הוא היה הסולן בה"א הידיעה של להקת הנח"ל. מימי טופול ועד ששי קשת לא היה סולן כמוהו. קשה היה למקם אותו במנעד הקולי כטנור או כבס - הוא לא היה יהורם גאון, ובקושי, אם בכלל, ניתן היה להשוות אותו לפאברוטי. גם חוש הקצב שלו לא עלה תמיד בקנה אחד עם חוקי המוסיקה הבסיסיים. לכן הוא אף פעם לא שירת בלהקה, ולמעשה אף לא שירת בצה"ל. אם לשפוט על פי הגיל, ביחס למחזורים הראשונים של הלהקה הוא היה יכול להיות הסבא, וביחס למחזורים המאוחרים - הסבא של הסבא רבא. ובכל זאת הוא היה הסולן האולטימטיבי של להקת הנח"ל. מיהו וכיצד עשה זאת?
4 צפייה בגלריה
אברהם הרצפלד מברך את דוד בן גוריון ביום הולדתו ה-82, בספריית קיבוץ שדה בוקר
(צילום: פריץ כהן, לע"מ)
לזמר המפורסם הזה קראו אברהם הרצפלד. מה הקשר בין קריירה הזמרה לבין מי שהיה בין מייסדי ההסתדרות הכללית (בשנות ה-20 של המאה הקודמת) וחברו של ברל כצנלסון ללהקת הנח"ל? אחד מתפקידיו בהסתדרות היה ניהול "המרכז החקלאי". הוא ראה בגאולת הארץ ויישובה את משימת חייו ולכן, בשל פועלו הבלתי נלאה, כונה "אבי ההתיישבות". הרצפלד, אוהב ואהוב ההתיישבות, נכח באדיקות דתית כמעט בכל טקס עלייה לקרקע של ישוב חדש. החל משנות ה-60 התמסד הטקס וקיבל דפוס קבוע: המכובדים שישבו בשורה הראשונה היו אלוף הפיקוד, מפקד חטיבת הנח"ל, שר החקלאות ואברהם הרצפלד. לקול מחיאות הכפיים של יושבי השורות האחוריות שהיו הנחלאים חברי ההיאחזות, בני משפחותיהם, אנשי משקי ומושבי הסביבה, עלה לבמה משה נצר ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון לבוש חולצה לבנה מקופלת שרוולים (כמו כל הנוכחים, שהרי היה זה יום חג) נשא דברים בשבח המתיישבים והמקום. אחריו התקיימה הופעת אומן אורח (זמר או זמרת), אחר כך הוצגה מסכת על ידי חיילי ההיאחזות. והתות, במרכז הריבה שעל העוגייה, הייתה הופעתה של להקת הנח"ל.
אבל מי שתמיד גנב את ההצגה ובכל אירוע נחשב למסמר הערב היה אברהם הרצפלד. בדרך כלל ברכתו הייתה קצרה וקליפית, רק כמה מילים ספורות, והשיא היה כשהחל לשיר ובתנועות ידיים נמרצות דרבן את הקהל להצטרף אליו. הרפרטואר שלו כלל סך הכול שלושה שירים: הראשון היה "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה", השני "מלאו אסמינו בר ויקבינו יין", והשלישי שיר חסידי שמילותיו שוות לכל נפש, "יא בם בם בם". כדי לא לבזבז את כל הארסנל המוזיקלי שלו, היה מזמר בכל טקס רק שיר אחד שעליו חזר בהתלהבות הולכת וגוברת. תוך שניות היה כמו רבי בהתוועדות חסידית שנכנס לאקסטזה, התלהבותו הייתה עצומה כל כך ונפיצה עד שלא פעם מצא את עצמו נוחת מבלי לחוש על קרקע קשה מחוץ לבמה כשכמה סדרנים גברתניים מרימים אותו, מנערים את בגדיו שהתלכלכו ותומכים בו כשהוא צולע חזרה למיקרופון.
