אנחנו לא שמאלנים, אנרכיסטים או טרוריסטים. אנחנו פשוט ערים למה שמנסים לעשות לנו ולישראל. ואנחנו הרוב
אני לא לבד. לא שהייתי לבד, אבל זה הרגיש ככה לפעמים; הרגיש די בודד להיות מכונה "שמאלן" או "חמוץ" או "בוגד", ועוד מטעם ראש הממשלה. הרגיש אאוטסיידרי. הרגיש מחוץ לאיזה מחנה יהודי־ציוני שהכריז על עצמו חד־צדדית כבעלים בטאבו של הדברים האלה, והצביע עליי ואמר: מוחרם. שתול. לא שייך. שכח מה זה להיות יהודי. יעדיף לגור בברלין, ויפה – ואפילו מדויקת מבחינת הזמן הגיאוגרפי – שעה אחת קודם.
ככה נתפסתי אצלם. כמו רוב המחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל; כופר בעיקר. לא רציני. חסר עמוד שדרה. מעדיף את נוחותו המיידית וההפוך שיבולת שועל שלו על פני כל עניין עקרוני יותר, ולעולם לא יתרומם או ישאג שוב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הם טעו בי בדיוק כפי שטעו בכולנו. אולי גם אנחנו טעינו בנו. אני, למשל, הרגשתי שאני, אנחנו, לבד. ואנחנו לא; אנחנו יחד. חתיכת יחד. לא משנה בכלל אם לצידי ברחוב קפלן בתל־אביב, או בכל נקודה אחרת, מפגינים עשרת אלפים, 80 אלף או 200 אלף איש; אני יחד איתם, והם איתי – ותודה לך על זה, ממשלת הבלהות של ישראל – וכולנו יודעים דבר אחד בוודאות: מה מקור הבעיה שלנו. יש לבעיה הזאת שם. יש לה כתובת (שתי כתובות, למעשה. אנחנו משלמים על שתיהן). אבל אנחנו גם יודעים שזה כבר מזמן לא רק־לא־ביבי. זה הרבה יותר גדול מזה: זה רק־לא־ככה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כולנו מופתעים מכמותנו, מעוצמתנו, מנחישותנו, מהעובדה שכמות כזו של ישראלים נלחמת על הבית והגבול – שמי שמנסים לחצות אותו הם, לראשונה, לא אויבים מבחוץ.
וכולנו מבינים גם שלמרות שמדובר, לכאורה, בעניינים מורכבים להסבר ולהבנה – פסקת התגברות, מינוי שופטים, חוקי יסוד, עילת הסבירות – ברור מאוד במה מדובר; בניסיון לגזול מישראל את נשמת אפה כדמוקרטיה.
זה לא רק אני – ואולי עוד כמה אנשים שיאיר נתניהו מסתכל עליהם מחלון חדר הנעורים והבגרות ובעתיד גם הזִקנה שלו – ואומר, "תראה, אבא, תראה איזה חייזרים מצחיקים"; זה רובנו. רובנו מבינים.
רובנו זה אני ושכמותי, אבל גם המוני האקדמאים, הכלכלנים, אנשי העסקים, הקצינים, הטייסים, הרופאים, ההייטקיסטים, האמנים, השוטרים, הדתיים, החילונים, הגברים, הנשים והטף. ישראל, על מאגרי מלח הארץ שלה, על רובם המכריע של האזרחים שעושים אותה למה שהיא – אנחנו, יחד, בעלי הבית האמיתיים של המקום הזה.
מאות אלפי ישראלים התעוררו וגילו לא שגנבו להם את המדינה, אלא שמפרקים להם אותה, גונבים את הגלגלים, הג'נטים והברזלים, ומאיימים להפוך אותה לגרוטאה
למה אנחנו בעלי הבית האמיתיים של המקום? כי אנחנו מקיימים אותו. מפרנסים אותו. כי בלעדינו הוא איננו. הוא אולי קיים גיאוגרפית, אולי אפילו כמדינה; אבל זו מדינה מהסוג שאף אחד מאיתנו לא יהיה מעוניין לחיות בה יותר מכפי שהוא מעוניין לחיות בתימן, במלאווי או באפגניסטן.
אנחנו נותנים למקום הזה ערך כלכלי, לאומי ונפשי; אנחנו מגינים עליו בגופנו ובגופם של ילדינו, אנחנו מעבירים לו עד מחצית מהכנסותינו בידיעה גמורה שרובן לא יחזרו אלינו בשום צורה, ועדיין מתוך התמסרות. אנחנו חולמים ומגשימים את המקום הזה, אנחנו בונים אותו ומטיילים אותו וחוזרים אליו ממרחקים בלב חפץ ומתגעגע, ואנחנו נשמת אפו, ערכיו, הרוח שבמפרשיו, הדנ”א שהפך אותו לדמוקרטיה מזרח תיכונית יחידה, לשור כלכלי ולזוהן שאיתו לא מתעסקים.
אנחנו לא "שניים וחצי מנדטים". אנחנו המנדט כולו; בלעדינו ישראל היא רק עוד חור מזרח תיכוני נחשל שהעולם לא יוכל או ירצה לעבוד, לסחור ולהתנהל מולו כמו מול מדינה שוות ערך – ראו, כקדימון, את הרפתקאות בצלאל צ'יפופו באמריקה. אנחנו ציבור עצום של ישראלים שאין דרך לקרוא להם "אנרכיסטים", "טרוריסטים" או שכחנים בקשר למה זה להיות יהודים; אנחנו, אם יורשה לי להציע מילה חדשה, עֵרים. ערים למה שמנסים לעשות לנו ולישראל. ערים לידיעה שחושך הוא לא אור, גם אם מוכרים לנו אותו ככזה בגלי ברדוגו. ערים לעובדה ש"רפורמה משפטית" בנוסח המוצע היא הפיכה משטרית שלוקחת את הדמוקרטיה הישראלית ועושה ממנה קציצות פארסה ורודנות. ערים להבנה שלא תהיה בישראל דיקטטורה כי כבר יש דיקטטורה – כשהמנהיג העליון הנאשם בפלילים שוכר 60 חדרים על חשבוננו לסוף שבוע תענוגות ברומא ונאלץ להמריא אליו במסוק משטרתי מעל ההמונים המוחים, אתם בהחלט מסתכלים על דיקטטורה – והיא לא מחליקה לנו בגרון, ולעולם לא תחליק.
אנחנו ערים. ואנחנו יחד. אנחנו לא "שמאלנים" – כלומר חלקנו כן, אבל רובנו כבר מזמן לא עונים להגדרה הבינארית המיושנת הזו. אנחנו דו. הולכים בשני הכיוונים. אנחנו מחזיקים בעמדות מסוימות, לא זהות, בקשר לשטחים, לכלכלה, לרווחה, לביטחון. הצבענו כל מיני, ועדיין אנחנו יחד.
ואנחנו בעלי הבית וגם נושאי הדגל, עשרות אלפי דגלים. ואנחנו, מספרית, הרוב. איך אנחנו הרוב? כי על כל ישראלי שיוצא לרחוב למחות, ישנם עשרה שלא יצאו. מולנו מפגינים – ולפעמים דורסים – קומץ אנשי ימין או ליכוד. אם הייתה להם דרך להוציא 100 אלף איש לרחוב, הם היו מוציאים. אין להם.
