ואלרי חמאתי, נולדה בשנת 1999 וגדלה ביפו למשפחה ערבייה־נוצרית. אביה, טוני, הוא בעל מסעדה בעיר. אמה, ריימונד, יועצת מס. למדה בבית הספר הצרפתי ביפו ובתיכון עירוני ד' בתל־אביב, מגמה ביולוגית. התחילה לשיר בגיל 16, במסע תלמידים לפולין. החלה ללמוד בגיל 18 בבית הספר למוזיקה רימון, שם סיימה שנתיים. הגיעה למקום השני בתוכנית הכוכב הבא בשנה שעברה ואחריה הוציאה את הסינגל הראשון שלה, "ככה לוותר". באחרונה יצא הסינגל החדש שלה, "אלבי", ובאוקטובר היא צפויה לצאת לסיבוב הופעות באירופה. הופעתה הקרובה תיערך במוצאי שבת, בזאפה הרצליה. בקרוב תככב על המסך בשתי סדרות טלוויזיה: "מדרסה" של כאן חינוכית ו"תלאתה" של טין ניק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אחרי דקה בקריירה, בערך, הופעת בטקס המשואות של יום העצמאות. קצת חוצפה.
"זה דבר מדהים וענק ולא ציפיתי שיקרה בזמן כזה קצר. שר התרבות חילי טרופר הגיע אליי לבמה לפני שעליתי ובדיוק ריאיינו אותי, ואז המראיינת פנתה אליו ושאלה: 'יש אמירה בזה שבחרתם בואלרי לטקס המשואות?' והוא ענה: 'האמירה העיקרית היא פשוטה - שהיא זמרת מצוינת ומביאה משהו חדש ושונה לנוף המוזיקה והיא תמצית קיבוץ הגלויות של ישראל'".
מסכים איתו.
"זו האמירה גם מבחינתי. בסוף זה נכון. אפשר להגיד הרבה דברים, אפשר לתייג אותי בהרבה תבניות, זה מאוד נוח לנו למוח האנושי. אבל אם לא הייתי זמרת טובה או לא הייתי מביאה אמירה אמנותית כלשהי, כנראה שלא היו בוחרים בי לטקס המשואות, לא משנה מה המוצא. הערביות שלי, הלאום שלי והמקום שאני באה ממנו הם יתרון עבורי. בעולם העסקים יש כמה מאפיינים כדי להצליח, אחד החשובים בהם הוא בידול - ולי יש בידול טבעי בישראל. אני ערבייה. הייתי ב'כוכב הבא'. איך יזכרו אותי? תמיד יגידו 'הערבייה ששרה בכוכב הבא'".
זה לא מעליב?
"למה? אני ערבייה וזו עובדה".
כי למשל אפשר להגיד עלייך: ההיא עם הקול המיוחד מ'הכוכב הבא'.
"לא חושבת שזה סותר, אלא בא ביחד. הערביות היא חלק בלתי נפרד ממני, חלק מהגיוון ומהאמנות שאני מביאה. כאילו, קצת לימדו אותנו פה להתייחס לזה כשלילי וכמעליב, אבל זה לא נכון. זו עובדה מוגמרת מעבר לפוליטיקה שקיימת. אני ערבייה, הזמרת ההיא כהת עור. זה מהמם".
איך הרגשת על הבמה, במאה אחוז רייטינג בערך, של טקס המשואות?
"אפשר להגיד שזה רגע שיא בקריירה שלי כמובן, וההתרגשות עוד הייתה הרבה לפני, כבר כשעולים להר הרצל כמה ימים לפני ועושים חזרות אינטנסיביות על במה ענקית, שבסוף ראינו שלא מיטיבה עם נשים ועקבים".
יש לי שאלה די קבועה על מה היה הרגע הכי מביך בחייך. נראה שהפעם יש תשובה ברורה.
"כולם חושבים שמעדתי בטקס בגלל שהעקבים היו גבוהים או הרצפה חלקה; לא ולא. נפלתי בגלל ההתעקשות שלי. היה לי שובל, חלק מהאוברול, והתעקשתי שיישאר באורך ספציפי למרות שכולם אמרו לי שרצוי לקצר. אמרתי שאסתדר. הרוח וכוחות הטבע החליטו להתנקם בי ואז דרכתי על השובל ונפלתי".
מבאס ממש או שאני מגזים?
