בהינתן שאתם בעלי חיבור לאינטרנט, ולא חייתם מתחת לסלע בחודשים האחרונים, בטח נתקלתם בטרנד האימפריה הרומית ששטף את הטיקטוק בסוף קיץ. נשים שאלו את הגברים בחייהן שאלה פשוטה לכאורה - "כמה פעמים ביום אתם חושבים על האימפריה הרומית?", והתוצאות היו מפתיעות למדי. כך התברר שגברים חושבים על הנושא לא מעט במהלך היום-יום שלהם, אם ברפרנסים לאפוסים, או בהיזכרות בסיפורים ובפיסות היסטוריה. אני, מנגד, לא חושבת על האימפריה הרומית בכלל, אולי רק על יוליוס קיסר, ואם להיות מדויקת - על דמותה של רג'ינה ג'ורג' כקיסר הרשע. בעצם, "האימפריה הרומית" שלי היא ללא ספק הסרט "ילדות רעות".
"ילדות רעות"
(באדיבות פורום פילם)
גדלתי על סרט הקאלט ובאחת מהסצנות האהובות והחשובות בסרט התיכון מ-2004, שכתבה טינה פיי והפיק לורן מייקלס ("סאטרדיי נייט לייב"), דמותה של גרטשן ווינרס - אחת מהילדות הרעות ביותר בבית הספר - מקריאה מול כל הכיתה חיבור שכתבה על הקיסר הרומי. "מה כל כך נהדר בקיסר, הא? ממתי זה הגיוני שאדם אחד יהיה הבוס של כולם?!", היא שואלת, רגע לפני שהיא מציעה: We should totally just STAB CAESAR!. בשלב הזה כבר ברור לצופים שהקיסר המדובר הוא אנלוגיה לג'ורג', מלכת השכבה, ושכעסיה של סגניתה עלו על גדותיהם בדרך לפיצוץ אדיר בין השתיים שירעיד את כל התיכון.
אותה סצנת המפתח, הושמטה לחלוטין מהעיבוד המוזיקלי המחודש לסרט שיצא בשבוע שעבר, ונקרא בפשטות - "ילדות רעות - המחזמר". הסרט החדש הוא עיבוד קולנועי להצגה שהתחילה את דרכה בוושינגטון ונחתה בברודוויי ב-2018, ושמבוססת על הסרט הפופולרי (שבעצמו שואב השראה מהספר Queen Bees and Wannabes מ-2002). כל העיבודים האלה, כך מתברר, הפכו את הגרסה החדשה לצ'יפס רטוב שמישהו חימם יותר מדי פעמים במיקרו - ופשוט אי-אפשר לאכול את זה.
5 צפייה בגלריה
תכונות אופי ייחודיות זה ללוזרים! מתוך "ילדות רעות - המחזמר"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
כמו נאום הקיסר האיקוני של גרטשן, לטובת העיבוד המוזיקלי החדש שאורך 112 דקות, הושמטו קטעים רבים נוספים, ונדמה שבעבודה עליו ההחלטה הייתה ברורה - לוותר על כל התפתחות עלילתית. הקהל הרי מכיר את הסרט המקורי, לא? אז מי צריך דמויות עגולות? תכונות אופי ייחודיות זה ללוזרים! רציתם עומק? קבלו שיר סתמי במקום!
למי שאולי זקוק לריענון, עלילת "ילדות רעות" עוקבת אחרי קיידי הרון, תלמידה שהגיעה לבית ספר תיכון באמריקה לראשונה בגיל 16, אחרי שנים שבהן חיה באפריקה עם אימה. על הנייר היא קלולסית מושלמת - אין לה שמץ של מושג לגבי קליקות, מעמדות ויריבויות שקיימות בתיכון אמריקני ממוצע. אבל במהרה היא צפויה לגלות שהדינמיקות החברתיות שתפגוש בבית הספר באוהיו, לא רחוקות מדי משרשרת המזון האכזרית שהיא מכירה כל כך טוב מהג'ונגל האפריקני.
