מה אתם יודעים, מתברר שג'קט הוא פתרון לגיטימי ללא מעט בעיות בחיים שלכם, או לפחות תצטרכו להאמין שככה זה היה בשנות ה-50. אחרי שלל אזהרות, איומים, הבטחות וטריילרים מפנקים הגיע סוף סוף הפריקוול הטלוויזיוני של הסרט "גריז", שעלה השבוע בפרמאונט+, שירות הסטרימינג של CBS. הפריקוול, שזכה לשם Grease: Rise of the Pink Ladies ("גריז: עלייתן של הנשים בוורוד" בתרגום חופשי), יעשה כבוד לפינק ליידיז, הקליקה הנשית החתרנית בתיכון ריידל שכיכבה בסרט המקורי. וכן, זה נחמד ללמוד איך בעצם הפכו ארבע בנות מנודות למפגן מהמם של עוצמה נשית עיוורת צבעים או מגזרים, אבל איך לומר, לפחות משני הפרקים בני כמעט שעה כל אחד שכבר עלו, אפשר היה לומר את אותו הדבר בפרק זמן קצת יותר קצר, המסר היה עובר וכולנו היינו יוצאים נשכרים.
"Grease: Rise of the Pink Ladies" – טריילר
(קרדיט: באדיבות פרמאונט+)
רענון זיכרון קצר: בסרט "גריז" אנחנו פוגשים את הפינק ליידיז כשהן מאמצות את סנדי (אוליביה ניוטון ג'ון, זכותה תגן עלינו) ובסופו של הסרט גם מדרדרות אותה מוסרית כך שתוכל לכבוש סופית את דני (ג'ון טרבולטה), נשיא כנופיית הטי-בירדס מגורזי השיער. אבל הפינק ליידיז לא תמיד היו כאלו מגניבות. פעם, באמצע שנות ה-50, בערך ארבע שנים לפני שסנדי בילתה קיץ שלם על החוף, הן היו חבורה של בנות אאוטסיידריות ולא מקובלות, שהתאגדו כדי להילחם את מלחמתם ההכרחית של הבלתי-פופולריים.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
המנהיגה שלהם היא ג'יין (מריסה דווילה), תלמידה חדשה שבמהלך הקיץ הגרילה רומן עם בחור מקובל מאוד, באדי (ג'ייסון שמידט), אבל שמועות עקשניות שהיא "הלכה עד הסוף" איתו הורסות לה את המוניטין. חוברות אליה סינתיה (ארי נוטרטומסו) שחולמת להימנות רישמית על חבורת הטי-בירדס הגברית, ג'קט והכול, אוליביה (שייאן איזבל וולס), נערה ממוצא לטיני, ועוד קורבן נשי של אפליה מגדרית - רומן שלה עם המורה לאנגלית הפך אותה למטרה ללעג, וננסי (טרישה פוקוהרה), שאפתנית אופנה היפסטרית ששתי החברות שלה נטשו אותה לטובת בחורים. יחד הן הופכות לכוח שאי-אפשר להתעלם ממנו ובטח יילמדו דבר או שניים על חברות נשית, נאמנות, יחוו עליות ומורדות ויאדה יאדה יאדה.
המשימה שנטלה על עצמה פרמאונט, שגם אחראית לסרט המקורי, הייתה מלכתחילה מאתגרת למדי. "גריז" היה סרט מענג באותה מידה שהפך לסרט פולחן, מיוזיקל שהלהיטים שלו הפכו לנכסי צאן ברזל ובלונד והמחזמר שעליו הוא מבוסס עלה עוד פעמיים בברודווי, האחרונה ב- 2007, והיה להצלחה מסחרית. סרט ההמשך, "גריז 2", שניסה לשחזר את ההצלחה, נרשם ככישלון, אבל הרעיון לריבוט טלוויזיוני כנראה קסם מספיק כדי להתגבר על הטראומה. הראשונה להמר על הרעיון הייתה דווקא HBO, שייעדה את הפרויקט לשירות הסטרימינג שלה, אבל בשלב מסוים החליטה לוותר ופרמאונט+ הרימה את הכפפה.
כמו שזה נראה בפרמאונט ציפו ש"עלייתן של הנשים בוורוד" תיכנס לנעליים של "גלי" ככל שזה נוגע למחזמר טלוויזיוני. כל פרק מכיל כמה ביצועים לשירים, חלקם מסרט המקור וחלקם נכתבו והולחנו במיוחד עבור הסדרה. כולם מושקעים להפליא מבחינה כוריאוגרפית והפקתית, גם אם נוסחתיים למדי באופן שמזכיר שירים שנשלפו מהמגירה של אלוגריתם. הם מתכתבים עם הסגנון הקליט של "גריז" וחלק קטן מהם אפילו לא רע, אבל ברובם חסרה הנשמה, בטח כזאת שתצדיק צפייה ממושכת כל כך. למרות הריפרורים המרובים (ג'יין היא האחות של פרנצ'י, פינק ליידי עתידית, והחברות שלה עם בטי, פינק ליידי אחרת, התחילה כבר שם), בעלילה וגם בנאמברים המוזיקליים, נוסטלגיה לבדה לא תושיע כאן.
מעבר לזה, מי שמאס בריבוטים שמתעקשים לתקן את מה שנחשב היום למקולקל בגרסאות המקור, יתקשו לעכל את הנימה הפדגוגית הסמויה. הפריקוול, שבסך הכול מספר סיפור התבגרות חמוד, גם אם לא מקורי במיוחד, על גאות האנדרדוג, חוטא בניסיון להישאר בשנות ה-50 ויחד עם זה לשרבב לעלילה מוטיבים עכשיויים של גיוון אתני, צדק חברתי, תודעה פמיניסטית וכל הג'אז שאמור לאזן את העולם הבלתי מאוזן של הפיפטיז.
ויודעים מה? כמו ההבדל בין מנת מסעדת גורמה לכזאת במסעדת פועלים, חלק גדול מהעניין הוא הכמות. סביר להניח שכל אלה היו נסלחים ואולי כמעט לא מורגשים אלמלא "עלייתן של הנשים בוורוד" הייתה מוגשת במסטינג ענק, כזה שעשוי להתאים יותר לעדר מורעב ולא לצופה שבסך הכול מחפש פלירט טלוויזיוני לא מחייב. הסדרה רוצה לנצוץ לאורו הבוהק של "גריז", וזאת שאיפה מובנת, אבל זה מה שקורה כשעפים יותר מדי זמן קרוב מדי לשמש. אפילו הג'קט הכי בוהק עלול לדהות.
