אתם בוודאי מכירים את הקלישאה השגורה בתפיסת המציאות של רבים מבינינו: קולנוענים עושים סרטים אנטי-ציונים כדי להחניף לשונאינו ולזכות בפרסים. ובכן, דווקא בימים אלה בהם דעת הקהל במדינות המערב נוטה נגד ישראל על רקע המשבר במזרח התיכון, כשברחובות מפגינים למען שחרור פלסטין, וכשעצם קיומה של המדינה נתפסת כקולוניאליזם, צצה לה דרמה תקופתית מדוברת שמצביעה על חשיבותה ההיסטורית של ביתו הלאומי של העם היהודי. למרות שהוא חותר לכאורה נגד הלך הרוח הציבורי כיום, "הברוטליסט" של בריידי קורבט מסומן כמועמד ודאי לאוסקר, ואחד הפייבוריטים במירוץ לפסלון המוזהב - מה שעשוי אולי לאושש דווקא את הגרסה הנגדית של הקלישאה הנ"ל השגורה בין עוכרי ישראל, לפיה "קולנוענים עושים סרטים פרו-ציונים כדי להחניף ליהודים ולזכות בפרסים".
למען האמת, נקודת המבט החיובית של קורבט על הציונות והגשמתה כמדינת ישראל אינה הקונבנציה היחידה שהבמאי האמריקני מנתץ בסרטו יוצא-הדופן, שצולם על פילם 70 מ"מ (במקום פורמט דיגיטלי כמקובל היום), נמתח לאורך בלתי-נתפס בימינו של כשלוש וחצי שעות, נקטע באמצע בהפסקה של רבע שעה בטעם של פעם, ושכולל בתוכו סצנות מין כשרות אך גרפיות ובוטות. בהתחשב בכך שהבמאי אינו יהודי, יש ב"הברוטליסט" גם התרסה נוספת כנגד הכללים הבלתי-רשמיים שהכתיבה פוליטיקת הזהויות לתעשיית הקולנוע האמריקנית, שתובעת בלעדיות ליוצרים ממוצא אתני בבואם להביא למסך סיפורים מתוך הקהילה שלהם.
עם זאת, דומה שהמסר השנוי במחלוקת ב"הברוטליסט" הוא הבחינה הביקורתית של תפיסת החברה האמריקנית כמופת של פלורליזם. האומה שנוסדה לכאורה על ערכי החופש והשיוויון אינה ומעולם לא הייתה פתוחה לזרים מבקשי-מקלט ומהגרים בחיפוש אחר חיים חדשים. לא היום כשהם מחפשים הזדמנות לחיים חדשים עבורם מחוץ מאיזורי הסכסוך והעוני מהם נמלטו, וגם לא במחצית המאה ה-20 אחרי מלחמת העולם, כשהמוני פליטים מאירופה הגיעו לארץ ההזדמנויות הבלתי-מוגבלות והתקבלו בחשדנות וגזענות. הסרט מבקש להדגים כיצד אלו שנקלטו מצאו עצמם מנוצלים על ידי אנשי עסקים תאבי-בצע. הבמאי ובת זוגו התסריטאית מונה פסטוולד, שמתגוררים בפריז, מצביעים ביצירתם המשותפת על פגמיו של הקפיטליזם חסר-הרחמים ונטול-האמפתיה. בהקשר זה, הציונות על חזונה הסוציאליסטי הייתה כנראה אפשרות עדיפה, לפחות עבור ניצולי השואה היהודים.
הסיוט האמריקני
"הברוטליסט" מלווה את קורותיו של אחד מאותם ניצולי שואה יהודים אשר העדיפו עם תום המלחמה את האופק האמריקני על זה הציוני: לאסלו טות', אדריכל מחונן ומהולל יליד בודפשט שמהגר לארצות הברית אחרי שחרורו ממחנה ההשמדה בוכנוולד. זמן קצר אחרי פתיחת הסרט, מופיעה דמותו של הגיבור, בגילומו של אדריאן ברודי, כשהיא בתנועה בתוך סביבה אפלולית שמזכירה את האינטנסיביות החזותית של סרט השואה זוכה האוסקר "הבן של שאול" (2015) מאת הבמאי ההונגרי לאסלו נמש. אלא שבמקום אושוויץ, הסצנה הכאוטית מתרחשת בבטן ספינת מהגרים שעומדת לעגון באליס איילנד בניו יורק. כשטות' עולה לסיפון, הוא מבחין בפסל החירות שמקבל את פניו. מנקודת מבטו, דמותה של האלה הרומית ליברטאס מופיעה בהיפוך - ביטוי לתחושת הדיסאוריינטציה הטבעית למהגרים המגיעים לארץ חדשה, ואיתו אזהרה: הגעתם לארצות הברית העקומה, הצבועה, החשדנית והנצלנית.
