאמרתי ב־2011 שהמחאה חשובה אבל לא תביא את השינוי. מאז הייתה גם בלפור ועכשיו המחאה הנוכחית. אז בוא נקווה. בסוף אני מאמין שיהיו פה שלום ושוויון, סטנדרטים בסיסיים בדמוקרטיה".
סטריט: "קלפטר הגדול ז"ל מנגן איתנו בשיר, עוד רגע של התרגשות גדולה בתולדות הדג נחש. פאקינג קלפטר".
אלון: "זה על חוויה של יום שישי ישראלי".
סטריט: "אבל לא רציתי שהטקסט יהיה מתוק מדי, אז כתבתי על החיים שלי כרווק יותר, כשאתה הולך לשוק, חוזר הביתה עם העיתון והשישיית בירה ואבוקדו כי זה בעונה וחלה, ויש לך אחלה יום שישי. כבר הייתי אבא, אבל זה היה הדוד שרציתי שייכנס".
דודוש: "הקלטנו במקור עם הגיע, בצירה, במקום בחיריק, ואחת מרשתות רדיו פנתה ואמרה שהם נורא רוצים להכניס את השיר, אבל יש שם טעות קשה בעברית. אז חזרנו לאולפן והקלטנו רק את המילה הגיע בחיריק".
שלומי: "יוסי חשב שהוא לא מספיק בועט או מדויק, אבל זה הפך לאחד השירים האהובים של הדג בכל הזמנים".
אלון: "הסינגל השני מהאלבום החדש שאנחנו עובדים עליו כבר שנה, עם צוות יצירה שכולל את הראפר פלד, והמפיק המוזיקלי איציק פצצתי (עומר מור)".
דודוש: "היה לי רעיון לעשות ביט היפ־הופ על 'ירושלים של זהב', שיכול על פניו להיות מאוד צ'יזי, ולנסות לראות איך אנחנו מביאים את הזווית שלנו, הרי נמשיך לשיר על הבית שלנו, ירושלים, כל עוד נהיה קיימים. עד הרגע האחרון לא הצלחנו לפצח את השיר ואז המפיק איציק פצצתי נתן רעיון בהשראת הגיטרה ההיא של שולי נתן מהשיר המקורי. מאוד שמחנו לקבל את האישור ואת ברכת הדרך ממשפחתה של נעמי שמר. מודים להם על זה מאוד".
סטריט: "בכנות, לא חשבתי שזה סינגל מטריאל והאהבה שבה התקבל השיר הפתיעה אותי, כי הוא מרגיש לי שיר מאוד אישי, עם מילים מוזרות קצת, לא ממש 'סינגליות'. מדהים עד כמה שהוא נוגע באנשים, ירושלמים ולא ירושלמים".
פורסם לראשונה: 07:43, 27.01.23