"באותו רגע את מנסה לעכל. נראה לי כאילו הייתי על הרצפה נצח, אבל אחר כך ראיתי את הווידיאו ונוכחתי לדעת שקמתי תוך שנייה. עם הנפילה חשבתי לעצמי שבא לי שתיפתח האדמה ותבלע אותי, פדיחה גדולה. שנייה אחרי, הזכרתי לעצמי שזה שידור חי ושכל המדינה צופה ושאני חייבת להתעשת. אז פשוט קמתי וכביכול התעלמתי מהאירוע שהיה. בסוף זה לא היה כזה מביך, למרות שאמא נלחצה בשבילי. הדבר הראשון שאמר לי המנהל שלי, כשירדתי מהבמה, היה 'מאמי לא ראו', שאין יותר מסגיר מזה כמובן... השביעו את הלהקה שלא לדבר איתי על זה, ואז אני נכנסת לוואן ואומרת: 'ראיתם שנפלתי מול כל המדינה?'".
אחרי שיא כזה מהיר, יש דרך המשך שלא תמיד נוצצת. איך עושים סוויץ'?
"כשיא אתה מגדיר את הנפילה - או ההופעה? זה נכון, אבל יש לי עוד המון שיאים להשיג, גם מוזיקליים, גם אמנותיים, גם חברתיים".
כשאת אומרת חברתיים, למה הכוונה?
"אני מגיעה עם אג'נדה חברתית של שילוב התרבות שאני באה ממנה עם התרבות הסו־קולד 'ישראלית'. בדרך אני רוצה להעביר ולהבהיר למי שאפשר מה זו הגדרה של להיות ישראלית מבחינתי: קיבוץ גלויות. כולנו בסוף באים מטריליון מקומות, עם מוזיקה שונה ואוכל שונה, וכולנו חיים פה ביחד. אולי קלישאה, אבל זו ההגדרה הנכונה לישראליות שאני רוצה להעביר".
דוגמה?
"הגעתי לאודישן של 'הכוכב הבא' עם שיר שלם בערבית בפריים טיים של ערוץ 12, לא משהו הכי קונבנציונלי במדינה. ואז הגעתי לגמר בתוכנית הזו וכמעט בכל ביצוע שלי הבאתי את שפת האם שלי, שזרתי את התרבות שלי בתוך שירים הכי ישראליים, כמו אלה של עידן רייכל. זה בדיוק חלק מאותה אג'נדה שדיברתי עליה".
רייכל הגיב?
"התקשר אליי. היינו אז במלון, בבידוד, שבוע לפני הגמר. למחרת הנאמבר של 'אולי הפעם' אני מקבלת טלפון ממספר חסוי, עשר בבוקר. אני כולי ישנונית, עונה. ורייכל אומר לי, 'מה? נהיית כוכבת אה, את לא קמה לפני 12:00'. שאלתי 'מי זה' והוא ענה שזה 'סתם מישהו ששרת אתמול את השיר שלו'. הייתי די בשוק ושאלתי אם זה באמת עידן רייכל. הוא החמיא לי ממש, אמר שישמח לעבוד איתי וגם אמר שריגשתי אותו שהכנסתי רובד נוסף לשירים, אפילו שלח לי כמה דברים. היה מאוד מרגש לקבל פידבק מאמן שאני מאוד מעריכה ולהבין שהתרגש ממני".
נשמע בסיס בטוח לשיר משותף.
"יש דברים. ימים יגידו".
אז חיובי יש לגמרי, אבל מתי הרגשת אפליה לרעה?
"תראה, במועדונים למיניהם - ואני לא בליינית - זה, למשל, לא קורה. מכניסים אותי לכל מקום, חושבים שבכלל אני אליטה אשכנזית, בגלל המראה. אבל האפליה קיימת ונוכחת והלוואי שהייתי אומרת שהיא לא. זה לא ממקום של 'אכלו לי שתו לי', אני הכי לא האדם הזה. לא מחפשת שירחמו עליי כי אני מרגישה הכי טובה ובמקום הכי טוב ואין לי שום דבר להוכיח. אבל ברור שקורים דברים".
למשל?
"ב־2015 הייתי בתוכנית מנהיגות שנקראת 'קו הזינוק'. הייתי בת 16, בדיוק בשנים של חיפוש עצמי. בוחרים בני נוער שרואים בהם פוטנציאל למנהיגות, נוער שבוער בו משהו לשינוי חברתי. בשלב המיזמים חילקו אותנו לזוגות, וכל זוג בחר נושא חברתי שבער בו כדי להציע דרכי פתרון כלשהן. באופן טבעי חברתי לחברה מהקהילה האתיופית, גדמנש, כי המכנה המשותף שלנו ברור: גזענות על רקע גזע או מיעוט. בנינו שנה שלמה מיזם בנושא גזענות, סמינרים, הרבה פגישות. פנינו לנורמן עיסא שיספר על המקום שלו ואיך הצליח להתברג, רצינו להתחיל פיילוט בבתי הספר שלנו, היא למדה בממלכתי־דתי בחולון ואני בעירוני ד' בתל־אביב; באנו עם תוכנית מסודרת והצגנו אותה לשני מנהלי בתי הספר. אצלי בבית הספר חיבקו והכניסו את זה לתוכנית השנתית".
