"חורבן בית", מכנה המשוררת והאמנית ניצן מינץ את יסוד "העין היא הדלת" - התערוכה החדשה שלה ושל בן זוגה, אמן הרחוב המצליח דדה (Dede Bandaid, בכינויו המלא - את זהותו האמיתית הוא שומר בסוד), שמוצגת בימים אלה בגלריה זימאק בתל אביב (ונסגרת ב-31 ביולי). ערעור היציבות והביטחון במדינה, לצד יוקר המחייה, משתלבים בסיפורם הפרטי של צמד היוצרים - מאמני הרחוב הישראלים הבולטים והמצליחים, בנפרד וביחד, שעבודותיהם מוצגות ברחוב ובגלריות בישראל ובמדינות רבות בעולם.
לפני כחצי שנה התבשר הזוג כי בעלת הלופט בתל אביב שבו חיו וגם יצרו בשנים האחרונות מכפילה להם את שכר הדירה. למבנה, כ-200 מ"ר בדרום תל אביב, הגיע הזוג לאחר שהנכס שימש כנגרייה ואפילו כבית בושת. "קיבלנו את הנכס מטונף, שחור לגמרי, זבל בכל מקום, מלא בדברים מאוד קשים", הם מספרים. "שיפצנו אותו לבד. הזזנו קירות, עשינו חלונות. הפכנו את המקום הזה לראוי למחיה, ליצירה".
"נקשרנו למקום והשקענו בו מעצמנו ומהיכולות שלנו, ואז זאת שיחת הטלפון שאנחנו מקבלים", מספרת מינץ. "סיימנו את השיחה עצבניים ומתוסכלים. אמרנו לעצמנו 'בוא'נה, בא לנו לשבור את הבית'. לא יכולנו לסבול את המחשבה על ההובלה של כמות החפצים שלנו, כמות העבודות שיש לנו שם".
17 צפייה בגלריה
"לקחנו קרעים מכל מיני תקופות, והתחלנו להרכיב מהם דברים חדשים". מתוך התערוכה "העין היא הדלת"
(צילום: ציקי אייזנברג)
במשך שהותם בסטודיו, מינץ ודדה אספו חפצים רבים מהרחובות שישמשו אותם ליצירות, חומרים וצבעי בניין, ערמות על גבי ערמות של יצירות מ-15 שנים של פוריות ויצירה. "שיחת הטלפון הזאת גרמה לנו פשוט להשמיד עבודות. מתוך 60 העבודות שמשתתפות בתערוכה יש למשל עבודות שלנו שפשוט קרענו לגזרים. מחקנו את כל הארכיון שלנו פחות או יותר. נכנסנו לתהליך של השמדה עצמית".
דדה מספר כי העבודה על התערוכה החדשה נעשתה בשיטה של קולאז'. "לקחנו קרעים מכל מיני תקופות, והתחלנו להרכיב מהם דברים חדשים. ככה נוצר מצב שבתוך עבודה אחת בתערוכה אפשר לראות יצירה שהציגה בתערוכה אחרת לפני חמש שנים, לצד משהו שעבדנו עליו ברחוב לפני שלוש שנים אבל לא יצא בסוף לפועל. השלב הבא היה להוסיף חפצים, שגם מהם היה לנו הרבה".
"יש פה משקופים, ארונות מטבח, סורגים, תיבת דואר, אריחי אמבטיה, שולחן כתיבה, כיסא מהסטודיו, ארון חשמל, שמיכות, סדינים", מוסיפה מינץ. "עוד ועוד חפצים ששזורים בתוך הקולאז'ים. תלשנו מהקירות דברים. התערוכה הזאת מאוד אינטנסיבית. זה מין השמדה של בית, השמדה של ארכיון. הרס עצמי, פצצת אטום בסטודיו".
17 צפייה בגלריה
"התערוכה הזאת היא מין השמדה של בית, השמדה של ארכיון". "ללא כותרת", מתוך התערוכה "העין היא הדלת"
(צילום: ציקי אייזנברג)
לא כאב לכם הלב על העבודות?
"לא, בכלל לא", הם מסבירים. "זה היה ממש משחרר. הרחוב מאוד חינך אותנו. אפשר להשקיע בעבודה אחת ואז יום אחרי יכולים למחוק אותה, מכל מיני סיבות. מעין חינוך לאופן שבו את רואה את הנצחיות של העבודות שלך. אז זה מאוד עזר, אבל המנוע שלנו היה פשוט הרבה כעס. אחד האספנים שלנו אמר לנו בתחילת התהליך שזה בעייתי שאנחנו מכחידים לעצמנו את כל הארכיון. שאם יום אחד ירצו לעשות לנו תערוכת רטרוספקטיבה, ואנחנו משמידים לעצמנו ככה עבודות, זה לא יקרה. אבל יש, זה בתוך העבודות".
"האדרנלין ותחושת החיות שהרחוב נותן לך - זה כמו לכתוב לכולם ולאף אחד בעת ובעונה אחת"
שניהם גדלו בתל אביב, עד שהרחוב הפגיש ביניהם. "מתוך שתי טראומות התחילו להיווצר שתי קריירות מקבילות באותו שדה, באותו מרחב ציבורי", הם נזכרים. מינץ החלה לצאת לרחובות בסביבות גיל 17, מתוך צורך לברוח מילדות אחוזת טראומות ובית מורכב, עמוס בילדים מרקעים שונים בשכונת נווה צדק, שהייתה אז שכונת מצוקה. "לא היה לי שם מקום, לא נפשית ואולי גם לא פיזית", היא מספרת. "הייתי במצוקה ורציתי למות, וגם ניסיתי למות. הרחוב היה המקום היחיד שמצאתי בו הכלה לכל הסטרס והמצוקה.
