כמו בכל אירוע מכונן אחר בהיסטוריה, הזמן לא עצר מלכת כשג'ק ווייט, המנהיג של הצמד The White Stripes, פרט בגיטרה שלו לראשונה רצף אקורדים שיהפוך לאחד המפורסמים והמזומזמים ביותר בתולדות הרוקנרול.
עוד כתבות למנוים:
גם מנהל חברת ההקלטות של הלהקה בן סוואנק לא הבין את גודל האירוע. "זה בסדר", הוא הגיב באיפוק כשווייט השמיע לו לראשונה את המלודיה החדשה שהלחין. "לא אהבתי את זה", הוא הודה בדיעבד, "חשבתי שהוא מסוגל לעשות משהו יותר טוב".
האקורדים שווייט ניגן לראשונה במהלך בדיקת סאונד בסיבוב הופעות באוסטרליה ב-2002 שימשו לימים כבסיס של הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, "Seven Nation Army", עם מעל 1.36 מיליארד השמעות בספוטיפיי – והמונה דופק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"Seven Nation Army" היה ללהיט בן-רגע, אבל מה שהפך אותו לתופעה תרבותית של ממש הוא החיבוק החם שהעניקו לו אוהדי הספורט ברחבי העולם. המוני אוהדי איטלקים הטריפו את נבחרת הכדורגל שלהם בשירת "פו פו פו פו פו פו" על פי הלחן המידבק בדרך לזכייה במונדיאל 2006. ולא רק הם, בכל העולם אצטדיונים רעדו בזכות שירי אוהדים שנכתבו על בסיס הלהיט של "The White Stripes".
20 שנים אחרי ש"Seven Nation Army" יצא לעולם וחרך מצעדים ויציעים, גם המחאה נגד ההפיכה המשפטית אימצה את הלהיט האהוב לחיקה. בכל הפגנה גדולה תיתקלו במפגינים ששרים "דמוקרטיה או מרד" על פי הלחן המפורסם.
זה לא מקרי שלהיט האצטדיונים הפך ללהיט הפגנות. שירי מחאה במוזיקה העברית יש הרי ממאיר אריאל ועד הדג נחש, את אלו תשמעו בהפגנות מנוגנים ברמקולים – אך לא מפיותיהם הזועקים של המפגינים. הם פשוט מסובכים מדי לשירה המונית. שירי כדורגל לעומת זאת הם מטבעם כאלו שמיועדים לשירה של קהל אוהדים גדול ומשולהב. גם אלו שמבוססים על שירים אמיתיים לרוב יהיו כאלו עם לחנים פשוטים וקליטים, כאלו שקל לזמזם. מה שעובד באצטדיון עם עשרות אלפי צופים אמור לעבוד גם בהפגנה המונית.
השירים "דמוקרטיה או מרד" ו"נפלתם על הדור הלא נכון" בהפגנה
שירים הם חלק בלתי נפרד מהפגנות ברחבי העולם כבר במשך דורות. מפגינים בברצלונה נוהגים לשיר את ההמנון הקטלאני, הממחיש את שאיפותיהם לעצמאות ולהיפרדות מספרד. בארה"ב השיר "We Shall overcome", שהולחן במקור על ידי פיט סיגר, מלווה מחאות עוד מאמצע המאה הקודמת – מהפגנות של עובדות תעשיית הטבק, דרך המחאה למען שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים ועד לכנסים עכשוויים של המפלגה הדמוקרטית.
גם בישראל השימוש בשירים בהפגנות היה נפוץ מאז ומתמיד. דיווח ב"ידיעות אחרונות" מספר על הפגנה של מחוסרי עבודה ב-1949 שבה המפגינים שרו את "התקווה". ב-1983 תועדו חיילי מילואים בלבנון ששרו את שיר הילדים התמים "רד אלינו אווירון", עם מילים חדשות: "רד אלינו אווירון / קח אותנו ללבנון / נילחם בשביל שרון / ונחזור בתוך ארון". המחאה הנוכחית לא שונה בכך מקודמותיה. גם ב-2023 יש שימוש ניכר בגרסאות מתוחכמות לשירי ילדים או בהלבשה של מילים על לחנים קליטים כדי להעביר מסרים נוקבים.