כשחברי להקת הנח"ל נוכחו לדעת שהרצפלד הוא אתגר לא פשוט עבורם, הם נקטו בכלל הידוע לפיו אם אינך יכול לנצח את המתחרה שלך, מוטב שתצטרף אליו. מאז, בכל עלייה לקרקע כשהרצפלד ניגש לנאום ולשיר הייתה הלהקה מתייצבת מאחוריו בחצי גורן עגולה כשהוא הסולן והם המלווים. הקהל היה מצטרף והשמחה הייתה גדולה. אגב, האישיות הראשונה שטוביה צפיר, חבר הלהקה, חיקה בעידודו של הבמאי שייקה אופיר היה, איך לא, אברהם הרצפלד. הטקסט שטוביה שם בפי הרצפלד כמושא לחיקוי היה בין השאר "כשם שאתם רואים את העצים והנחלים, פה פעם תצמח שממה". מחיאות כפיים סוערות.
ואז הרצפלד הישיש הגיע במסוק
פעם אחת, כשהרצפלד היה כבר בן 699 שנה וקצת כשמאחוריו 726 שנות עשייה (בערך), החליט מי שהחליט שזהו, עדיף שהרצפלד הישיש יישב בבית עם כוס תה חם, קוביית סוכר ופלח לימון ויצפה בטלוויזיה כשהוא עטוף שמיכת צמר עבה. למה לסחוב אותו ביום חורפי סוער לנקודה חדשה בערבה? אבל היות וההצגה חייבת להימשך הזמינו את טוביה צפיר שהיה כבר אזרח למלא את מקומו של הרצפלד, בחיקוי. בעוד טוביה מכחכח בגרונו, מכין את עצמו לעלות לבמה ומאחוריו להקת הנח"ל, נשמע פתאום טרטור הליקופטר נוחת ומתוך ענן האבק שהגיע עד קידמת הבמה פרץ בסערה הרצפלד המקורי. הוא רץ מיד למיקרופון כשרעמת שערו הלבנה מתנדפת ברוח, ולקול תשואות וצהלת הקהל המופתע, הנדהם והנרגש, כשברקע להקת הנח"ל החל: "מלאו אסמינו בר ויקבנו יין..." צפיר והמארגנים נותרו המומים קפואים במקומם והשמחה הייתה גדולה.
התיישבות בנקודה חדשה החלה בכך שלמקום נשלחו שניים שלושה גרעיני נח"ל, הוקמו אוהלים, סביבם נמתחה גדר תיל, נחפרו תעלות קשר ועמדות שמירה ובעזרת מדריכים חקלאיים מהאזור החלו להכשיר את הקרקע לגידולים שונים. תוך כדי התבססות במקום הוצבו מעין קוביות אזבסט למגורים או צריפים ולאט לאט קיבלה ההיאחזות צביון של ישוב ופחות מחנה צבאי. לאחר שהייה של כמה חודשים והתאקלמות נערך הטקס הרשמי לעליה לקרקע. כך היה גם בהיאחזות נח"ל נערן שבבקעה.
רפי אילן, איש קיבוץ עין צורים, שהיה אז קצין החינוך של הנח"ל, ביקש מהסופרת מירה מאיר וממני לחבר מסכת שתוצג ביום העלייה לקרקע על ידי אנשי נערן ולהקת הנח"ל. ביום המיועד, בשעת בוקר מוקדמת, אסף אותנו רפי אילן, האיש עם הבלורית והכיפה הסרוגה, שעל כתף שמאל שלו תרמיל צד ובתוכו בין השאר ספר תהלים וקובץ שירי אלתרמן, לנסיעת הכרות והתרשמות מההיאחזויות החדשות בבקעת הירדן. בדרך לקליה חיכה לנו צבינג'י (צבי הג'ינג'י מקיבוץ רבדים) המג"ד והסיור החל. ביקרנו בישובים שזה עתה החלו להיבנות. ראינו נחלאים שעשו מעשה כשפים והצליחו תוך זמן קצר להפוך אבק מדבר לאדמה דשנה. דרכנו על פלומת דשא בתחילת צמיחתו ועל ידו אוהל ענק עליו שלט: "חדר אוכל" (רוצה לומר: כשתגיע לכאן בעוד 25 שנה, זה יהיה מרכז פעילות הקיבוץ).