והם יטענו שהרוב האמיתי כבר הכריע בקלפיות ומאז פשוט יושב בבית, שותה תה ומחכה להגשמת ההבטחות. זו שטות; כי הרוב שהכריע בקלפיות לא הכריע בעד חיסול מערכת המשפט, דיקטטורה ביביסטית וקריעת מדינת ישראל לחלקים לא זהים. לא; הוא הצביע בעד מצע הליכוד (אין כזה. הכי קרוב הן הבטחות יוטיוב של נתניהו, אז בבקשה): חינוך חינם מגיל אפס, הוזלת יוקר המחיה, הפחתת רגולציה, הקמת קבינט דיור "תוך שבוע", מניעת נשק גרעיני מאיראן, הסכם שלום עם סעודיה וכמובן ביטול מכון התקנים.
שום דבר מזה לא קרה ולא יקרה. מה שקרה הוא שמחה רוטמן, יריב לוין, אריה דרעי, יצחק גולדקנופף ומולם מאות אלפי ישראלים שהתעוררו וגילו, ובכן, לא שגנבו להם את המדינה, אלא שמפרקים להם אותה, שמים על בלוקים, מורידים ממנה את הגלגלים, הג'נטים והברזלים, ומאיימים להפוך אותה לגרוטאה. לחבל ארץ דתי, משיחי, קיצוני ועני שמתקיים רק על חרבו. וזה, כידוע, לא ההסכם הכל־ישראלי שעליו חתמנו ובשמו נלחמנו ושילמנו. לא המקום שאותו אנחנו מתכוונים להוריש לילדינו.
ולכן אנחנו הרוב, וברחוב, ובסדרי גודל ונחישות חסרי תקדים. לפני כמה שבועות כתבתי כאן ש"ישראל לא רוצה להינצל". טעיתי. עוצמת המחאה מבהירה שישראל החופשית, הדמוקרטית, החולקת את הדבר האמורפי אבל המובן לנו לגמרי הזה המוכר כ"ישראליות", היא דרקון שואג. הוא אולי מנמנם למקרא כתובות על הקיר, אבל הוא לגמרי ער ונלחם על חייו כשהן מתייצבות עם גרזן בכתובת הפרטית שלו.
והתחושה הבודדה – כאילו אם אני לא אגיע, בגופי, להפגנה, נחרץ גורלנו – כבר לא קיימת. אני לא לבד. רחוק מזה. אף אחד מאיתנו כבר לא לבד. ישראל הממשית – זו שהעגלה שלה מלאה מספיק כדי לפרנס אינספור טרמפיסטים – תנצח במלחמה. לא לפני שתפסיד בקרב (ובינתיים אנחנו בהחלט מפסידים), ולא לפני שתילחם בכל דרך שהיא יודעת. אבל אנחנו יחד בזה כי גילינו מחדש את היחד שלנו. והוא גדול מספיק כדי שגם הניצחון יהיה.
המטרה: לעזור לאנשים מופנמים למצוא את מקומם בחברה שמקדשת מוחצנות. האמצעי: סדר עולמי חדש
"היא לא מעלה כלום לרשתות החברתיות", ענת אומרת, "בחיים לא ראיתי דבר כזה. ילדה בת 16 וחצי שלא נמצאת בטיקטוק, שאין לה אפילו אינסטגרם". "תגידי תודה", אני אומרת, "לבת שלי יש טיקטוק ושני חשבונות אינסטגרם. אחד פתוח לציבור, שבו היא כמובן מעלה תמונות שלה מחבקת גורי לברדור, השני סגור לחברים בלבד. היא מרשה רק לבנות של רן לעקוב אחריה שם. אז מדי פעם אני מנסה כמו איזו פתטית לחלץ מהן מה היא מעלה, והן מסתכלות עליי כאילו שאני סוכנת חרש איראנית".
אני מכווצת קצת את המצח. לא אוהבת לחשוב על מה נמצא בחשבון השני של הבת שלי. נכון, כשאני הייתי בת 16 וחצי גם ההורים שלי לא ידעו עליי יותר מדי. לא סיפרתי להם שיש לי חבר מבוגר יותר, קצין בחיל הים, וגם לא על דירת שני החדרים שהצבא שכר לו, ובטח שלא על הערבים שהעברנו שם, מתגוששים על הסדינים במאבק הנצחי בין נערה שרוצה לשמור על עצמה לחבר שלה שרוצה דברים אחרים. ועדיין, היו לי שעות עוצר קבועות, ההורים שלי חייבו אותי לחזור עד תשע וחצי בערב הביתה, ומהרגע הזה הם ידעו מה אני עושה. כשהבת שלי חוזרת הביתה, היא נכנסת כשהיא מחזיקה ביד את האייפון, השער השחור לחיים הסודיים שלה. אני עולה לחדר שלה להביא לה קערה עם סלט, וכל הזמן הזה היא במסיבה ענקית ושקופה עם מלא אנשים בלתי נראים שאני כמובן מדמיינת אותם כגברים מהסוג שרוצה דברים.
איזה כיף לענת שהיא לא צריכה לחשוב כמוני, שארור היום שבו התחלתי לראות את "אופוריה", הסדרה שפתחה לי גיהינום חדש של דאגות לגבי מה שמתבגרים מעוללים. אני מכירה את הילדה שלה, ליר, מאז שהיא נולדה בערך. ג'ינג'ית יפהפייה ומנומשת בגיל של הבת שלי, והאמת היא שאני סוג של מעריצה את הילדה השקטה הזאת, שהיא פשוט מאה אחוז עצמה ולא מצייתת לחוקים שטחיים. ליר היא הכוכבת של מגמת האמנות בבית ספר שלה, היא מתה על קומיקס ומציירת נפלא. על הקיר של החדר שלה עדיין תלויה מנורה בצורת ירח, כזו שמראה בכל יום בדיוק מה המצב של הירח כרגע, מלא, מכורסם, חצי סהר. אני יודעת בדיוק באיזו חנות ענת קנתה לה את המנורה המדעית הזאת, חנות צעצועים פמיניסטית ויקרה רצח, כי הכי פמיניסטי זה לקחת מאמהות חצי משכורת על קוביות עץ ש"מחנכות את הילדה לחשיבה מספרית". גם אני קניתי למאיה בחנות הזאת בדיוק את אותה המנורה. היא הייתה אז רק בת עשר ועוד פינטזתי שאם רק אחנך אותה נכון היא תגדל להיות מארי קירי. רק שמאיה נפטרה מהמנורה הזו מזמן, בדיוק כמו שהיא נפטרה מכל תחביבי הילדה הישנים שלה, התיאטרון, הסליים, שיקויי הכימיה המוזרים והמגעילים שהיא הייתה מכינה במטבח שלנו, והחליפה אותם באישיות חדשה לגמרי, כזאת שאני לא יכולה ממש להכיר, כי בפתח שלה תלוי תמרור גדול של "אין כניסה, במיוחד לך, אמא טאליבן".