"שירים בהפגנות צריכים להיות קליטים עם מסר וחד ברור", מסביר דוד מזרחי, פעיל חברתי ואיש חינוך. "אנחנו לא נכתוב שירים ארוכים, כי בסופו של דבר מחאה זה אזור כאוטי ורועש – ואנחנו רוצות שהשירים שלנו יעברו כמה שיותר חלק וחד", מצטרפת לדברים שי ישראלי לוי, פעילה בארגון ה"חזית הוורודה". "אנחנו רוצות שהאמירה תהיה אגרסיבית, אפילו אם לאנשים יהיה כואב לשמוע אותה".
"דמוקרטיה או מרד", למשל, עונה בדיוק לכללים הללו. הוא פשוט ביותר, שיר בן שלוש מילים עם לחן שכל אחד מכיר (וגם אם במקרה לא, הוא יכול לקלוט בן-רגע), והוא מעביר היטב את דרישת המפגינים מהממשלה – ואת התגובה הצפויה אם דרישתם לא תיענה: "שמרו על המשטר הדמוקרטי או שתפגשו במרד אזרחי".
אם תיתקלו במזרחי או בישראלי לוי בהפגנות, סביר להניח שתראו אותם עם המגפון ביד – סוחפים אחריהם המוני אנשים בשירה בגרונות ניחרים. ישראלי לוי מובילה את קבוצת המגאפוניסטיות של ארגון המחאה "החזית הוורודה", בעוד הרקע של מזרחי בהובלת שירה מהסוג הזה הולך אחורה לימיו במגרשי הכדורגל, אז הוביל את השירה ביציעי אצטדיון טדי. מזרחי הוא אוהד של בית"ר ירושלים – ובעבר אף היה חבר בארגון האוהדים הקיצוני "לה פמיליה". מאז הוא עבר שינוי משמעותי בחייו, עזב את הארגון ופנה לכיוון של עשייה חברתית ולקיחת חלק בהפגנות, עוד מימי המחאה מול ביתו של היועץ המשפטח לממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט.
"עוד ממגרשי הכדורגל אני יודע להוביל", מסביר מזרחי כיצד זכה במעמד של "זמר מוביל" בהפגנות. "כנראה שיש לי כריזמה ונוכחות. חשוב לי מאוד להרגיש את השטח. בכל הפגנה אני עושה סיבוב של עשר דקות לפני, בודק את השטח, הולך למקום עם כמות גדולה של אנשים, סוחף אותם ואז עוד אלפים מצטרפים אלינו. אין בהפגנות מישהו אחד שאומר ששרים כעת שיר כזה או אחר, יש עשרות או מאות אנשים שמגיעים עם מגאפונים. לצערי הרב זה לא מספיק מסודר, יש קבוצה ששרה פה, קבוצה ששרה שם, זה יכול היה להיות הרבה יותר מאורגן. בצעדות למשל אני מצליח לעשות את זה מסודר יותר".
מזרחי אומנם טוען בצער לבלגן, אבל נראה שישראלי לוי וארגון "החזית הוורודה" דווקא הצליחו לנסח תוכנית עבודה מסודרת. "יש לנו קבוצת וואטסאפ בשם 'מגאפוניסטיות ורודות', זו קהילה של כל המגאפוניסטים והמגאפוניסטיות, לא רק מהחזית, שם אנחנו חושבות יחד על שירים. אנחנו תמיד מנסות לחשוב על קונספט – למשל בחודש הגאווה חיפשנו שירים שמתאימים לתקופה הזו. אנחנו בודקות מה המסר שאנחנו רוצות להעביר, וחושבות יחד על קריאות ושירים מתאימים".
ישראלי לוי אף פיתחה טריק שמאפשר לה וליתר חבריה עם המגפונים לנהל ביעילות את השירה גם בתוך הפגנות רועשות וכאוטיות במיוחד. "המצאתי שפת סימנים של שירי המחאה, לכל שיר יש סימן והכול מופיע באתר שלנו – אתה יכול לראות איך אנחנו מסמנות אחת לשנייה בכל מיני תנועות ידיים את המעבר לשיר הבא. זו ממש שפה של כל המגאפוניסטים", היא מסבירה.
