בשבוע שעבר קיבלה הזמרת יהודית רביץ פרס למפעל חיים בטקס פרסי אקו"ם, ולא כמנהגה, החליטה לדבר באריכות עם כל התקשורת. במהלך השיחה היא חשפה שעקב פחד קהל היא לא מסוגלת להופיע יותר ושמה זרקור על עניין שכמעט לא מתייחסים אליו בתעשיית המוזיקה - חרדות. רביץ היא ממש לא הראשונה בתעשייה שסובלת מחרדות ופחד קהל, כשאתמול (ה') ב-ynet radio סיפר הזמר פבלו רוזנברג על חוויותיו וההתמודדות של עם התקפי החרדה שתקפו אותו והקשו עליו לתפקד. האזינו לריאיון שלו עם רן בוקר בתוכניתו מחוץ לפריים:
"אצלי זה לא פחד במה או פחד קהל. בתחילת 2008 תקפו אותי התקפי חרדה נוראיים. בהתחלה אתה לא יודע מה זה, אתה פשוט מרגיש שאתה נחנק", נזכר רוזנברג. "אומרים שזה די דומה להתקף לב. זיעה קרה, נשימה קצרה. וכשאתה עולה על במה וזה תוקף אותך, אתה מרגיש שאתה לא זוכר את השורה הבאה של השיר. זו תחושה נוראה. ואתה לא נהנה וכל הזמן אתה עסוק בהיזכרות".
קרה משהו ספציפי ב-2008 שזה התפרץ דווקא שם?
"כן, בסוף 2007, המופע המשותף שלי עם שלומי שבת הצליח כל כך, שהפסיכולוג שלי אמר לי 'יש לך אשמה מהצלחה'. אז שאלתי אותו 'מה זאת אומרת? כל אמן רוצה לגדול, לצמוח ולהצליח', ואז הוא אמר ש'הילד שבפנים אומר לך שזה לא מגיע לך'. ואז התחלנו לנתח ולרשום את החלומות שלי. נמנעתי מלקחת כדורי הרגעה. תמיד היו לי בכיס. בגלל שחטפת, אתה כבר מצפה להתקף הבא, אז זה היה בא כמעט כל לילה ב-3 בבוקר. ובשעות בין הערביים אתה מרגיש שאתה לא יכול להיות בבית, שהכול נסגר עלייך ואתה צריך לנשום".
לפני 2008, לפני שהופעת עם שלומי שבת לא חווית התקפי חרדה?
"לא, תמיד שמעתי אצל אחרים. אשתי הראשונה, נעמי אלשיך, סבלה מדיכאון קליני קשה וגם היו לה התקפי חרדה, ולה הם היו הדבר הקליל. וכשאני התחלתי לעבור את ההתקפי החרדה האלו התייעצתי איתה והיא התחילה להסביר לי מהניסיון האישי שלה".
אתה זוכר את הרגע הראשון שקיבלת התקף חרדה ולא ממש ידעת שזה זה?
"זו הייתה הופעה בפני חיילים בנופשון באשקלון. ואני זוכר שאני מתחיל ויש לי בלקאאוט טוטאלי ואני כן מצליח לשיר. ואני מתחיל להרגיש משהו רע, איזה דיכאון קל, אבל זה לא נורמלי כי אני מופיע עכשיו ואני מת על זה. וגם בדרך הביתה אני זוכר ששמתי את הראש על החלון ונוסעים בלילה ואני מרגיש איזו מועקה שאני לא ידעתי להסביר. ואז זה הלך והתגבר, הייתי מתעורר בלילה עם דופק פראי. בדקתי אותו והיה לי איזה 160 דופק ועל כלום, הייתי במנוחה, לא רצתי"
באותה הופעה באשקלון הקהל הרגיש שאתה בהתקף?
"לא לא. אף אחד לא מרגיש כלום, זה רק אצלך, בסופו של דבר זה חוסר איזון כימי קל במוח".
מתי אתה מבין שזה התקף חרדה ומתי אתה מחליט ללכת לטיפול?
"לא הבנתי שזה התקף חרדה והתקשרתי לנעמי שהייתה מומחית בהכול, והיא אמרה לי 'זה התקף חרדה קלאסי'. אז שאלתי אותה 'מה זאת אומרת? אני מרגיש שאני עומד למות', אז היא אמרה לי 'כן, זה בדיוק אותו הדבר. אתה לא עומד למות, אתה בריא'".
על הבמה הרגשת שאתה עומד למות תוך כדי הופעה?
"כן, עד היום אני לא משתמש בפרופמטרים, אני לא רוצה להיות תלוי במשהו, כי אנחנו הזמרים הרבה פעמים מפחדים לשכוח את הטקסט, זו ההתמודדות שלי עם עצמי. אם אני אשכח, אז אני אשכח, מישהו בקהל תמיד יודע את המילים פיקס. אז בסדר, מותר לטעות, אנחנו בני אנוש, לא רובוטים, וזה לייב. אז זה העוגן שלי. אבל לקח לי שלושה-ארבעה חודשים לצאת מזה".
מהרגע שנעמי אמרה לך שזה התקף חרדה, אתה הלכת לטיפול?
"ישר. קודם כל, אני בעד עזרה נפשית, לגמרי. אם זה פסיכולוג, אם זה קואצ'ר, אם זה חבר. בעיניי לדבר ולהוציא את מה שיש לך זה הכי חשוב, אין כמו תקשורת. ואז הלכתי לפסיכולוג שלי וישבנו במשך חמישה שבועות".
ובזמן הזה אתה ממשיך להופיע?
"כן, להופיע. הכול כרגיל. ואני יודע שבין הערביים אני ארגיש מחנק ואני אצטרך לצאת החוצה. אני זוכר יום אחד הייתי בירושלים ולקחנו לילה במלון ואכלנו במסעדה של חבר ובאמצע קמתי, הלכתי והתחלתי ללכת שם בכיכר החתולות לבד ורציתי לחזור הבית מירושלים למרות שהייתה לי סוויטה במלון, וזה אמור להיות כיף וזה… ולא ישנתי כל הלילה. אני נאבקתי בזה. זה נורא ואיום".
מה דרכי ההתמודדות?
"קודם כל להבין מה זה, שזה התקף חרדה והוא עובר. זה לא הורג אותך. ואז לנסות להבין מה קרה שיש לך חוסר איזון עכשיו. משהו ערער אותך, משהו זעזע אותך, לנסות להבין מה זה. ולא לפחד מזה. כי מה שקורה זה שבסופו של תהליך הפחד משתלט על ההתקף, אתה מפחד כבר. זה נהיה כבר 'מה קדם למה'. לפני שבא ההתקף אתה כבר מפחד, כולך בציפייה הזו שזה יעבור, אתה כל הזמן בחרדה הזו, אז אין חיים. אני זוכר שאמרתי 'קלקלו לי את החיים. מה שווה לחיות ככה?'. אני מניח שהרבה אנשים חווים את זה ולא יודעים מה הם חווים. הם חושבים שיש להם דבר נורא וזה רק שלהם. בטח הרבה אנשים מפחדים או מתביישים לבקש עזרה קוגניטיבית או עזרה פסיכיאטרית או תרופתית. אבל אין מה לעשות, חייבים לטפל בזה".
בדרכך הצלחת להתמודד עם זה ולהתגבר על זה גם.
"כן, ממש. אני זוכר את התקופה שפתאום אין התקף חרדה".
