באמצע הלילה מגיחה ניידת משטרה לבית של משפחה חד-הורית - אמא ושני ילדים. הבן הבכור, דין, ישן בתחתונים אבל השוטרים שולפים אותו מהמיטה ולוקחים אותו למאסר, אחרי חיפוש שהם מבצעים בבית. דין מבטיח לאמא שלו שהוא עוד מעט חוזר, ותוך כדי ההתרחשות הוא מבין שאותה אמא היתה זו שהתקשרה למשטרה. הוא מסרב לתיק הבגדים שהיא מכינה לו, נגרר על ידי השוטרים לניידת ורגע לפני שהם מפליגים אל תא המעצר הקרוב הוא אומר להם "אתם מפעילים מונה, כן?".
מתוך "ילד רע"
(צילום: באדיבות HOT, SIPUR וטדי הפקות)
הילד הוא דין שיימן, נער שסובל מהתפרצויות זעם שנסיבות החיים הסלילו אותו לעבריינות קטנה ותיק אישומים גדול. הוא נשפט ונשלח לארבע שנות מאסר במוסד הכליאה לקטינים, אופק, ארבע שנים שמשאירות אותו על הקצה מהרגע הראשון. לימים הוא יגדל ויהפוך לסטנדאפיסט. את החיים שלו הוא ידחוס למופע קומי שחור-הומור ומריר, אבל אז יסתבר שאם חשבנו שמארק טוויין צדק ו"קומדיה היא טרגדיה פלוס זמן", החוק הזה אינו תקף במקרה של שיימן. העבר שלו ממשיך לרדוף אותו גם עכשיו, כשהוא כבר סטנדאפיסט מבוסס שחזר למוטב והשתקם. את הגרסאות של שיימן - הצעירה והבוגרת - תוכלו לפגוש ב"ילד רע", דרמת הפשע שעלתה אתמול (ג') ב-HOT, וששלושה פרקים ממנה נשלחו לביקורת.
הצופה הממוצע כבר מכיר את הז'אנר ואת החשודים הרגילים - נערים (כמעט תמיד ממין זכר, סליחה מראש על שהנחתי את המגדר שלהם), שגדלים בסביבה בלתי-מתפקדת כלשהי, מתקבצים בחבורה ומנהלים חיי הישרדות משולבים באלימות. הרבה קללות, מאבקי כוחות אינסופיים, מבוגרים מאכזבים ברמה כזאת או אחרת ועימותים עם החוק, ובעיקר קרשנדו של אגרסיות וונדליזם. היינו שם ב"בני אור", ב"עלומים" וב"אינדל". כאבנו את כאבם, התייאשנו ביאושם, וזעמנו בזעמם.
למרות הטייטל הגנרי, המקרה של "ילד רע" הוא קצת אחר. אני יכולה להמר על לא מעט עתידים אפשריים לנער, שבצעירותו קוטלג כעבריין וריצה עונש מאסר ממושך. קריירה כקומיקאי היא לא אחד מהם. אבל שיימן הוא לא נער שוליים טיפוסי. הוא אלוף הארץ בשחמט, הוא סובל מהפרעת קשב כלשהי והוא מצליח לראות את הקומדיה גם ברגעים הכי פחות מתאימים. העובדה שדין שיימן הפך לאחד כזה מושחת את העלילה של "ילד רע", שנכתבה על פי סיפור חייו האמיתי של הסטנדאפיסט דניאל חן, בדוק של הומור ציני שלא אופייני לרצינות התהומית של הסדרות האחרות.