אולי השיר המזוהה ביותר עם המחאה הנוכחית הוא "נפלתם על הדור הלא נכון". למעשה מדובר ברוויזיה שבוצעה לשיר מחאה קודם: "במקום לעניים, נותנים לעשירים, איזו ממשלה של מושחתים". גם השיר הזה, אגב, מקורו במגרשי הכדורגל - אוהדי הפועל תל אביב זה שנים שרים באותו הלחן בדיוק: "הפועל תל אביב עולה עולה, אימפריה באדום, איתך בכל מקום, ברוכים הבאים לגיהינום".
"נפלתם על הדור הלא נכון" תפס כל כך חזק במחאה נגד ההפיכה המשפטית, שהוקלטה לו גרסת אולפן המנוגנת בכל תחילת הפגנה בקפלן. הגרסה המוקלטת היא חלבית יחסית, עם מילים מרוככות: "נשיר את ההמנון, נפסיק ת'שיגעון, נפלתם על הדור הלא נכון". בהפגנות, לעומת זאת, ובעיקר באלו הזועמות יותר כמו למשל אחרי פיטורי שר הביטחון יואב גלנט או לאחר חקיקת ביטול עילת הסבירות, המילים שההמונים שרים הן מיליטנטיות ותקיפות יותר: "אם לא יהיה שוויון, נחסום את איילון, נפלתם על הדור הלא נכון", או "אם לא יהיה שוויון, נפיל את השלטון, נפלתם על הדור הלא נכון".
"הפכנו להיות מאוד ממוקדים במה שאנחנו אומרים", מסבירה ישראלי לוי. "לחסום את איילון למשל זה משהו שקרה בשטח, וגם השירים התאימו את עצמם לשטח. אם השטח בוער, אנחנו לא יכולות בתור מגאפוניסטיות לשיר על אופטימיות כי זה לא המצב. בתחילת המחאה השירים באמת היו אופטימיים ומרימים, אבל המחאה כבר לא כזו. אנחנו לא באים להשתמש באלימות, אבל כן מתאימים את עצמנו לסביבת המחאה שהיא מאוד כועסת כרגע".
לא משנה עד כמה הכעס שלהם גדול, לכל אורך המחאה חשוב לראשיה להדגיש כי אלימות היא מבחינתם הקו האדום שלא חוצים. "לעולם לא נקלל או נאיים בשירים, כי זה לא משהו שאנחנו רוצים בעצמנו – אנחנו לא אלימים, ולכן השירים לא יעודדו לאלימות. השירים משקפים אותנו", אומרת ישראלי לוי, ומזרחי מסכים: "אם פעם ראיתי מישהו אומר 'ביבי בן זונה', ישר השתקתי את הקול הזה. אני לא נותן לזה ביטוי. השירים צריכים להיות עם מסר תקיף, אבל לא תוקפני ולא אלים".
"אנשים מבינים שבמחאה לא מחלקים סוכריות, היא נועדה לשבש את סדר היום הציבורי", מוסיף מזרחי. "אומנם האותיות של מחאה הן כמו של חמאה, אבל מחאה אמורה להיות עוצמתית. אף אחד לא מצפה שמישהו יעשה מחאה מנומסת, ימחא כפיים ויצעק 'הידד'. הכלל הברור הוא ללא אלימות".
ולפעמים בכלל לא צריך לשיר. כשהמוני אנשים מתגודדים במקום אחד, מספיק שיצעקו מילה אחת או מספר מילים בחזרתיות כדי שהמסר יעבור – כך למשל אין הפגנה בלי הקריאות "בושה, בושה, בושה!", שלרוב מכוונות כלפי מדיניות הממשלה – אך לעיתים גם כלפי השוטרים, אם המפגינים מרגישים שנוהגים בהם בכוחניות מוגזמת. עוד קריאה ותיקה ששרדה מימי המחאה החברתית של 2011, ומלווה גם את המחאה הנוכחית, היא "הון, שלטון, עולם תחתון" – החזרה אחרי המילים הללו במקצב קבוע מדגישה את הקשר בין הגורמים הללו שהמוחים מזהירים מפניו. אפילו הראפר טונה הרגיש בעוצמה יוצאת הדופן של הקריאה הזו, ודגם אותה לשירו "מרפקים".