5 צפייה בגלריה
אאולי'או קרוואלהו וג'קאל ספווי שאיכשהו סוחבים את התפקיד. מתוך "ילדות רעות - המחזמר"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
לתפקיד הראשי נכנסה אנגורי רייס נטולת הכריזמה. קיידי חסרת הניסיון מובלת על ידי חבריה הראשונים - צמד קווירים בשם ג'ניס (אאולי'אי קרוואלהו, שדיבבה את "מואנה") ודמיאן (ג'קאל ספווי שאיכשהו סוחב את התפקיד), "הפריקים ממגמת אומנות", מתחתית הפירמידה החברתית עד לצמרת - כחברת "פלסטיקס", חבורת הבנות המקובלות, מן המניין. הצמד משתמש בה כדי לנקום ברג'ינה ג'ורג' ולהרוס את חייה. אבל רייס לא מצליחה להחזיק את התפקיד, שביצעה לראשונה לינדזי לוהאן, ודמותה לא עוברת שום תהליך. רוב הסרט היא בשוק מוחלט, וברגע אחד של החלטה שנקבעה בתסריט - הפלא ופלא (ואולי אזהרת ספוילר?) - היא הבחורה הכי פופולרית בבית הספר. הסצנות בהובלתה מעוררות אי נוחות מסוימת, שכן רייס איננה שחקנית מבריקה, אבל הקרינג'יות ללא ספק עולה שלב כשהיא מתחילה לשיר.
כן, זה מיוזיקל. אך השירים בו לא מקדמים את העלילה ולא נבנו במטרה להגיע לשיא מסוים, אלא רק כדי לחזק רעיונות שהיוצרים משתוקקים להנחיל לצופים באגרסיביות - וככזה, רוב השירים מתגלים כמעיקים. עשרות הניצבים התיכוניסטים שמקיפים את הדמויות בכל נאמבר, ומזכירים יותר מכל רקדנים בהצגת ילדים - חייכנים ולא שואלים שאלות - מוסיפים לריקנות שמאפיינת את העלילה ורייס, כמו רבים בקאסט, היא זמרת לא משהו, בלשון המעטה.
אבל היא לא האשמה היחידה, ולא רק על כתפיה נשען הכישלון הקולסאלי הזה. הדמות של רג'ינה ג׳ורג' (רנה ראפ), מי שאמורה להיות הדמות הכי פופולרית ורעה בבית הספר, היא Massive Deal, לפחות לפי שיר הנושא שלה, אך נדמה שהיא עסוקה בלספר את זה לצופים, מאשר שבאמת נראה אותה בפעולה.
5 צפייה בגלריה
עסוקה יותר בלספר לכולם כמה היא פופולרית, מאשר שנראה את זה. רנה ראפ מתוך "ילדות רעות - המחזמר"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הבעיה בולטת מהרגע הראשון שדמותה מופיעה על המסך. בסרט המקור אנחנו פוגשים בג'ורג' (בגילומה של רייצ'ל מקאדמס האגדית), כשנערים נושאים אותה על כתפיהם למגרש בשיעור ספורט, ונראה שהיא מפלרטטת יותר מאשר שהיא נושמת - וזה עובד. גם כשהיא וקיידי נפגשות לראשונה יש בה משהו מניפולטיבי ומחויך, אבל עוקצני מספיק שנאמין לרוע. במחזמר הקולנועי שלוש סצנות נדחסו לאחת, וההתפתחויות הקטנות הלכו לאיבוד והוחלפו כאמור, בשירים שלא מקדמים דבר. בעוד ראפ היא זמרת אדירה שמכוונת גבוה, ולפי היכולות המוזיקליות והביצועיות שלה - היא גם תגיע לשם, תצוגת המשחק שלה לוקה בחסר, ולא ניכר שהיא מצליחה להחזיק רוע טהור.
אל ראפ מצטרפות ביבי ווד כגרטשן, שקו העלילה המשמעותי שלה הושמט ונדמה שהיא מתהפכת על חברתה בהמשך הסרט ללא הצדקה של ממש, ואוונטיקה ונדנאפו כקארן, שאמורה להיות העיפרון הכי פחות מחודד בקלמר הוורוד, שלא לומר - סתומה. ונדנאפו היא בהחלט החוליה החלשה ביותר בקאסט, שלקחה את התכונות החלשות של הדמות שלה והעיפה את כל היתר. השיר שלה אגב, היה יכול להיות מרגעי השיא בסרט - שיר שבו היא מקווה שכל יום יהיה ליל כל הקדושים, שבו אפשר להתחפש כמעט לכל דבר ("ולהפוך אותו לסקסי!") אבל הביצוע שלה נלעג מדי.