***
"את לא מבינה", ענת אומרת, "היא ממש סובלת מזה שאין לה נוכחות ברשתות". היא מספרת לי סיפור שליר סיפרה לה השבוע. היא ישבה בבית של חברה שלה עם עוד שתי חברות. הבנות היו שקועות כמו תמיד בטלפונים שלהן, החברה שלה עמדה מול המראה הגדולה בחדר שלה, החליפה מיליון תלבושות ובסוף בחרה בשמלה הכי קטנה וחשופה שיש לה. "תצלמי אותי", היא אמרה לאחת הבנות, ואז נעמדה ודפקה פוזה של מקצוענית. היא קימרה את הגב שלה, הבליטה את הישבן ואז שירבבה שפתיים ועשתה פרצוף מהסוג שכל המשפיעניות עושות, כזה שאמור לשדר סקסיות, אבל נראה לי כמו פרצוף של מישהי שבלעה בטעות גולה ומנסה להעמיד פנים שלא.
אחרי שהיא העלתה את התמונה, הגיעו עשרות תגובות מתלהבות בווטסאפ של השכבה, הדור שלהם יודע להרים. ובעוד החברה מקבלת "פצצה", "מושלמת", "את בול סלינה גומז", מכל השכבה, ליר ישבה בפינה והרגישה איך הזרות הכי גדולה שהיא אי פעם הרגישה מקפיאה לה בחנקן נוזלי את האיברים. יש מצבים שכולם מצליחים לעשות משהו חוץ ממך, ורק את מרגישה כמו איזה נפל דפוק כי כל כך קשה לך. אני מרגישה ככה ליד נשים שיודעות לנקות מדהים ולסדר את הספרייה לפי צבעים. אבל אני לא בת 16 שפשוט לא מצליחה לעשות את מה שכל מה בת 16 מסביבה יודעת לעשות מתוך שינה. לדפוק סלפי ולהעלות אותו. אז היא ברחה משם. ענת אומרת שהיא הופתעה לראות אותה חוזרת כבר בעשר בלילה, וכשהיא חזרה היא נראתה כל כך נסערת ועצבנית שענת כבר חשבה שפגעו בה.
***
"היא צרחה עליי, 'תעזבי אותי כבר'", ענת אומרת, "ואז פרצה בבכי. בסוף זה יצא ממנה, כמה היא מקנאת בבנות האלו שאין להן שום בעיה לעוף על עצמן, לשים את עצמן שם בחוץ, איך היא לפעמים שונאת את החברות שלה, 'ואני לא רוצה לשנוא אותן אמא, אבל אני כן, כי למה זה בא להן כל כך בא טבעי ואני הדפוקה היחידה במדינה שלא מסוגלת אפילו לפתוח אינסטגרם ולכתוב שם 'היי' מרוב שזה פשוט לא נוח לי. מביך אותי'".
ליר היא בן אדם מהסוג שמכונה "אינטרוורט". ההגדרה המילונית של האינטרוורט היא "בן אדם שמרגיש יותר בנוח להתמקד בעולם הפנימי שלו ובמחשבות שלו מאשר במה שמתרחש בעולם החיצוני". רק שבעולם של היום, מופנמים מסוגה של ליר נתקלים בבעיה מאוד קשה. אתה חייב לשים את עצמך שם ברשת, להעלות תמונות, לשתף, לקחת חלק בשיחות ווטסאפ המוניות של כל ילדי השכבה שלך, אחרת? זה פשוט פוגע לך בדירוג החברתי עד לרמה שלפעמים את מרגישה בודדה כמו אצה שקופה באוקיינוס של דגים צבעוניים ופטפטניים. וזה מה שקרה לילדה המדהימה הזו, שכל שיחה שלי איתה גורמת לי לחשוב, "הלוואי שהיא הייתה פותחת פודקאסט".
בגילים 12־14 היא עוד איכשהו הצליחה לסחוב עם האופי המופנם שלה. המופנם צריך רק שניים־שלושה אנשים שהוא אוהב ולידם הוא פורח. הוא לא זקוק למחיאות הכפיים של מיליונים, הוא בכלל לא רוצה הכרה מקבוצות גדולות של אנשים. אבל בגיל ההתבגרות, הזירה החברתית עברה כמעט כולה לעולם הדיגיטלי, ושם, החוק הוא שאם אתה לא נמצא, עושה אינג'ייגינג עם העוקבים שלך, אתה די משול לאיננו. למישהו שפשוט אין לו אפילו טביעת אצבע.
ב–20 השנים האחרונות העולם הזה הפך להיות גן עדן אחד גדול לאנשים מוחצנים. רואים את זה בכל מקום. משפיעניות רשת שכותבות הכל, אבל הכל, על ההפלה הקשה שהן עברו ועל הפרעות האכילה שלהן או על בן הזוג שהן יצאו איתו עד לפני חודש, השף הידוע. וכשהן לא משתפות הן פשוט מראות, מעלות תמונות
"זה מביך אותי אמא", היא צעקה בערב ההוא על ענת, "אני כל הזמן מתכננת שהפעם אני אצלם תמונה שלי, שהפעם יהיה לי אומץ פשוט להעלות אותה, כמו כל ילדה רגילה, אבל אני פשוט לא מצליחה לעשות את כל העמידות המטומטמות האלו שהילדות בגיל שלי עושות בלי לרצות למות מרוב מבוכה. וכשאני חושבת על התגובות שאני אקבל, איך אני אצטרך לענות להן, ומה בכלל עונים. "את יכולה לא להעלות תמונה בשלב ראשון", ענת אמרה, "את יכולה פשוט לכתוב משהו, איזה פוסט נחמד, אני יודעת, או סתם לצרף סרטון שלך בתערוכה האחרונה שעשית בבית ספר".
בשלב הזה ליר כבר עשתה סימנים של לקום וללכת. בנות בגיל הזה תמיד מאבדות את זה כשהאמא שלהן, בת הכמעט 50, אומרת דברים כמו "אז פשוט תעלי פוסט", כאילו שהיא מבינה משהו ופוסט זו לא מילה של זקנות מהפייסבוק. שם היא כבר כמעט ננעלה סופית, כי ילדות בנות 16 וחצי הן צדפה עדינה מאוד. מספיקה מילה אחת לא במקום והן טורקות את הפנים שלהן בפנייך ומעלימות ממך את כל התוכן הוורוד והרך הזה שהפציע לשנייה. אבל ענת אמא טובה ממש, אז היא הצליחה איכשהו להמשיך את השיחה הזו. וככה היא הבינה כמה כואבת לליר התחושה הזאת שהיא חיה בעולם שפשוט לא מיועד לאנשים מהסוג שלה. שהיא כמו עיגול כזה מפלסטיק שמנסים לדפוק אותו בכוח בפטיש לחור שמיועד למלבנים.
***
מדברים כל הזמן על דירוג האשראי של ישראל, אבל מה לגבי הדירוג החברתי של ילדים במדינה הזו? במחקר שנערך לאחרונה גילתה החוקרת ששליש עד חצי מכל אוכלוסיית ארה"ב הם אנשים שעונים להגדרה "אינטרוורט". לא מצאתי מחקר על הישראלים, אבל סביר להניח שגם אצלנו הבסיס נשאר דומה - חצי מבני האדם הם מוחצנים, חצי מופנמים. ובכל זאת, בעידן הזה העולם שלנו בנוי ומתוכנן כדי לתגמל ולשמח רק סוג אחד – המוחצנים. הם אלו שנחשבים לסיפורי ההצלחה האמיתיים, כל מי שיודע לדבר, לעשות פרובוקציות כמו טראמפ, להצטלם לקליפים בעירום כמו מיילי סיירוס.