ההמשך היה פחות אופטימי, אני מניח.
"מאוד לא. כשנפגשנו עם המנהלת של בית הספר השני, היא אמרה: 'אתן נערות מדהימות, דור העתיד ואני בלב שלם עם זה שהעתיד נמצא בידיים שלכן. יש לי בעיה אחת קטנה עם המיזם: את לא יכולה להיפגש עם הבנות ולהציג אותו בפניהן. רק גדמנש'".
נעלבת?
"בהתחלה פשוט לא הבנתי, אז המנהלת הסבירה: 'זה קצת בעייתי שנערה מלאום כמו שלך תבוא ותרצה על נושא כזה רגיש לתלמידות שלי. אני לא בטוחה שאת הכתובת הנכונה. זה פחות האנשים שהייתי רוצה שהבנות שלי יהיו בקשר איתם'".
ניסית לשכנע?
"בתמימות של גיל 16 המשכתי להילחם ולהסביר לה, למרות שזה היה למעשה קיר אטום לחלוטין. אחרי 10 דקות פשוט פרצתי בבכי בלתי פוסק. אמרתי לגדמנש, 'בשביל מה אנחנו עושות את זה, בשביל אנשים כאלה? זה מעליב, מכעיס, מגעיל!' והחמודה הזו תפסה אותי ואמרה לי: 'תגידי לי, בשביל מה את נמצאת פה? בדיוק בשביל אנשים כמוה!' הנושא הגיע אז עד חברת הכנסת מירב בן־ארי והיה דיון ואמרו שם משפטים כמו 'כמה חמור שהאישה הזו מנהלת את דור העתיד'".
היו גם צעדים בפועל?
"כלום. בפעם האחרונה ששמעתי, היא עדיין מנהלת. ההישג הגדול הגיע כשכמה תלמידות מבית הספר שלה התקוממו ופשוט נפגשתי איתן מחוץ לכיתות. אני את שלי - עשיתי. זה ההישג הכי גדול שלי בפן האישי. הטלפון קרס מרוב מנהלי בתי ספר שהזמינו אותי אליהם עם המיצג. זה מאוד חימם לי את הלב".
"באיזשהו שלב היה אצלי משבר זהות גדול. הרבה פעמים אתה מרגיש מאוד שייך לצד היהודי ואתה רוצה להיות שייך ולהיטמע ברוב, אומר לעצמך, 'למה אני צריך להיות שונה ולא כמו כולם?'. הרבה פעמים אתה מרגיש שייך לצד הערבי, שהוא כמובן מאוד שונה"
דיברת קודם על חיפוש עצמי. למה התכוונת?
"יש משהו בלא להיות חלק מהרוב שמביא אותך לא פעם להרגיש לא שייך, שונה, אחר. אולי גם ייחודי. באיזשהו שלב היה אצלי משבר זהות גדול. הרבה פעמים אתה מרגיש מאוד שייך לצד היהודי ואתה רוצה להיות שייך ולהיטמע ברוב, אומר לעצמך, 'למה אני צריך להיות שונה ולא כמו כולם?', אם במאכלים, אם בצורת החינוך. הרבה פעמים אתה מרגיש שייך לצד הערבי, שהוא כמובן מאוד שונה".
מתי קיבלת את התשובה?
"בשיעור אזרחות בתיכון שאלתי את המורה שלי פתאום: 'מה הזהות שלי? מה אני נחשבת?', היא הסתכלה עליי, קצת היו לה דמעות בעיניים כי זה היה רגע משמח וגם קצת עצוב. מצד אחד, זה יפה שאני מתעניינת וחוקרת על זהותי כבר בגיל 16, ומצד שני, עובדה שאני מרגישה לפעמים תלושה כי אני מאוד רוצה להיות משהו שאני לא. המורה שלי ענתה תשובה שאני זוכרת עד היום: 'הזהות שלך היא מה שאת מחליטה להיות, מה שאת מרגישה - ואת לא חייבת להגדיר את עצמך כי אין צורך. היופי הוא הערבוב שאת באה ממנו ולאט־לאט תביני מי את ותחליטי לקחת מכל צד את מה שאת רוצה'. זה בדיוק מה שעשיתי, עד שמצאתי את האיזון והבנתי שאין צורך תמיד להגדיר. היופי הוא דווקא בשילוב".