טות' נקלט בניו יורק, אך לבו מסתבר נשאר באירופה, שם נותרה אשתו הגיורת אז'בת אשר הופרדה ממנו על ידי הנאצים. הוא ממשיך לפילדלפיה ומתקבל בברכה על ידי בן דודו אטילה (אלסנדרו ניבולה) שהיגר לארצות הברית עוד לפני המלחמה והתאקלם היטב ב"עיר החירות", מקום הולדתה של הדמוקרטיה האמריקנית. לתדהמתו הוא מגלה כי בן הדוד נישא לאישה קתולית והמיר את דתו עבור העסק שהקים לעיצוב הפנים והריהוט, לו קרא "מילר ובניו". זאת למרות ששם משפחתו אינו מילר, ושאין לו ילדים. הפתעה חיובית יותר היא שאטילה מבשר לו כי אז'בת שרדה את התופת וממתינה עם אחייניתה סופיה לאישורים הנדרשים כדי שתוכל להתאחד איתו מעבר לים. פתאום צצה אפשרות בלתי-נתפסת, שהחיים הקודמים שלו עם אהובתו יתמזגו באלו החדשים שהוא מבקש לבנות לעצמו בארצות הברית. זהו החלום האמריקני שלו, אבל כפי שהרב בבית הכנסת בעיר אומר לו, הסיכוי הסביר להגשימו עובר בישראל. לרשויות המקומיות אין עניין רב בלעזור לו.
כך לומד לאסלו על בשרו כי בארצות הברית אין ערבות הדדית מהסוג שהכיר מהקהילה היהודית באירופה, ובעצם מדובר בזירת מסחר קפיטליסטית חזירית וחסרת-רחמים או תשומת לב לזולת. נראה כי הוא עתיד להשתלב בה בזכות כישרונו הייחודי, אבל אישיותו הצנועה והבלתי-שאפתנית בעליל אינה מבשרת טובות בכל הנוגע לרווחתו הכלכלית - וזה כל מה שחשוב באמריקה. בינתיים, מעבר לים, נוסדת לה מדינת ישראל. היא יכולה לשמש בית לאומי מגונן עבורו לאסלו, אבל הוא מתמסר כל כולו לשגשוגו המקצועי כמעצב, כפי שאנו למדים בסצנה מפתיעה שבה אנחנו צופים בו עובד על עיצוב רהיטים בעוד שברקע נשמע נאומו של דוד בן גוריון במעמד הכרזת העצמאות. האם הוא עשה את הבחירה הנכונה? הזדמנות עסקית נדירה ורווחית במיוחד רומזת שהתשובה היא כן.
אותה הזדמנות נדירה עסקית קורסת כשבני משפחת ואן ביורן האמידה, ששכרו את שירותיהם של לאסלו ואטילה, מסלקים אותם מבלי לשלם על עמלם. המשבר המקצועי, והכלכלי והאישי מביא לקרע בין בני הדודים, ולאסלו נזרק לרחוב כשהוא לבדו. הוא מנסה לשרוד פיזית כפועל בניין, ומנטלית כנרקומן. הגאולה מגיעה דווקא בדמות של הריסון ואן ביורן (גאי פירס), שמגלה בדיעבד את קורות חייו ותהילתו של האדריכל ההונגרי ומזמין אותו להוביל יוזמה שאפתנית להקמת מרכז קהילתי גרנדיוזי לציון זכר אמו. הפטרון הנדיב מציע ללאסלו ערוץ להתאקלמות מואצת בארצו החדשה, עם שכר נאה ומגורים באחוזתו שבחיק הטבע. וחשוב מכל: בסיוע עורך דינו היהודי, הוא מצליח להוציא אשרות הגירה לאשתו ואחייניתה. בשלב זה של התעלות רוחנית שמבשרת על שיקום אישי אחרי השואה, מגיעה לה ההפסקה ובמהלכה מוצגת על המסך תמונה מחתונת בני הזוג הכשרים בבית הכנסת בבודפשט.
עם חידוש הסרט, אנחנו נשאבים עם בני הזוג שהתאחדו למסע לתוך מחילת הארנב של הקפיטליזם האמריקני המושחת אשר מזהם גם את מערכת היחסים האינטימית ביניהם. בינתיים, מעסיקיו של לאסלו ממשיכים לפעול מאחורי גבו, לתמרן את מחוייבותו הבלתי-מתפשרת ליצירתו, ולנצל אותו. תאוות הכוח שלהם מניעה אותם לא רק להפיק רווחים ותהילה על חשבונו, אלא גם להתענג על ההתעללות הרגשית בו. וגם באז'בט החולנית (פליסיטי ג'ונס) ובסופיה הצעירה (ראפי קסידי) שעברו גיהינום באירופה ונחלצו בקושי, רק כדי למצוא עצמן מושפלות ומוטרדות ב"גן עדן" על ידי הגברים הכוחניים שסידרו להם כניסה אליו.