ובאמת, ב־20 השנים האחרונות העולם הזה הפך להיות גן עדן אחד גדול לאנשים מוחצנים. רואים את זה בכל מקום. משפיעניות רשת שכותבות הכל, אבל הכל, על ההפלה הקשה שהן עברו ועל הפרעות האכילה שלהן או על בן הזוג שהן יצאו איתו עד לפני חודש, השף הידוע. הנה היא מצרפת גם את השם המלא שלו, ושתדעו שהוא מניאק בוגדני שהרס לי את החיים. וכשהן לא משתפות הן פשוט מראות, מעלות תמונות.
***
אבל מה קורה לילדה כמו ליר ביקום שבו את לא קיימת אם את לא מחצינה ומגדילה ודרמטית כמו תזמורת מריאצ'י של בן אדם אחד? איך היא מרגישה לחיות במציאות שבה רק מי שעושה את הרעש והצלצולים הכי גדולים בכל מקום זוכה לזה שידברו עליה ויתייחסו לקיומה? ולא שליר רוצה להיות משפיענית. אין לה אפילו קמצוץ של קנאה בנועה קירל או במעיין אדם. היא כולה רוצה לקחת חלק במשחק החברתי ומרגישה כבדה כמו עופרת בכל פעם שהיא רק חושבת על לנסות לעשות רעש.
ומה קורה לנערה ג'ינג'ית עם נמשים קטנטנים כמו כוכבים שיוצאת למסיבה של השכבה שלה בליל אביב חמים? היא יודעת שהיא נראית טוב בשמלה השחורה שלה, שיש לה מזווה פנימי כזה מגניב שהלוואי שרק מישהו ינסה להציץ. ואז היא מגיעה למסיבה והמוזיקה חזקה מדי, מין מוזיקת טיקטוק במהירות כפולה כזו שגורמת אפילו לזמרת טובה כמו לנה דל ריי להישמע כמו סנאי שנתקע בתוך בלנדר, ומעל המוזיקה כל החברות המוחצנות שלה צועקות בקולי קולות כל מיני דברים מתגרים לבנים מהכיתה המקבילה.
"יוני, אל תגיד לי שאתה שותה רק בירה היום", צורחת החברה הכי טובה שלה בלי שום בושה לבחור היפה עם העיניים הביישניות שהיא שמה עליו עין, והחברה השנייה שלה כבר שקועה בדיבור צפוף עם לפחות חמישה אנשים שונים. בשלב הזה ליר כבר משותקת. המוזיקה הזו, הרעש, כמויות האנשים. העולם החדש הזה פשוט לא אוהב אנשים שקטים. הפסיכולוגים הגדירו את המופנם כטיפוס אנושי שמעדיף להתבונן, לצפות ולנתח לפני שהוא לוקח חלק בכל פעילות חברתית שהיא. אבל איך ליר יכולה להתבונן, לצפות, לנתח מה שהיא רואה בבליל של דציבלים צורחים, אורות סגולים מתחלפים, בני אדם שתלויים כמו אשכולות בננה מהקירות ושלא מפסיקים לדבר לרגע? לכי תראי משהו עמוק ובעל משמעות בפנג'ויה הגיהינומית הזאת של הגופים הזזים, הצורחים. אבל מה שהכי גרוע מבחינתה זה הזיוף, הפייק הנורא. העובדה שנראה כאילו לכולם חוץ ממנה אין שום בעיה לנהל את הסמול־טוק הדלוח הזה של המסיבות. מה את לובשת? הגעת לפה במונית שירות, יא עלובה, אני הגעתי בגט טקסי.
***
הייתי מצפה שנחגוג את המופנמים, כמו שאני עפה על החברה הכי אינטרוורטית שלי. בחיים היא לא תפתח לי את הדלת ותתחיל להמטיר עליי לשלשת דיבורים מהסוג שאני עושה כמוחצנת. על כמה השמלה שלי יפה והאם היא חדשה ומה שקרה לה אתמול בהופעה של טיפקס, והאם אני רוצה קפה, היא כבר שותה רק חלב שיבולת. היא פשוט תנעץ בי מבט כחול, שקט כמו אגם, ותכניס אותי פנימה. כשהיא כבר כן תפתח את הפה, היא תגיד איזה משפט שיזמין אותי לענות לה ברצינות ולדבר על החיים, לא על פולי קפה וחארטות, או תאבחן שהשיער שלי צבוע בגוון אחר של כתום, כי היא מסתכלת, היא רואה אותי באמת.
וזו לא רק אני שמאמינה שצריך לחגוג ולאמץ את ציבור המופנמים. את הספר "שקט - הכוח של המופנמים" כתבה סוזן קיין, והוא הפך לרב־מכר היסטרי. בספר היא מסבירה בשלל דרכים איך החברה שלנו מתוכננת כרגע סביב "האידיאל המוחצן". אנחנו חוגגים רק את אלו כי משום אנחנו מחשיבים אותם כאמיצים וכריזמטיים. "שזה שגוי", היא מציינת, "כי הקידוש של התנהגות מוחצנת בעולם העסקים הוביל את העולם ללא מעט אסונות, כמו המשבר הכלכלי של 2008".
בספר היא טוענת שלמופנמי העולם יש כמה תכונות משובחות וחזקות שכולנו רק נרוויח מהם - הם מאוד יצירתיים, הם אוהבים לצפות מהצד ולכן הם מאבחני־על ששמים לב לכל פרט הכי קטן וזה גם מה שהופך אותם לפותרי בעיות מעולים. קיין מסבירה שאם רק נתאים את עולם העבודה למופנמים, ולא רק לאנשים שמייצרים מלא רעש ומקרינים ביטחון עצמי עצום אבל לא תמיד מבוסס, נוכל ליהנות מהפירות של הכישרון שיש להם, וגם לא נלך שולל אחרי כל מיני בובות גרב צעקניות ופרובוקטיביות.
בעולם של היום, מופנמים מסוגה של ליר נתקלים בבעיה מאוד קשה. אתה חייב לשים את עצמך שם ברשת, להעלות תמונות, לשתף, לקחת חלק בשיחות ווטסאפ המוניות של כל ילדי השכבה שלך, אחרת? זה פשוט פוגע לך בדירוג החברתי עד לרמה שלפעמים את מרגישה בודדה כמו אצה שקופה באוקיינוס של דגים צבעוניים
ובכלל, לא קצת נמאס מעוד פוליטיקאי צרחן שמקלל את היריבים שלו או עוד טיקטוקר בדיחות קרש ומתיחות כמו "שמתי תחתונים על הכלב שיצו של אמא שלי" שמייצר בעיקר צרעת לאוזן? העולם, אני מאמינה, וזה יקרה בקרוב מאוד, יהיה שוב של המופנמים, כי בתרבות שבה הכל פייק, רק להם אפשר להאמין.
ועוד משהו. יכולת הספיגה של המופנמים נגמרת מהר מאוד, הרבה יותר מהר מזו של אנשים מהסוג שלי. "בטרייה חברתית", ככה ליר קוראת לזה, והבטרייה הזו נגמרת כשיש יותר מדי רעש, או סמול־טוק מטומטם, או אנשים זרים שלא באמת מעוניינים לדבר אלא רק לשמוע את הקול של עצמם. זה מה שגומר לאנשים רגישים וסגורים את הסוללה, התיאטרון החברתי המזויף הזה שכולם משום מה ממשיכים לשחק בו למרות שהם יודעים כמה הוא חלול.