מעניין ששאלת את המורה ולא את ההורים.
"היה משהו במורה הזו מאוד מאפשר ופתוח ונגיש ולא מגדיר. וכשאתה בא מבית בקהילה ביפו שהיא שמרנית ודי סגורה ומאוד מוגדרת, לפעמים אתה צריך מישהו מהצד שיאיר לך משהו אחר".
הסינגל החדש, "אלבי", תופס יפה מאוד.
"שיר שכתבתי עם שני יוצרים שעשו איתי את הסינגל הראשון, שהם במקרה גם היוצרים של השיר של האירוויזיון, לידור סעדיה ואסי טל. ישבנו עד 3:00 לפנות בוקר ופתאום הייתה להם הברקה בלחן, וגם טקסטואלית, ובעיניי נוצר שיר שנשמע מאוד קלאסיקה ומצד שני גם מאוד עכשווי ונע בין עולמות ערביים לצועניים. הטקסט מדבר על אהבה נכזבת, אהוב שבסוף הולך ואני לא מבינה למה. יש גם ויתור".
קרה לך?
"כן, וזה אף פעם לא נעים, אבל כנראה קורה לכולם, אני מניחה. זה בחור ששבר לי את הלב. שמע, התחלתי לגלות את העולם הזה לפני שנתיים. אני באה מחברה שזה פחות מקובל בגילים האלה, כאילו מה זה קשור אלינו, חברה שמרנית יותר. אז היו מתחילים איתי, כן, אבל אני מתעלמת וכאילו לא קיים".
גם את הסינגל הראשון, "ככה לוותר", הקדשת לאהבה נכזבת.
"זה שיר שכתבתי על מערכת יחסים שהייתה לי עם בחור מבוגר ממני. אני הייתי בת 20, הוא 26, לא פער הכי קטן בגילים האלה. היה שם משהו שלא מצא חן בעיני ההורים שלי, מהרבה סיבות ופרמטרים, ושם זה נעצר".
למה?
"חסרות סיבות שאבא לא אוהב את מי שיוצא איתי? לא חסרות. הם לא אהבו את כל מה שהיה שם בינינו והבחור לא נראה להם מתאים. הם מאוד רצו שאסיים את מערכת היחסים הזו אחרי שנה. לקראת הסינגל הראשון הרגיש לי טבעי לכתוב על מערכת יחסים שלא מהזווית שלי, כלומר ביני לבחור, אלא ממקום של מערכת יחסים שלי עם אבא שלי, כי הוא דמות מאוד דומיננטית בחיים שלי ויש לו סיי מאוד גדול - אבל בסוף אני מחליטה הכול".
אבל פה הם החליטו בשבילך, בעצם.
"כן, לגמרי, הייתי צעירה יותר. אם היה קורה היום, אולי זה היה אחרת - אבל אז הם החליטו. כתבתי בשיר: 'אה יא באבא אה. אל תגיד לי הוא לא בשבילך, לא אל תבקש שאלך, ככה לוותר על אהבה? אי יא באבא, רק תבוא ותגיד לי, העיקר שתהיי מאושרת'".
לא קרה.
"כי כנראה זה לא עובד ככה ואנחנו לא בדיסני ולא הכול ורוד ונוצץ".
"ההורים אמרו שמוזיקה היא לא מקצוע, אלא תחביב ש'אנחנו לא רואים כנכון לך כמקצוע'. בתכלס הם רצו שאלמד רפואה, אבל כאן אמרתי להם: כמעט כל אחד יכול לשנן, להשקיע וללמוד רפואה. מתנת־אל כמו מוזיקה - או שאין לך או שיש. לי יש מתנת־אל, למה לא להשתמש בה?"
בדיעבד הם צדקו לגבי הבחור, או שהיית צריכה להתעקש יותר?
"הם 90 אחוז צדקו ו־10 אחוז לא. בסוף לפחות יצא שיר יפה. מי שמכיר אותי חושב שאני נחרצת מדי, אבא שלי תמיד אומר: 'לא יודע איך יצאה לי בת כל כך עקשנית ודעתנית. תני לנו רגע קרדיט כהורים שלך'. אם לא הייתי שלמה לגבי הסיפור ההוא, אולי הייתי חוזרת לשם. בסוף, בשורה התחתונה, אני אדון לעצמי היום. תמיד אבות בקהל מזדהים מאוד עם הסיפור הזה וצועקים לי, 'ההורים יודעים תמיד הכי טוב מה טוב לילדים שלהם'. לא תמיד. ההורים שלי לא חשבו שנכון שאהיה זמרת, אבל הנה, אני זמרת וזה עובד נכון".