5 צפייה בגלריה
הילדות הכי רעות בבית הספר? אין מצב. מתוך "ילדות רעות - המחזמר"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
אין מצב ששלושתן הן הילדות הכי מקובלות בבית הספר. וזה נדמה כאילו טינה פיי כתבה את התסריט בלי שום תחקיר מעמיק על בני הדור הצעיר, וציפינו ממנה ליותר. לא ברור גם מדוע ההפקה בחרה שלא להשאיר את העלילה בתחילת שנות ה-2000. בשל בחירתה הטסטות (מלשון טסטמוניאלס, עדויות של דמויות מתוך סרט או תוכנית ריאליטי) מהסרט המקורי, שבהן התלמידים ריכלו בפני המצלמה על אירועי השעה נגנזו, ובמקומן נשזרו סצנות סרטוני טיקטוק שנדמה שמי שכתב אותם מעולם לא פתח את האפליקציה. ככלל, השימוש ברשתות החברתיות לא מקדם דבר, ורק מכריח את הצופים להבין את הרעיונות של הסרט בצורה מטיפנית, כשהספונטניות והרנדומליות הוחלפו בסרטונים מבוימים ומביכים.
העיבוד הקולנועי החדש ביקש להיות WOKE ביחס לגרסת המקור, ובכך בתקווה, להצליח לדבר אל דור ה-Z בגובה העיניים. הוא אולי מדבר בגובה העיניים, אבל סביר שבני דור הטיקטוק שימצאו את עצמם בטעות בהקרנה קולנועית, ישפילו את מבטם בחזרה לטלפונים הסלולריים שלהם (קשר עין? קרינג'!) או יצאו מהאולם.
5 צפייה בגלריה
סורי פאם, אפילו ג'נה פישר לא תעזור לסרט הזה להמריא. מתוך "ילדות רעות - המחזמר"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
ואם ברשתות חברתיות עסקינן, נדמה שמסע יחסי הציבור היה מבדר יותר מהסרט עצמו. כך ראפ התגלתה כפרסונה שאין לה ברקסים ושאומרת את כל מה שהיא חושבת - אם כדוברת מרעננת שמקדמת את האג'נדה הקווירית שלה בהומור וחן, אבל גם מעידה שהיא רבה עם גולשים ולא מתביישת להגיד להם "לסתום את הפה", ואם כדרמה קווין שמתפרצת לאמירות משעממות של הקולגות שלה בזמן ראיונות, וגונבת את אור הזרקורים לעצמה. במקום מסוים היא חצופה יותר מהדמות שהיא מגלמת.
לצידם של התיכוניסטים, בתפקידי המורים נשזרו קומיקאים ושחקנים מובילים, בהם טים מדואוס שחזר לתפקידו כמנהל דובאל לצד פיי, ששבה לתפקיד המורה נורברי, ג'נה פישר (פאם מ"המשרד") בתפקיד אימה של קיידי, ביזי פיליפס, ג'ון האם (שהפך ממנץ' למלך החלטורות, אבל נסלח לו הפעם) ועוד. לצערם, ההופעות הקטנות שלהם - פלוס הופעת אורח מפתיעה בהמשך ושנשמור אותה בסוד לטובת אלה שיבחרו שכן להגיע לקולנוע - לא עוזרות לסרט להמריא.
"ילדות רעות - המחזמר" היה יכול להיחשב סרט טוב אם היה הפקת סיום במגמת קולנוע בתיכון. מלבד הפגמים הרבים בעלילה, והליהוק המאכזב, גם המעבר בין השוטים רשלני ("לאן נעלם מגש האוכל שהיה בידיים של הדמות הראשית?" -"זה לא חשוב, הם שרים עכשיו!"). ההומור בו מנסה להיות מצחיק רק ביחס לגרסת המקור, ומלבד כמה אנשים באולם שצחקו פה ושם, נדמה שלא הייתה בדיחה אחת ראויה של ממש. אם אהבתם את גרסת המקור, או שיש בכם טיפה של חמלה ונוסטלגיה כלפיה, נמליץ לוותר על צפייה בגרסה הנוכחית. אלא אם כן אתם ממש בקטע של לראות את האימפריה הרומית של מילניאליות רבות עולה בלהבות.