מצד אחד, האינטרווורטים יודעים שיש להם מלא שכל ויכולות מילוליות, מצד שני הלשון שלהם כמעט נדבקת לחיך כשהם מבינים שהם צריכים לפתוח עכשיו את הפה ולהגיד משהו קליל ולגמרי שקרי. הם פשוט סובלים כשמבקשים מהם להעמיד פנים. בגלל זה, החברה המופנמת שלי תמיד מתחמקת מהאירועים הכיפיים של קבוצת החברות הקבועה שלנו. היא נפלאה באחד על אחד ומרגישה כמו קוץ תקוע וחסר סבלנות כשאנחנו יושבות במסעדה, וכולן מדברות יחד על האם כדאי להזמין המבורגר בלחמנייה שחורה, ההפגנות והמצב בארץ ומי ראתה כבר את הפרומו ל"אהבה חדשה".
ואגב, מומחים אומרים שיש מלא דרכים לטעון את הבטרייה החברתית המרוקנת. הם ממליצים על שעתיים של התנתקות מבני אדם לפחות, הליכות ארוכות בחברת עצמך. אבל הדבר הכי חשוב זה לא לשפוט את המופנם כשהוא מגיע הביתה בהתקף כעס כזה של "היה לי יותר מדי", אלא להניח לו לנפשו. ובטח לא לבקר אותו כשאת פוגשת אותו באירוע, ובמקום לענות לך על השאלות הוא שותק ומייבש אותך, כי יכול להיות שזה לא שהוא שונא אותך, הוא פשוט באי־נוחות קיצונית.
במניפסט האנשים המופנמים שרץ ברשת כתוב ככה "אני אינטרוורט. לא, אני לא ביישן. לא, אני לא קפוץ. אני פשוט מקשיב. תכבד את זה שאני שמור ואסוף, ואם אני כבר פותח את עצמי בפניך, תדע שזה אומר שאתה מיוחד בשבילי".
"איך אני יכולה לעזור לה?" ענת שואלת עכשיו, שאלת מיליון ההתהפכויות במיטה של האמא המודאגת. "לא צריך לעזור לה", אני אומרת, "צריך לחגוג אותה. לספר לה שבספר של סוזן קיין היא מציינת שהמנכ"לים הכי מצליחים בעולם כרגע הם מופנמים, כי במקום לבזבז זמן על פגישה רבת־משתתפים של שלוש שעות, שכבר הוכח שהיא לא אפקטיבית, הם מנהלים שיחות אחד על אחד יסודיות עם העובדים שלהם ובאמת מקשיבים. וגם מחקרים מציינים שמופנמים נחשבים על ידי אחרים לחברים ובני זוג יותר טובים, וסטטיסטית, הם גם מתגרשים או נפרדים הרבה פחות מאיתנו. הם יודעים להקשיב ולראות את האחר, ולא הולכים לחפש התפעלות מאנשים זרים בחוץ כמו הטווסים".
ועדיין, זה קשה להיות מופנמת בגיל ההתבגרות, במיוחד כשהמורה לאנגלית עדיין מכריחה את כל התלמידים לעמוד ולשאת הרצאה על המחזה "אול מיי סאנס" מול כל הכיתה. באיזה יקום זה הגיוני? למה המופנמים צריכים להופיע בכיתה בכוח כמו דוב שנאלץ לרקוד על גחלים כשהטבע האמיתי שלהם זה לרוץ לבד ביער בשקט של מחטי האורנים. המילה "שיתוף" מבחינתה של ליר היא לשבת מול חברה טובה ולספר לה שהיא בכלל לא סגורה על זה שבא לה לעסוק באמנות. אבל מבחינת החברות שלה לשתף זה להעלות את הג'ינס ההורס של טומי שקיבלת מאמא. כמה זה קשה לחיות בעולם שבו יש רק מבטים מתפעלים ולייקים ואפס אוזניים מקשיבות ולבבות עמוקים.
כשאני יוצאת מענת, אני מדמיינת את ליר יושבת בחדר שלה וקוראת ספר, ואיך העולם הפנימי שלה הוא כמו ג'ונגל שבו היא משוטטת, לבד, רק היא רואה את הפירות המוזרים ואת הגבעולים של העלים מתארכים. הלוואי שהעולם כבר ילמד לחגוג את אלו מאיתנו שיש להם עולם פנימי עשיר ולא צריכים שמיליוני בני אדם יידעו מה הם אכלו לארוחת בוקר. כי ברעש הנורא הזה שמסביב? מילים ספורות שיוצאות מבן אדם שבאמת התבונן וצפה וחשב עליהן? הן יקרות כמו יהלומים.
1 / מתברר שהכל בכל מקום בבת אחת. ככה החיים עכשיו על פי הסרט זוכה האוסקר. אבל בעוד שם זו מכבסה משפחתית, פה זו מכבסת חיים מלאת דעות מנוגדות. קח נשימה. שחרר. בכל מקרה אני מכוון את המים במקלחת לחום יותר נמוך כי כבר חם וזרם המים זה הדבר היחיד שאדם שולט בו כעת.
זה השבוע ה־11 להפגנות. וממה להתחיל? מהבנקים הקורסים בארצות־הברית? או לצטט את זה שאומר לי שרק עכשיו הוא מבין את המשפט מהן המילים אם לא שתיקה. יוצאים להפגנה. חוזרים. שותקים בחדר. הולכים לישון עד מחר. ושוב לדרך.
2 / ולמחרת אצלי במשפחה; "יכול להביא לי בבקשה כרטיסים לטראוויס סקוט?" מבקש ל' המתוק בן העשר.
וכשאני מתברבר באזור כפר־סבא כי הווייז לא בולע את ההוראות שלי, אני מקשיב לטראוויס הראפר כדי להיות בעניינים. מלא תנועה מסביב. האם זו הארץ החדשה שהבטחתי לילד שלי כשנסענו בה יחד לפני איזה 30 שנה מלאי תקוות גנוזות? תמהני.
בסוף אני מצליח לסדר לילד הקטן הנוכחי כרטיסים לטראוויס. ואז: "מתי ההופעה?" הוא שואל. "זה מחר", אני משיב לו ולפתע אני חש מוצף. כי מחר זו עדיין מילה אופטימית ומנחמת שאני אוהב אותה עוד מאתמול.
3 / שימו לב למשפט של נהגי המרוצים המתחרים בפורמולה 1, שדווקא כשאתה נואש מלהשיג דבר מה, אתה תעשה הכל כדי להשיג אותו. בול למאבק.
ואז מישהו מזכיר לי שבכל הסערה הזאת כדאי להקשיב פחות לתופי הטם טם ויותר לצלילים ולמילים האמיתיות. צודק. איך שכחתי את אהבת חיי לרגע. המוזיקה.