ניסו להוריד אותך מזה?
"ברור. ההורים אמרו שמוזיקה היא לא מקצוע, אלא תחביב ש'אנחנו לא רואים כנכון לך כמקצוע'. בתכלס הם רצו שאלמד רפואה, אבל כאן אמרתי להם: כמעט כל אחד יכול לשנן, להשקיע וללמוד רפואה. מתנת־אל כמו מוזיקה - או שאין לך או שיש. לי יש מתנת־אל, למה לא להשתמש בה?".
לא הבינו שאת זמרת ממש טובה?
"לא. אני באה ממשפחה חמה ומחבקת ובגלל שהמשפחה כזו היא מרשה לעצמה גם להיות ביקורתית. היו אומרים לי במשפחה: 'מי את חושבת שאת, פיירוז? וויטני יוסטון?', עד היום אני חושבת שבמשפחה הגרעינית המורחבת לא יהיו מרוצים ממני עד הסוף. תמיד סבתא תזרוק משפט כמו 'אין מה לעשות, אום כולתום ופיירוז יש יחידות'. אני מסתכלת עליה ואומרת: 'סבתא את צודקת, אבל אני לא מתיימרת להיות. אני ואלרי חמאתי. אני כבר עם ארבעה סינגלים בחוץ, שניים נכנסו לפלייליסט גלגל"צ, הופעתי בטקס המשואות ובמיס יוניברס. נראה שבחרתי לא רע'".
ותכף זאפה, בהמשך מנורה, בלומפילד ופארק הירקון? מסלול מבוקש כיום לכוכבי מוזיקה.
"מבחינתי זאפה הקרוב זה ענק, ואני נרגשת, כנראה, בדיוק כמו שהייתי מתרגשת לפני פארק. מספיק לי לראות חמישה אנשים בקהל כדי להתרגש. הם קנו כרטיסים, נכון? אולי לקחו בייביסיטר והם מקדישים לי שעתיים. זה ענק מבחינתי. עברתי דרך עד היום, יש כבר יותר שירים מקוריים מקאוורים. מרגישה הרבה יותר מדויק על הבמה".
מארחת את הקולגה תמיר גרינברג?
"לא, הוא התארח בפעם הקודמת. הפעם תהיה הפתעה אחרת".
יש כל הזמן רחשים סביבכם.
"מה, שאנחנו שרים יפה ביחד?".
אפשר להגדיר את זה גם ככה.
"בסוף אנחנו מקום ראשון ושני בכוכב ויש הרבה משותף בינינו. לגבי רחשים אחרים, תראה, אני לא חושבת שיש גבר ואישה ששניהם סטרייטים ולא ייתקלו בשמועות אחרי שעשו משהו אמנותי ביחד, גם שחקנים. בסוף אנשים צריכים להבין שזו אמנות, ובמה, ושיש פה כימיה מאוד טובה בין שני אנשים, חברים טובים, שאוהבים האחד את השני ברמות הכי עמוקות. יש לו בת זוג ואני בשלי, ואנחנו מתארחים זה אצל זה בהופעות. השמועות האלה די משעשעות אותי. לא מעצבן".
אז אם כבר, יש אהבה בחייך?
"תמיד יש אהבות גדולות בחיי. אהבה רומנטית מובהקת? כרגע לא. אני מבינה שחיי מעניינים את הכלל ותכלס מחמם את הלב שזה ככה, אבל בסוף זה משהו פרטי".
נשים עדיין מקופחות במוזיקה הישראלית. זו לא תחושה. זו עובדה שנשענת על נתוני השמעות והופעות נשים בפסטיבלים גדולים בישראל.
"יש לי קצת בעיה של איך שמגדירים את זה. למה לא להגיד במקום 'קיפוח נשים', שיש 'עליונות של גברים'? יש משהו בהגדרה שעוד יותר מקטינה בעיניי. אומרים לי כל הזמן, את שוברת תקרת זכוכית. על איזו תקרת זכוכית אתם מדברים? אני לא שמה כלום ולא שוברת כלום אלא חיה ונושמת ובדרך הדברים משתנים. לשים לעצמנו מכשול כדי לעבור זה פחות אני".
אבל בכל זאת מודדים שורה תחתונה, למשל השמעות ברדיו, ובשורה הזו זמרות סובלות מקיפוח.