בחוץ חיילת נמוכת קומה שעמדה ליד ברז באמצע "שום מקום" קרצפה סיר אלומיניום עמוק עליו מישהו כתב מבחוץ באותיות לא סימטריות, נוזלות, בצבע אדום: "בשרי". לו נכנסה אל תוך הסיר וניקתה אותו מבפנים, הייתה חוסכת לעצמה אנרגיה שבוזבזה על גוש פירה שנשרף ונדבק בעקשנות לדופן. התלחלחנו מטפטפות שחוברו לצינורות משאבה נוקשת, שסיפקו מים לעצים חדשים שעשו עלייה והגיעו לארץ. היו אלו ראשוני עצי המנגו. מצד ימין לכביש הבקעה נטעו חוטרי תמרים שהוסיפו צבע ירוק כהה על רקע כחול הירדן ותכלת השמים הנקייה מענן. וכל המראות היפים האלו כשבחוץ 40 מעלות בצל וללימונדה יש טעם של כלור. לפנות ערב, כשבמערב השקיעה ובמזרח אדמומיות הרי מואב, ישבה חיילת על הסלע וכתבה שיר לחבר שמשרת במקום אחר, ואנחנו השתאנו מהראשוניות, החלוציות ומסירות הנפש של המתיישבים הצעירים.
רציתי לצעוק: זה השיר שלי! מה פתאום עממי?
להקת הנח"ל הייתה אז בין לבין: הוותיקים השתחררו, החדשים עדיין לא הגיעו, ואלו שנותרו קובצו לצוות קטן שהופיע בשירי נח"ל ישנים. נקבע שלאה לופטין (משלישיית שוקולד מנטה מסטיק), חברת "הלהקה זוטא", תשיר סולו את אחד משירי המסכת שכתבנו מירה מאיר ואני. לצורך זה היא הגיעה לחדרי הדל שבקיבוץ וערכנו מספר חזרות כשסליל ההקלטה מסתובב והמכשיר מקליט את האורחת מבלי משים. חדי האוזן יבחינו שהפתיחה לשיר ששרה לופטין רומז לפתיחת השיר "שנינו מאותו הכפר". אין זה מקרי, וזאת משום שלאה הגיעה בחברתו של דני וסלי, שהיה אז הסולן של להקת פיקוד המרכז בשיר האמור. כך החברות שלהם הונצחה בדרך מקורית על הסרט המגנטי.
למסכת שהועלתה בהיאחזות נערן חוברו מספר שירים שביצעה להקת הנח"ל, אך בגלל בעיה טכנית הם לא הוקלטו והתפזרו ברוח. בכל זאת שיר אחד שרד, והוא "זמר לנח"ל נערן" ("אלף זמר פה הבאנו / לאחינו הקטן / אלף זמר ועוד זמר / שי לנח"ל נערן"). הוא שרד משום שרביעיית "ניחוחי חציר 1973", שהורכבה מחברי קיבוץ יוצאי להקות צבאיות, שרה והקליטה אותו ואפילו צולם קליפ בנח"ל נערן. כך נותר השיר כעדות ומזכרת מראשית ההתיישבות בבקעה והיום מקומו בקלאסיקה הישראלית.
במסגרת עבודתי ברשות השידור נהגתי מפעם לפעם לבדוק בתקליטיה מה חדש על המדף. בשנות ה-80 נתקלתי בתקליט שזה עתה הגיע, תוצרת חוץ, וכולו מוזיקה לריקודי עם - אחד מאותם התקליטים שמורכבים מ"שירי סוכנות" ומיועדים לחברי תנועות הנוער בחו"ל. עברתי ברפרוף על רשימת השירים, והכרתי את כולם מלבד אחד. שם הרצועה ההיא נכתב באותיות לטיניות ונקרא Hora Bikaa. שם מחברו הופיע בסוגריים (Amami). מתוך סקרנות כיוונתי את המחט לרצועה האמורה ולאחר פתיח של כמה שניות התחילה התזמורת לנגן את מנגינת השיר, ומהו? "אלף זמר ועוד זמר..."
הבטתי בתקליט עם האיור של צמדי הרוקדים ורציתי לצעוק: "הי זה אני, זה השיר שלי, מה פתאום 'עממי' (במלעיל)?" אבל אחר כך חשבתי לעצמי שמעניין שהשיר הזה, שמקורו בהיאחזות נח"ל נערן, בחום והזיעה של הבקעה, הצליח לפרוץ את גבולות המקום, השתבח עם השנים, צחק לגבולות הזמן ונטמע בתוך הכלל, עד כדי כך שכבר אין יודעים וגם לא חשוב מיהו מחברו. האם יש לך מחמאה גדולה מזו?