"תקשיב לשיר בשם דמוקרסי (דמוקרטיה) של לאונרד כהן", הוא מציע. ותוך כדי חיפוש ביוטיוב אני נזכר איך לאונרד היהודי התייצב לפתע בענף הווי ובידור של צה"ל בתחילת מלחמת יום כיפור, 1973, כדי להופיע בהתנדבות בפני כוחות צה"ל כי בא לו לתמוך בנו. ראיתי אותו אז ממתין לעלות על ואן בבית החייל עם עוד אמנים, והוא היה שם כאחד האדם בלי דאווין.
"דמוקרסי" זה שיר ארוך בן שש דקות העוסק בדמותה של הדמוקרטיה האמריקאית.
וכיוון שכהן הוא זמר מלודרמטי שכותב שירים נורא ארוכים, אקפוץ ישר לבית האחרון של השיר שבו מר הללויה מתוודה כדרכו באינטימיות ובכנות. אז בתרגום חופשי־חופשי זה הולך ככה,
אני סנטימנטלי כפי שאתם יודעים עד הנה /
אני אוהב את המדינה אבל לא אוהב את הסצנה /
אני לא שמאל ולא ימין /
אני זה שנשאר בבית ליד הקמין (תנור) /
הלילה אני קצת אחוז בייאוש /
אבל אני עקשן כמו פרד, כמו סוס /
שהזמן לא יכול להדעיך אותי /
ואני מחזיק את זר הוורדים ותוהה /
איך דמוקרטיה נעלמת כשאיש אינו רואה. (במקור הוא כותב איך דמוקרסי איז קאמינג טו אמריקה).
4 / כשטופול האהוב הלך לעולמו התיישבתי זקוף על כיסא האלומיניום בחצר ונזכרתי שראיתי אותו כילד בשכונה שלנו, מצלם סצנה קורעת מהסרט "ארבינקא”, עם גילה אלמגור בתפקיד שוטרת. קראו להם אז "שוטרי מקוף". לא, לא ניצבת או מפכ"לית או מפקדת המחוז בתל־אביב. שוטרת.
ואחר כך בסרט "סאלח שבתי" בו גילם טופול את סאלח השנון, יש קטע מכונן בו שניים מהמעברה משחקים שש־בש. וכשאחד עושה מהלך מסוים שמעצבן את השני הוא אומר לו "קונטרה". ואז השני עונה לו "רה־קונטרה". וכל הקונטרות והרה־קונטרות האלה מזכירים את הוויכוחים הרה־קונטרוברסליים המוטרפים בארץ כרגע. אה, מה זה קונטרה אתם שואלים? קונטרה זו תגובת נגד, או מענה חריף. כן, אנחנו בימים בהם כל אחד מרגיש שחשוב לו להגיד את "המשהו הנורא חשוב שלו בחריפות של פלפל אדום". וזה מלא טונות של חצי עולם שונא חצי ככתוב. בואו נגיד ת'אמת. יש כאלה שכבר שואלים את עצמם אם יצליחו לסבול אחד את השני בליל הסדר מול החרוסת.
אז זו עכשיו ארץ דחוסה עם שפם, "אבל אל תבכה ילד", אני מרגיע את ירדן הקטן בן השבע שמייבב בצער אינסופי. "לפחות מבחינתך זו רק השן שנופלת לך מחר".
5 / בעיקרון כמו שאומרים, לכל אחד יש את המחר שלו. מחר שלי, מחר שלך, מחר שלנו. ובשש בבוקר מדי יום המחר הגדול כבר פה ואנשים רצים יחד בפארק. אבל בפוליטיקל וורלד, רצים רצים בלי הפסקה. הלו, קחו אוויר. שום חוק לא ברח כשאנחנו רצנו.
"תגיד להם שהרמב"ם החכם המליץ על דיבור", אומר לי מישהו. ולפני שאני בודק אם זה נכון הוא מוסיף: "וגם שהרמב"ם אמר שלא כדאי לשחק אותה מנצח יותר מדי ת'צד השני, כדי לא להשפיל זה את זה".
אז כשירדן מראה לי שהשן שלו נפלה סופית אני נושם לרווחה. לפחות יש משהו שהטבע הצייתן עושה תמיד מעל ראשינו.
6 / בסוף היום אני נוסע לראות שקיעה בחוף. שקיעה זו מחוות ההוקרה של השמש לים. כלומר: אני שוקעת בזרועותיך, סומכת עליך שמחר תשחרר אותי לזרוח שוב. ואני מביט בשקיעה ומבין שהמילה לסמוך היא כרגע הכי חשובה לנו.
ומכל השירים שבעולם עולה לי בראש השיר הסנטימנטלי "זריחה שקיעה" (סאנרייז סאנסט), מתוך המחזמר טוביה החולב שטופול שיחק בו את משחק חייו. זה שיר ששרים היהודים במחזמר, כשהאנטישמיות מתחילה להרים ראש ומאיימת עליהם בחיסול. מה היה אחר כך כולם יודעים. אז תחושות, תחושות, הכל פה תחושות. לא הכל חד וברור וניתן להסבר כשאתה חש שהמשפחה הגדולה שלנו בצרות. וככה מול השקיעה או שאני מתעודד או שאני מתבודד. או שניהם.
7 / אז זה כל מה שרצית לומר על המחר? לא. היו לי גם מחשבות מעורבבות על עלבונות מחבר שסמכתי עליו. אפילו על "יוניקורן" וגם מזה שהטור מודפס באמצע השבוע. ואחריו יש מחר ועוד מחר ולך תדע מה יהיה מחר. אבל אי־אפשר הכל.
"אתה יכול לחתום לחנוכי (דאום) על שני תקליטי ויניל?" ביקש יוני, חבר משותף. אז חתמתי ונזכרתי שחנוכי אמר פה לפני שבוע: "אם אין הסכמה אני מעדיף שלא תהיה רפורמה".
אז אין כרגע למחר שלנו פנים ברורות. ורק מזל שבינתיים יש איזו זרימה. מ' הולכת ליוגה, ש' לחדר הכושר, י' מצונן כשלאונרד שר ברקע "פירסט ווי טייק מנהטן דאן ווי טייק ברלין".
8 / הנה סיפור אמיתי ששמעתי על מקהלה ישראלית ממרכז הארץ ששרה כבר שנים בתשוקה את שירי ארץ ישראל הישנה והחדשה. וכשלפתע התחילו חברי המקהלה לחוש לאור המצב, שהם נמצאים בדעות חלוקות ביניהם, הבינו שאם הם נכנסים לזה עוד קצת בחזרות, המקהלה תתפרק להם מול העיניים. והרי או־טו־טו פסח וימי הזיכרון וגם הקיץ מגיע. ושם טמונה כל הישראליות שלמענה נלחמים עכשיו ברחובות.
אז הם החליטו להמשיך ולהתעקש ולהתאסף מדי שבוע סביב הפסנתר כדי לשיר יחד בהרמוניות משירי הארץ. והכל בתקווה שהמקהלה הדמוקרטית, שבנו בעמל רב, תישאר גם אחרי מחר. כן, כל הרעיון הוא עכשיו שהמקהלה לא תקרוס.