"אנחנו בעולם גברי, ויש משהו פה בארץ שהיא קצת גברית, מילואים, חבר'ה וצבא, מדינה שבה זמרים דתיים כמו ישי ריבו וחנן בן־ארי ועקיבא פתוחים לכלל - אבל אתי אנקרי פתוחה רק לנשים. לכן זה מחלחל גם לרדיו".
את חושבת שצריך שריון לנשים ברדיו כנוהל מחייב?
"זה מבורך ויפה, אבל מצד שני יש לי בעיה עם זה. כשעושים אפליה מתקנת, יש לה גם מחיר, זה לשים אותך מלכתחילה במקום שהוא פחות ואז צריך להעלות אותך. בא לי שזה יגיע משינוי אמיתי בשטח שיחלחל לרדיו. אני מבינה שאנחנו לא שם. אבל יש עוד משהו. כשגבר זמר ומצליח זו אהדה מטורפת יותר, גם מהצד הנשי. אין לנו, הנשים, בעיה להשתפך לרגלי זמר. אבל אתה לא תראה הרבה גברים נופלים לרגליהן של זמרות נשים פה. אולי קצת מרתיע גברים כשאישה במעמד, נקרא לו, גדול יותר. לא ראיתי גברים שזורקים תחתונים על ביונסה, וכן ראיתי בנות שזורקות על אבי אברומי חזיות. אולי גם בגלל ההבדלים בגילויי ההערצה, זמרים מקבלים יותר הזמנות להופעות? אין לדעת".
אירוויזיון מעניין אותך?
"מעניין אותי וזה גם מתאים לי ואירוויזיון זו גם אמירה חברתית. הייתי רוצה להיות יום אחד על הבמה הזו".
נועה קירל היא הבחירה האחרונה.
"אהבת חיי, השראה בעיניי לכל אדם באשר הוא. ואם כולם היו עובדים קשה כמוה, המדינה הזו הייתה במקום אחר. אי־אפשר לדעת מה קורה באירוויזיון, אבל יש לה את ברכת המדינה כולה, לדעתי, ונחבק כל הישג שלה. גם אם נועה תגיע למקום האחרון - והיא לא - זה לא יפגע בקריירה שלה. היא הרוויחה את הקהל שלה בעבודה קשה".
מתי היית הכי מאושרת?
"כשהפכתי את החלום שלי למקצוע שלי. כשהבנתי שזה קורה, שמתרחשת פה אולי קריירה. הרגשתי את זה איפשהו במהלך 'הכוכב הבא' וזה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. כשהגיעה גם התמיכה של המשפחה הקרובה והחברים, זו הייתה סגירת מעגל מושלמת".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"ביקורתיות־יתר שלי, שמסרסת אמנותית. אם אני יושבת על פסנתר ומנסה לכתוב או להלחין משהו, אני כל זמן חושבת בראש, 'מי את חושבת שאת. אם זה לא ברמה של מתי כספי, בואי תפרשי רגע ממה שאת רוצה לעשות'. הייתי רוצה להיפטר מהסירוס העצמי. יש בי גם קצת מהתכונה של לרצות הכול כאן ועכשיו, אימפולסיביות שהייתי רוצה למתן".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"לא להיות נאמנה לעצמי וקשובה לעצמי בתוך כל ההמולה שיכולה להיות סביבי. אני מרגישה שזה יכול לקרות לפעמים, למרות האסרטיביות שלי. המזל שלי הוא שאני עטופה באנשים מדהימים שיודעים לדייק אותי מהר מאוד. אבל זה יכול לקרות ואז רע לי עם עצמי".
מה החמצה הגדולה של חייך?
"לא הספקתי לראות הופעה של וויטני יוסטון. אחת הזמרות שמאוד השפיעו עליי. מזל שלא נפשית".
יש החמצות זכורות שפחות גדולות?
"הייתי אמורה להופיע בפסגת הפיוס בנגב במארס, מול שרי החוץ של ארצות־הברית, איחוד האמירויות, מרוקו, בחריין, ומצרים, לשיר את 'הללויה' בשלוש שפות על הבמה, זה היה אמור להיות השיא של האירוע. מדבר, מדורות, פסטורלי, אני עומדת מוכנה לגמרי, אומרים לי כבר 'תעלי' ואז באה אליי מפיקה, אומרת 'רגע־רגע־רגע, החליטו שאת לא מופיעה בגלל פיגוע שקרה, כי לא יאה ביום כזה לעשות שואו'".
מי זה החליט?