על הרקע הזה, אין פלא שב-1958, כעשור אחרי ההתרחשויות הללו, סופיה ההריונית ובעלה מחליטים לעשות עלייה. "זו החובה שלנו. אני יהודיה והתינוק יהודי. אנחנו צריכים לחזור לבית שלנו", היא אומרת ללאסלו ואז'בט שתוהה: "האם אנחנו פחות יהודים כי אנחנו חיים פה?". בהמשך, אחרי עוד סדרה של התעללויות בחסות משפחת ואן ביורן, אז'בט עצמה תתחנן לבעלה לנטוש את הפיל הלבן שעליו הוא עובד שנים רבות כל כך, ולהגר לארץ הקודש. "המקום הזה רקוב. אני רוצה ללכת לישראל. אני רוצה לחזור הביתה", היא אומרת לו. אבל לאסלו מכור לתשוקות שלו, ולהירואין. הוא שבור ומרוסק, אבל לא מרפה מפרויקט חייו. שנים יעברו לפני שנגלה את הסיבה להיאחזותו בחזון באירוע הוקרה במסגרת הביאנלה לאדריכלות בוונציה, שם סופיה הישראלית לכל דבר נושאת נאום לסיכום חייו ויצירתו של דוד לאסלו - כפי שבאים אלה לידי ביטוי בעיצוב מבנה הבטון הברוטלי שתיכנן על גבעה נידחת בפרברי פילדלפיה.
ניסים ונפלאות ב-10 מיליון דולר
קורבט בן ה-36 התחיל את דרכו הקולנועית כשחקן ("13" של קתרין הארדוויק, "עור מסתורי" של גרג אראקי והסדרה "24"), אך בעשור האחרון הוא מתרכז בבימוי. את סרטיו הקודמים - "ילדותו של מנהיג" (2015) ו"ווקס לוקס" (2018) - כתב ביחד עם בת זוגו, התסריטאית הנורבגית מונה פסטוולד, וכך גם במקרה של "הברוטליסט". ומדובר ביצירה השאפתנית ביותר שלו עד כה. הבמאי הצעיר מקבל שבחים על סרטו בגלל הסיפור המורכב שהוא מציג על המסך והאסתטיקה הלא-שגרתית שלו, אולם יותר מכל זוהי התעוזה ההפקתית שמרשימה את הוליווד כולה, שמוציאה פחות סרטים תקופתיים מבעבר בגלל עלויות ההפקה שלהם. במקרה זה מדובר בדרמה היסטורית אפית שמתחוללת על פני כשלושה עשורים. והתקציב? כעשרה מיליון דולר בלבד. עכשיו, עם תמיכת חברת A24 שרכשה את זכויות ההפצה של "הברוטליסט" בארצות הברית, קמפיין אוסקר מוצלח מובטח.
"הברוטליסט" נוגע באופן מהותי בשאלת ההגירה של הפליטים היהודים אחרי ההשואה וההתלבטות המהותית בין החלום האמריקני המציע אפשרות לרווחה כלכלית אישית, לבין החזון הציוני לקהילה מאוחדת ושיוויונית. אבל זוהי רק אחת הסוגיות בהן עוסק הסרט ולא העיקרית שבו. בשלוש וחצי שעות אפשר לדבר על הכל בערך. לפי קורבט, היסודות של הסיפור והמפרט העלילתי והחזותי שלו נובעים מחיבתו לאדריכלות ובמיוחד לסגנון הברוטליזם ששגשג בעולם המערבי (וגם בישראל) אחרי מלחמת העולם השנייה, ונתן לסרט את שמו.
אדריאן ברודי, שזכה ב-2003 באוסקר על הופעתו כמוזיקאי ולאדיסלב שפילמן ב"הפסנתרן" של רומן פולנסקי, עשוי לזכות בפסלון נוסף, הפעם על גילום דמותו הפיקטיבית של לאסלו טות', המבוססת באופן חופשי על קורות חייהם של אדריכלים הנודעים לואיס קאהן, פול רודולף ואחרים. לא מן הנמנע שכמו "הפסנתרן", גם "הברוטליסט" יזכה בפרס הבימוי. מי יודע, אולי גם לסרט הטוב ביותר.
על פי הבמאי, הסרט נועד מלכתחילה לחקור את ההיבטים הצורניים, התמטיים וההיסטוריים של האדריכלות כיצירה, והוא מתאר דרכה את סיפורו של הגיבור האמן שנמלט מזוועות הפאשיזם באירופה לזרועות הפתייניות של הקפיטליזם בארצות הברית, שלופתות אותו וחונקות אותו. הבדידות והניתוק נכפים על הגבר השבור, שמנסה לשקם את חייו אחרי טראומה בלתי-נתפסת ומוצא נחמה בסמים ובפנטזיות של מיניות פרברטית. הציונות משתלבת בהקשר רחב זה כאלטרנטיבה המציעה חוויית שבת אחים גם יחד. קונספט שמאז התפוגג, נשכח והופרך מאז ימי הקמת המדינה. כפי שנוכחנו לדעת, החברה הישראלית שאליה מתייחס "הברוטליסט" שונה לחלוטין מזו שאנו מכירים היום. כך או כך, יש מי שהספיקו להאשים את הסרט כפרו-ציוני. לא שזה יפריע לו להגיע לאוסקר.