לא כל דו–קיום מאפשר קיום שוויוני לשני חלקי הדו, ולא תמיד הפחד מפני גירושים צריך להיות המנוע העלילתי
כשהייתי בת 34, עם שני תינוקות קטנים, בן זוגי, שאותו הכרתי דקה וחצי לפני שנכנסתי להיריון, חזר בתשובה. הייתי אז בשיא הג'ננה של החיים, מועמדת ראויה לשאלה המאוסה – "ואיך את משלבת קריירה עם גידול מפלצות?" – ולא מצאתי זמן להיבהל כראוי מהאירוע הטקטוני. את החרדות שלי השארתי קרוב לענייני היום: איך אני חוצה את ישימון אחר הצהריים, מתי אגיע לטקסי ההשכבה והאם יכול להיות, אוי לא, אוי כן, שהילדה קמה בבוקר בכוונה עם חום. וכך מצאתי את עצמי כעבור שנה מוקפת בספרים חומים, כלי מוזר בשם "נטלה" וכביסה לבנה שמתוכה מבצבצות ציציות.
כאשר אחד מבני הזוג מפר חוזה סמוי של יחד משותף ושובר את ההגה לכיוון אחר, מה שקורה לנותר, שאינו מעוניין להצטרף ושנזכר סוף־סוף לפלבל בעיניו בתימהון, זה שהוא, כלומר אני, נאלץ בלית ברירה להקים לתחייה את זהותו הנגדית. ומה יפה במנגנון הכל כך מובן הזה? שהוא תקף הן למאורעות פרטיים, אישיים, שמתרחשים בסדר גודל קטנטן, והן למאורעות לאומיים, כמו השבר הנורא שבתוכו אנחנו נמצאות כעת.
מוזר שאני נזכרת בשנים של תחילת נישואיי דווקא עכשיו, מאז שהחלה המחאה. הרי אין קשר בין חזרה בתשובה – שגם אם היא לא באה לי טוב, היא תהליך של התקרבות אל הליבה האותנטית של אדם לעבר עצמו ואל מול משמעות קיומו – לבין הקטסטרופה של המבקשים לכונן הפיכה משטרית. אני מבקשת סליחה על העלבון הנגזר מעצם ההשוואה, אבל אני חווה ד'זה וו. אם אנסה להגדיר מהו, אומר זאת כך, יונית: כאז, כן היום, אני מרגישה את הצורך להתגבש, להבין ולומר בקול צלול מי אני ומהי אמונתי.
בכל משפחתי המורחבת לא נמצא דוס אחד לרפואה. גם לא דוס לייט. כלום ושום דבר. הסבים והסבתות שלי התפקרו הרבה לפני שהוריי נולדו, וכצעירים נלהבים הם הפנו עורף לגולה ועלו ארצה על מנת לבנות ולהיבנות – למעט במקרה של סבא שלי, שעלה יותר כדי לשבת בקפה "פינתי", לעשן ולהשמין. ילדיהם וילדיהם של ילדיהם נולדו כבר לתוך הצבריות המחולנת, והחגים לדידנו היו רק פולקלור: פעם אוכלים לביבות, פעם חרוסת, פעם אוזני המן. נחמד. טעים. אני כן זוכרת שהיה דיבור בבית על הילד של רותי ועמוס שחזר בתשובה, אבל זה היה בגדר רכילות אסונית שעבורה הייתה אמי מנמיכה את הקול. מאיפה יכולתי לדעת?
אז זהו. שיכולתי. יכולתי לדעת. אבל זאת חוכמה של בדיעבד. כשמסתכלים אחורה תמיד יש סימנים מקדימים לכל התנועות הנדמות כמחטף, כבולען, או כהתפלפות.
אחרי שהבנתי שאני מתקרבת במהירות האור לעבר נקודת האל־חזור של שני כיורים, עשיתי שתי תנועות עיקריות; מצד אחד הצבתי את הקווים האדומים שלי, ומצד שני, התחלתי את המסע לעבר שורשי זהותי. וכך, "מתוך שלא לשמה בא לשמה" ולראשונה, החילוניות שלי, שהייתה שקופה לי ואגבית כמו אוויר לנשימה, נטענה במשמעות. למדתי – בעל כורחי, יש לומר, כי גם אז כל מה שרציתי לעשות זה לעשן ג'וינט עם חברות – מהי יהדות ומי זה הרב קוק, מה משמעותם של החגים ואיך בנויה ההלכה. ובמקביל חיזקתי בתוכי את היסודות שלאורם אני רוצה לחיות. בין השאר – שוויון, פמיניזם, ומאוחר יותר, טבעוניזם ולהט"ביזם.
המאבק נגד ההפיכה המשטרית, ומכאן הדז'ה וו, הוא לא מאבק על דעות אלא מאבק על זהות. לכן הוא מנער ומטלטל את המחנה הדמוקרטי שקם כעת מרבצו ומתחבר מחדש אל יסודותיו בגאווה ובאהבה שלא נראו כאן שנים.
האנשים שצועקים בכל שבת, בכל הכוח ועם דמעות של התרגשות בעיניים, "ד־מוק־רט־יה", לא חשבו על הדמוקרטיה שלהם שנים. הם חשבו על המשכנתה. אולי פה ושם, כשזיהום האוויר היה לרגע גבוה במיוחד – כשחוק הלאום עבר, כשביבי אמר "הם נוהרים" או כשסמוטריץ' תמך בהפרדה בין יולדות ערביות ליהודיות – מחינו, צעקנו, אבל חזרנו לשגרה. נדמה לי שהפעם זה הרבה יותר עמוק מזה. הפעם יש למחנה הדמוקרטי רצון להזדקף.
כמובן שגם למחנה האנטי־דמוקרטי יש שורשים עמוקים. הכל היה כתוב שם, מתחת לשפם הגדול, המטפורי, המקשט את מצחו של רוטמן. האקדח המעשן היה מונח שם כבר במערכה הראשונה של הכיבוש. מרתק יהיה לראות עד כמה הפיכחון של המחנה הדמוקרטי יהיה עמוק. האם נגיע לליבה או שנסתפק בהבטחה שלא יזיזו לנו את הגבינה?
פשרה? בשמחה. אבל רק נחדד. פשרה היא שוויון בנטל, שוויון בין המינים ובין המיעוטים החיים בקרבנו, חתירה לסיום הכיבוש, ואם אפשר – למען הביטחון, כי אין כוח לעוד שיט כזה – כינון חוקה. פשרה לא יכולה להיות חצי דמוקרטיה, חצי גזענות וחצי שחיתות. המחנה הדמוקרטי לא יכול להסכים לפשרה, משום שהפשרה הצודקת נדרסה מזמן. אגב, גם להתקרנף יהיה כבר די קשה. כי מה - נתעלם ונדחיק את מה שכבר נגלה?
ההבדל בין שתי קריאות ההשכמה שעברתי – מלבד כל ההבדל שבעולם – הוא שאני יודעת שדו־קיום בין דתיים לחילונים הוא אפשרי. אפילו מעשיר. בין אם כקפסולה בתוך משפחה, ובין אם כסטטוס קוו של קולקטיב חברתי. אבל דו־קיום בין דיקטטורה לדמוקרטיה לא. בשום אופן לא. ובשום קנה מידה. אם הוא מתרחש בין בני זוג, הוא יהפוך את חייו של הפרט – רוב הסיכויים שזו תהיה האישה – לגיהינום; ואם הוא התנגשות בין שני חלקי עם, הוא אסון. אה, או ניצחון.