"אנשי משרד החוץ קבעו שזה לא מתאים. קיבלתי בהבנה גמורה מצד אחד, כי כן, היה פיגוע, לא זמן לשמוח; מצד שני זה קצת סתר את כל פסגת הפיוס הזו, וזה היה קצת לוותר לאנשים החשוכים. אם זו הייתה החלטה שלי, הייתי מקיימת את ההופעה כסמל למלחמה בחושך. אבל יש דברים גדולים מאיתנו והרבה פעמים המציאות מכה בנו".
מה הדבר הכי יקר שקנית, פרט לבית או רכב?
"עוד אין לי בית ורכב. אבל הכי יקר בארון זה תיק של מותג כלשהו, 2,000 שקל. אני בחורה צנועה בסך הכול. ואני גם כל כך קיטשית, כך שנכנסתי פעם לחנות מותגים בלונדון, יצאתי לרגע, ראיתי הומלס, התחלתי לבכות ולא חזרתי לקנות כי הרגשתי לא בנוח. חברות שלי אמרו לי: 'איזו קרועה את, אלוהים', 'איזו מבאסת'".
מתי בכית לאחרונה?
"השאלה הכי קלה שלך. אתמול. אני עובדת על שיר חדש בשם 'לילה' והשמעתי להורים. השיר מתחיל בפתיחה של סבתא שלי לילה, בערבית. זה נורא ריגש אותי וגם אבא מאוד התרגש. באופן כללי אין בכיינית כמוני. הכלבה שלי הסתפרה ובכיתי. למה? כי קיצרו לה מדי".
אם הייתה לך מכונת זמן, לאן היית חוזרת?
"לשנים שלפני הרשתות החברתיות והסמארטפונים. הייתי רוצה לכבס ביד, להביא פיתות על הראש, לחזור לימים פשוטים שמספרים לי עליהם. סבתא אמרה שלא היו נועלים את הבתים בכלל. בעיקר היה מעניין אותי לחיות בעולם שבו לא מדדו את שמחת החיים שלי לפי פוסט שמח כביכול שאני מעלה באינסטגרם, ומאחוריו, במציאות, אני די בוכה".
זה קורה הרבה?
"לא מעט. קרה שאני מעלה פוסט ממצעד הגאווה בשמלת זוהרת ולא יודעים שמאחורי זה היו מיליון ריבים ודם ויזע ודמעות והתלבטויות. הכול נראה מאוד זוהר ואסוף באינסטגרם, אבל זה לא".
אז למה בכל זאת להעלות פוסט פייק כזה?
"תראה, זה לא באמת פייק. יש רגע זוהר שם. אני כן מדברת על חוויות פחות טובות, אבל את זה אני עושה בסטוריז. פוסט נשאר על העמוד, זה כרטיס הביקור שלך, כמו שיניים, הדבר הראשוני שרואים - אז הוא צריך להיות צבעוני ומזמין. בגדול, אני שונאת את הרשתות החברתיות. אנשים כבר לא יודעים לתקשר בלי זה".
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"לגור לבד. זה צריך לקרות מתישהו. זה לא מקובל כל כך אצלנו לפני חתונה, אבל כמו שהבנו אני לא ילדה שגרתית ולא אוהבת שמציבים לי הגדרות וגבולות וחוקים".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"הופיעה בסופרבול. חלום ענק שלי".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?
"הערות גזעניות שלא קשורות לכלום. כתבו לי: 'ערבייה מסריחה', 'תחזרי לכפר שבא ממנו'. אז חברים, לא באתי מכפר. אבל שמע, ברחוב אני מקבלת רק אהבה. אנשים רואים אותי ואומרים לי: 'בזכותך אני לוקח קורס בערבית', 'סבתא שלי בוכה ממך'. אתה יודע מה זה בשבילי להשפיע ככה? זה מרגש מאוד ואני משתדלת להתעסק במשפטים כאלה".
מה הריח האהוב עלייך?
"של מאפיות. וואו".
מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?
"עם מירי מסיקה, ככה סתם, באולפן, כשנפגשנו. נשיקה הכי מעניינת ומרגשת שהייתה לי. יש בינינו דואט על הפרק".
באיזו מילה את משתמשת יותר מדי?
"מאמי. כולם אצלי זה מאמי".
זה מסביר את הנשיקה עם מירי מסיקה.
"יכול להיות".
האם עברת אי פעם חוויה על־טבעית?
"לפני שנתיים עבדתי כמזכירה במרכז טניס ביפו. לקחתי דף לבן וכתבתי עליו ככה: ואלרי חמאתי, זאפה תל־אביב, אירוח: מירי מסיקה, 2023. ב־2022 פתחתי זאפה תל־אביב ומי התארחה שם? מירי מסיקה. זה אחד הרגעים הכי מכוננים בחיים שלי. לא יודעת איך לא שמרתי את הדף ההוא".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"שאלה רגישה כי יש לי בעיות שינה קשות. הכול מדאיג אותי ואני לא ישנה טוב. כל החרדות מציפות אותי לפני השינה והכול מטריד אותי. תהיות על החיים אחרי המוות? מה הקשר, אני רוצה לישון".