אבל לבטח הקריאה הפופולרית ביותר במחאה הנוכחית היא גם הפשוטה מכולן - "ד-מו-קרט-יה". שורשיה של הקריאה הזו אינן דווקא במחאה נגד ההפיכה המשפטית, אלא עוד במחאת הדגלים השחורים ב-2020. שקמה ברסלר, ממובילות המחאה הנוכחית ו"הקופירייטרית" של הקריאה הזו, סיפרה בריאיון ל"ידיעות אחרונות" שהכול קרה במקרה. בהפגנה הראשונה של הדגלים השחורים היא צעקה "ד-מו-קרט-יה" – ומשם זו כבר היסטוריה. "זה פשוט היה שם מהרגע הראשון, זאת הייתה הקריאה הראשונה וזה תפס", היא אמרה.
''לארץ שלי שלוש רשויות'' - מתוך הפגנה בבאר שבע
השימוש התכוף בקריאות במקום בשירים הוא טקטיקה מכוונת של המחאה, כפי שמסבירה ישראלי לוי: "שירים הם תמיד ארוכים ושמחים, הם חשובים מאוד, אבל קריאות קצרות נקלטות הרבה יותר ועוברות הלאה הרבה יותר מהר. שיר לוקח יותר זמן ללמוד. הקריאות שלנו כועסות, נוקבות ואומרות בדיוק את מה שאנחנו חושבות – וזה משהו שמאפיין גם את המחאה, שהפכה מאופטימית ורגועה להרבה יותר ממוקדת וכועסת מאז שעבר החוק על ביטול עילת הסבירות".
אם היחס של המחאה כלפי הממשלה והחקיקה המשפטית היה ונותר לעומתי ביותר לכל אורך הדרך, מערכת היחסים בין המחאה למשטרה היא מורכבת הרבה יותר. בעבר מפקד מחוז תל אביב לשעבר עמי אשד היה מתקבל בקפלן בתשואות ובמחיאות כפיים השמורות לכוכב קולנוע, זאת בשל מדיניות האכיפה המאופקת שהנהיג והעימות הפומבי שנקלע אליו מול השר איתמר בן גביר בעקבותיה. כיום, עם זאת, עולות יותר ויותר טענות מצד המפגינים לאלימות משטרתית – שחלקן אף הגיעו לכדי חקירה של ממש במח"ש. ההרעה ביחסים בין המשטרה למחאה מקבלת ביטוי גם בקריאות ובשירים. שתיים מהקריאות הפופולריות ביותר בהפגנות האחרונות הן: "שוטר, שוטר על מי אתה שומר?", ו"איפה הייתם בחווארה?", כתזכורת לאירועי הוונדליזם שביצעו פורעים יהודים בכפר הפלסטיני.
"אנחנו לא באים להתעמת, אבל הקריאות שלנו אכן נהיו חמורות יותר, כי אנחנו רואים שאי אפשר אחרת", אומרת ישראלי לוי. "כשאנחנו מתמודדים עם אלימות משטרתית, אנחנו לא נשיר על אופטימיות אלא נקרא קריאות כדי שיבינו מה אנחנו עוברים. באמצעות הקריאות אנחנו מבהירים לשוטרים שאנחנו לא האויב – והם לא בהכרח צריכים לפעול נגדנו באלימות".
6 צפייה בגלריה
''אנחנו לא באים להתעמת, אבל הקריאות כן נהיות חמורות יותר''. אנשי החזית הוורודה
(צילום: אורי ממלוק)
"ביום שעבר החוק לביטול עילת הסבירות ישבנו על הכביש בירושלים וראינו אלימות משטרתית קשה. צעקנו 'שוטר, שוטר, על מי אתה שומר?', ופתאום הקריאה הזו קיבלה מבחינתי משמעות אחרת – הבנתי שהם באמת לא שומרים עלינו יותר, אלא מצייתים להוראות מלמעלה".
הכנסת אמנם יצאה לפגרה בסוף יולי, אבל המחאה אינה מתכוונת ללכת לשום מקום, וזה נכון גם לגבי השירים. "אנחנו כבר עובדים על קריאות חדשות עם מקצבים חדשים, אנחנו מנסים לחדש את האווירה", מגלה ישראלי לוי. "איך נטמיע את השירים בקרב הקהל? לאט-לאט. נתחיל בלהכיר את השירים לקבוצה שלנו – ומשם זה יתפתח ויתפוס תאוצה".