יש לזכור שלא כל דו־קיום מאפשר באמת קיום לשני חלקי הדו, ולא לכל ויתור ראוי לקרוא התחשבות. הפחד מפני עימות, מצער ככל שיהיה, לא צריך להיות המנוע העלילתי. הרבה יותר חשובה היא השאלה מי אנחנו רוצים להיות. גם אם זה מסוכן וגם אם לא בטוח שננצח. עדיין. הזהות אותה אנו מבקשים לעצמנו היא האור.
למה אמנים כמו אהוד בנאי, אביתר בנאי ושלמה ארצי לא חייבים להיכנס לסערת הכן/לא רפורמה
לפני כמה ימים חזרתי מהרמת כוסית של איזו חברה לקראת פסח, ונכנסתי למסעדת פועלים אגדית בירושלים, כזו שפתוחה רק עד שנגמר הסיר בצהריים. בעלת הבית, לא חשוב מאיזו עדה, מוזגת לך ביד רחבה את האוכל, ולא באמת מחכה שתגיד מה אתה רוצה. ואכלתי את מה שהיא החליטה שאני צריך, והלב שלי התחמם והתמלאתי באור יקרות כזה, כי היה גשם בחוץ והתבשיל היה מושלם. ואז שאלתי אותה, היא ככה גברת מעל 60 כזה, אם יש במקרה דיאט ספרייט.
ברגע הזה נהיה שקט. הגברת הביטה בי במבט מצמית, שתקה שתי שניות, ואז אמרה: קח ספרייט רגיל, אבא, תשתה רק חצי.
איזה רגע נפלא.
***
בדרך הביתה מהמסעדה סיפרתי את הסיפור לאיזו קרובת משפחה, והיא שאלה למה באמת שלא אעבור לשתות מים, ואני אמרתי לה למה בעצם שלא תסתמי את הפה? אז היא אמרה לי שדיאט זה לא בריא לשיניים ועשיתי גוגל וראיתי שכתוב "בשונה ממה שמקובל לחשוב" - וזהו. ברגע הזה יצאתי מהגוגל. החלטתי שזה מספיק אינפורמציה בשבילי, ושיכנעתי את עצמי שכתוב שם שבשונה ממה שמקובל לחשוב - זה מאוד בריא לשתות דיאט ספרייט, ובכלל לא רע לשיניים. אניוויי, במהלך ההופעה סיפרתי לקהל, במקרה אלה היו מנהלי מתנ"סים מכל הארץ, שביקשו ממני לא לדבר על פוליטיקה, ושבעבר לא אהבתי את הבקשה הזו, אבל וואלה, היום זה בא לי טוב, כי זה הפוך מהדרישה שהתגברה לאחרונה מאמנים, מזמרים ומסלבס להגיד מה דעתם על הרפורמה. כאילו זה לא בסדר שהם שותקים. ואני מכבד את המחשבה הזו, שזמר אהוב צריך להתייחס למצב במדינה, אבל אני גם כופר בה. מכבד וכופר, זה יכול לבוא יחד, תתפלאו.
***
אני חושב שלא זו בלבד שהם אינם צריכים לעשות זאת, האמנים, זו גם האפשרות העדיפה. וזו הסיבה: יש מעט מאוד דברים שנמצאים עדיין בקונצנזוס. יש מעט מאוד דברים שאנחנו עדיין יכולים להתאחד סביבם. התדר הזה הולך ומתפוגג, הולך ומתכרסם. ובעיניי התפקיד של האמנים איננו להצטרף לקרב השוחות, אלא להפגיז את ישראל בפרחים מלמעלה. לא לצעוק עם הצועקים, אלא לשפוך עליהם מים קרים מהגג. יש מספיק אנשים שיתווכחו על הרפורמה, אני ממש לא צריך שאהוד בנאי או אביתר בנאי יצטרפו. יותר חשוב שהם ימשיכו להיות נחמה עבור ישראלים בעלי עמדות שונות, ימשיכו להזכיר לנו שיש לנו עדיין מכנה משותף. אנחנו נאבד את היכולת לעצור רגע את הוויכוח ולהיות יחד, אם לא יהיה אף אחד שמביט מבחוץ על הסערה הפוליטית ואומר: אין לי משהו חכם וחדש להגיד, אבל אני רוצה להזכיר לכם דברים אחרים שאולי שכחתם, על הרגעים היפים שהיו לנו פה כעם.
אתם מבינים? לדרוש משלמה ארצי האהוב לבוא להפגנה, זה יותר גרוע מלומר לשופט בקרב אגרוף להצטרף לאחד הצדדים. שלמה הוא פסקול ישראלי. דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלנים, מרגישים קצת יותר יחד בהופעה שלו, מרגישים בבית. ואני יודע שיש מי שחושב שתחושת היחד הזו מזויפת, אבל אנו חושב בדיוק הפוך: תחושת הקיטוב היא המזויפת, התחושה שאנחנו רחוקים כל כך היא השקר, ומה שקורה בקיסריה אצל שלמה או במועדון הברבי אצל אביתר - זו האמת.
***
אנחנו כמה ימים אחרי שהנשיא הניח את המתווה שלו (הלוואי שזה המתווה שיתקבל בסופו של דבר), ובגלל שבשבוע שעבר דיברתי בשבח המפגינים, רציתי לתמצת את התגובות שקיבלתי מחברי בימין. רבים מהם באמת קראו את הדברים ומצאו בהם עניין, ועדיין, אלה הדברים שהמפגינים נגד הרפורמה צריכים לדעת: במחנה השני ישנם ישראלים רבים וטובים שתוהים, במידה שהרפורמה תיבלם לגמרי, מה בעצם התכלית של הצבעתם הדמוקרטית. כלומר מה קולם שווה אם בכוחן של הפגנות לגבור עליו. יש לתהייה הזו תשובות והסברים, אבל אי־אפשר להתעלם ממנה. אי־אפשר להתעלם גם מהתחושה שלהם שהפגנות של המחנה הליברלי זוכות לא רק לסיקור תקשורתי, אלא גם לדחיפה תקשורתית, ושהיחס להפרות חוק סלחני יותר כשמדובר במפגינים שבאים מהצד הזה. גם היחס לסרבנות או דיבורי הסרבנות הוא שונה, לתחושת רבים מהימין, כשמדובר באוכלוסייה מסוימת, וגם האיומים במרי של כל מיני דן חלוצים עוברים לתחושת רבים בימין באדישות מוזרה.
מהצד השני, תומכי הרפורמה חייבים להבין שכאשר איתמר בן גביר, הוא ולא שרף, אדם שמייצג במשך עשרות שנים עבור ישראלים רבים את האנרכיה עצמה, אדם שגם אם עבר שינוי היה חלק מחלום הבלהות של מחנה המרכז־שמאל כשנופף בסמל מכוניתו של רבין ותלה תמונה של רוצח המונים בסלון ביתו, כאשר אדם כזה מנסה לפטר מפקד מחוז משום שלטעמו צריך להיות קשה יותר עם המפגינים נגדו - זה רגע של דגל אדום שהם חייבים להרים, רגע שבו המוח שלהם מתפוצץ מהאבסורד. הם נחשבים לאנרכיסטים, והוא זה שיעשה סדר? זה באמת בלתי נתפס.
***
בפרפרזה על פתגם שבני הדור שלי מכירים, אומר כך: אנחנו על סף תהום וחשוב שלא נעשה בקרוב בטעות צעד גדול קדימה. שבת שלום.