ההומור הזה לא מונע מהדרמה את העוצמה הדרמטית שלה, אבל הוא מעניק לצופה רגעי הפוגה בין הזוועות והאלימות ומונע מ"ילד רע" להפוך לתהלוכה של סבל. ההומור של חן, בין אם בסטנדאפ עצמו ובין כשהוא מושם בפיה של הדמות הראשית הצעירה שלו, שמגלם גיא מנסטר המושלם לתפקיד, מצליח תמיד להציל את העלילה של "ילד רע" רגע לפני שהיא שוקעת בתהומות נשייה מדכאים של יגון ויאוש. הוא מאפשר לחן להשתמש בפורמט המוכר של קומיקאי שמשלב קטעי סטנדאפ על חייו בהופעה מול קהל עם סצנות מתוסרטות שממחיזות אותם, אבל להפוך אותו לשלד לדרמת פשע ומתח אפקטיבית.
3 צפייה בגלריה
ההומור מצליח להציל את העלילה רגע לפני שהיא שוקעת בתהומות נשייה מדכאים של יגון ויאוש. מתוך "ילד רע"
(צילום: באדיבות HOT ו-NEXT TV)
זה לא מזיק שקטעי הסטנדאפ של חן בסדרה עוסקים בחיים האמיתיים שלו (כאילו בתיאום מושלם עם יחסי הציבור חן גם קושר לאחרונה לאינסידנט חמיסת בדיחה לכאורה מסטנדאפיסט אחר). בכך הוא מצטרף לגוורדיה מכובדת של קומיקאים שעשו מהטרגדיות שלהם קומדיות, אפרופו - טיילור טומלינסון העלתה סטנדאפ על מחלת הנפש שלה, טיג נוטארו על מחלת הסרטן שאובחנה אצלה וכריס גת'ארד, שמזג למופע שלו את הדיכאונות, האלכוהוליזם והרהורי ההתאבדות שהתמודד איתם. אין תחליף לתסריט שמתרחש בעולם שהיוצר שלו מכיר מקרוב ולפרטי פרטים. זאת לא ערובה להצלחה אבל כשזה עובד, זה ניכר.
רוב העלילה מתרחשת בציר הזמן שבו שיימן נמצא בכלא. גיא מנסטר מגלם את שיימן הצעיר בן ה-13, כשהוא מנסה לתמרן את ימיו ב"אופק" נצמד למטרה הנעלה: להישאר בחיים מספיק זמן כדי לצאת החוצה בחתיכה אחת. הוא משתמש בהומור שלו ובכישרון לספר סיפורים (את חלקם הוא ממציא, אבל אנחנו מקבלים אותם מומחזים) כדי לנווט את עצמו בפוליטיקה של הכלא. מולו נמצא הנמסיס שלו, פרדי סוסן (ישי ללוש), מנהיג כנופיית הנערים הכלואים, לירז חממי הנהדרת (טל בן הרוש מ"מנאייכ") היא מפקדת הכלא, הבטמו פרדה הוא ציון זורו, השותף שלו לתא, בת חן סבג ("מטומטמת") היא המטפלת באמנות, נטע פלוטקין מגלמת את אמא של שיימן (ועודד מנסטר, האבא של מנסטר הצעיר במציאות את בן הזוג שלה).
"ילד רע", שיצרו הבמאית והתסריטאית הגר בן אשר ("הנותנת", "נשים מתות מהלכות") ורון לשם ("אופוריה", "שעת נעילה") היא עדיין לא סדרה לרכי לבב. יש בה אלימות גרפית מאוד אבל גם רגעים מכמירי לב. היא מצליחה להימלט ממלכודות של קלישאות ולייצר דמויות עגולות גם בטריטוריות שלרוב מורכבות מ"טובים" ו"רעים". היא ריאליסטית להפליא מצד אחד אבל שומרת על נקודת המבט של שיימן, בין אם באמצעות אנימציות שעוזרות להיכנס לראש של העבריין הצעיר (סליחה, הפושע האציל), צילום תזזיתי וקרוב שתומך בתחושה הכללית של החרדה אבל גם מייצר אינטימיות או פשוט קלוז-אפ ממושך על העיניים הפעורות של מנסטר, שאומרות הכול. כי אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם, אבל לפעמים יוצאת מזה טלוויזיה טובה.