מתמודדת עם התקפי חרדה?
"כן. הפעם הראשונה שלי הייתה בגיל 19. זה היה כשנסעתי לבית הספר רימון, לשיעור, באוטובוס. אני מאוד רגישה וכל הדבר הזה של קצת לצאת מהארון בקטע המקצועי היה קשה. זה שם אותי במקום לא טוב והציף אצלי הרבה דברים. הרגשתי פתאום שאני נחנקת, תסמינים של התקף לב, דופק מואץ, הזעה קרה והיסטריה, בעיקר כי אתה לא מבין מה עובר עליך ועל הגוף שלך. הלחץ מהחרדה הוסיף עוד יותר. זה לופ. ביקשתי מהנהג בהיסטריה לרדת מהאוטובוס, שלא בתחנה אפילו. ישבתי על איזה ספסל ובכיתי ממש. התקשרתי לאמא שלי, "אני לא מרגישה טוב". אבל הבנתי מהר שזה התקף חרדה".
ומאז?
"טיפולים פסיכולוגיים, מנטורינג ובעיקר עבודה מול עצמי. נותנים לך את הכלים, אבל בסוף אתה זה שצריך ליישם. יש לי כמה טריקים במצבים כאלה, למשל להעסיק את המוח בדברים אחרים; נגיד, אם תופסת אותי חרדה באמצע נסיעה, אני מתחילה לקרוא שלטים בקול רם, להריץ צבעים בראש: כחול, ירוק, מרימה טלפון למישהו כדי שיסיח את דעתי. גם לשתף את הסביבה מאוד עוזר. כבר שנתיים שאני לא סובלת מהתקפי חרדה. יש קטעים של פאניקה, אבל אני יודעת לזהות אותם ואני באמת עטופה בסביבה שמרגיעה אותי".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"אני מקווה שכולם יראו את 'מדרסה' כשתעלה בחינוכית. תפקיד משחק ראשון שלי כתלמידת תיכון ערבייה".
את מתחילה גם קריירה של משחק?
"זה מאוד מעניין אותי, אבל אני קודם כל זמרת וזה משתלב גם בתפקיד הבא שלי".
מה היה ממוצע הגלידה שלך אחרי פרידות?
"הוא גבוה בלי קשר לפרידות. אני כל יום בגולדה בערך. פעם אכלתי עשרה מגנום רצוף. זה קרה אחרי שלא אכלתי כלום כל היום, באתי הביתה וזה היה זמין במקפיא. פשוט פתחתי מגנום אחרי מגנום. אחרי זה רציתי מאוד להקיא, משהו שלא קרה, כנראה כי הגוף שלי כל כך רכושני לאוכל. שנה אחרי זה לא יכולתי לראות מגנום".
רגע־רגע, תפסת אותי ב”הגוף שלי רכושני לאוכל”.
"אני לא סובלת מהפרעות אכילה, ועדיין זה עולם מאוד מזויף ומתעתע ומציג הרבה אישיוז של דימויי גוף וגם אני נתקלת בזה עם עצמי. אני יכולה לראות דוגמנית יפה באינסטגרם ואז להתבאס על עצמי שאכלתי משולש פיצה. זה נורא בעיניי שהמחשבה הזו קיימת בכלל, אבל עדיין, טוב שזה רק שם".
אריאנה גרנדה או ג'סטין ביבר?
"ביבר, שומרת לו חסד נעורים. מכירה אותו בערך משלב שבו עוד לא העריצו אותו. חרשתי את כל האלבומים שלו".
הוא מגיע להופיע בארץ. אולי יבחרו בך לחמם אותו?
"חלום".
ריהאנה או ביונסה?
"ביונסה, ברור. גם בגלל האמירה שלה, והדאגה שלה לזכויות של שחורים. היא השראה בשבילי לכל. שרה כמו שאף אחד לא שר, רוקדת כמו שאף אחד לא רוקד ויפה כמו שאף אחת לא יפה. ביונסה היא בעצם יצירה של אלוהים. אבל עדיין, זו שאלה קשה, כי ריהאנה ענקית".
באיזה ריאליטי היית מסכימה להשתתף?
"השתתפתי באחד. כרגע זה מספיק, לא?".
פורסם לראשונה: 07:46, 15.07.22