17 צפייה בגלריה
"מתוך שתי טראומות התחילו להיווצר שתי קריירות מקבילות באותו שדה". ניצן מינץ ודדה
(צילום: ציקי אייזנברג)
"הוא קיבל אותי בזרועות פתוחות, והיה ניטרלי מאוד. זה קרה מתוך אובדנות, לא היה לי מפלט אחר. לא היה אף אחד שיכל להקשיב ולעזור לי, וזה הציל אותי ממוות. יש איזה גרפיטי מפורסם מחו"ל שהפך לקלישאה של אמני גרפיטי שאומר: Graffiti saved my life. אני ממש מזדהה עם זה. האדרנלין ותחושת החיות שהרחוב נותן לך, לצד הניטרליות, זה כמו לכתוב לכולם ולאף אחד בעת ובעונה אחת".
מינץ החלה לכתוב למחברת, ומהר מצאה את עצמה יוצאת לרחובות, מאלתרת על המקום שירים עם טושים. העבודות הפכו תוך זמן קצר לשירים מחושבים ובנויים מראש, עשויים בשבלונות של אותיות מרובעות שהפכו לכה מזוהות איתה ועם תל אביב, שירים שמתכתבים באופן עמוק עם הקירות שעליהם הם כתובים ועם חייה. שירים שנגעו בלבבות כה רבים ברחבי העיר.
כיום השירים שלך מופיעים גם ברחובות ברחבי העולם. מה מרגש אותך יותר?
"הכי מרגש זה לכתוב בעברית בחו"ל. זה משהו שאני לא עושה המון וזה מגניב. אבל הרצון הכי גדול שלי הוא לתקשר, אז אני תמיד אנסה לבחור את השפה שהמקומיים יכולים להשתמש בה, ככה שעברית היא משחק אחר לחלוטין. בגלל זה אני לא נוטה להשתמש בה הרבה, כי זאת הצהרה - לבוא עם עברית למרחב שלא מבין עברית - זה להגיד להם 'תראו, הרגע היה פה יהודי, תתייחסו לזה, לאקזוטיקה שבשפה'. זה פחות אני, אז אני עושה את זה במקומות שאני יודעת שיש אחוזים גבוהים של ישראלים, כמו מנהטן וניו יורק".
17 צפייה בגלריה
"הייתי במצוקה ורציתי למות. המרחב הציבורי היה המקום היחיד שמצאתי בו הכלה לכל הסטרס והמצוקה". ניצן מינץ
(צילום: ציקי אייזנברג)
ההתמודדות עם דיכאון לא עזבה את מינץ עד היום. "זה יותר מדובר בחברה כיום, אבל אנשים שלא סובלים מזה לעולם לא יוכלו להבין דיכאון ובעיות נפש. כמו שאני לעולם לא אבין מחלה שיש לפלח מסוים באוכלוסייה כשלי אין את המחלה הזאת, בטח ובטח כשזה לא משהו שרואים פיזית. במיוחד לאנשים כמוני, שנראים תקינים ועם תפקודיות גבוהה. זה מתעתע. אם בן הזוג שלי, שחי איתי 24/7 לא מצליח להבין את זה באמת, מי יכול? זו יכולה להיות גם המצאה באותה מידה. חשוב לי להגיד - תאמינו. אף אחד לא ממציא. יש אנשים שחיים בתוך חברות שרואות את זה כדבר פסול. יש אנשים שאם מישהו עכשיו ייפול נפשית, יסתכלו עליו כאילו הוא מצורע. לא בביתנו. פשוט תאמינו שזה אמיתי. קצת פחות שיפוטיות".
הפעילות המשמעותית ביותר של דדה ברחובות הגיעה אף היא בעקבות טראומה שחווה בשירות הצבאי שלו בבית לחם בתקופת האינתיפאדה השנייה, לקראת ההחלטה על הקמת חומת ההפרדה. הצורך להתמודד עם הקושי הוליד את הדימוי המזוהה עימו ביותר - הפלסטר הלבן. ריפוי למכאובים, להפרדות, למציאות המורכבת ולקרעים חברתיים שלא ברור אם אפשר לאחות. עד מהרה כיסו הפלסטרים שטחים נרחבים בתל אביב, והפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף שלה, מהפגמים שלה.
17 צפייה בגלריה
"חשוב לי שכשאנשים נתקלים בעבודה שלי, הם יתקלו בה בלי דעות קדומות". דדה
(צילום: ציקי אייזנברג)
הפלסטרים מתכתבים עם משמעויות שחבויות במבנים, עם הרס ובנייה מחדש, והם יצרו את השפה הסגנונית הנוספת שבה הוא משתמש עד היום, של חיות ויצורים שונים שבנויים מהריסות, קרשים ואובייקטים שונים, שייצגו את הדחיקה לשוליים של בתי מלאכה קטנים ושל אוכלוסיות קשות ומחוסרי בית החוצה מהעיר שבה גדל, וההחלפה שלהם במבנים חדישים, חסרי נשמה ומנותקים מהעבר.
"אני זוכר את אחת הפעמים הראשונות שריססתי על קיר, זה סיפור שנחרט אצלי", מספר דדה על תחילת דרכו. "בסביבות גיל 14, הלכתי חזרה הביתה מאיזה בילוי ועברתי ליד בית הספר שלמדתי בו. הייתה שם פחית של צבע מאיזה מוסך ליד והחלטתי שאני קופץ לתוך שטח בית הספר ומנסה לרסס על הקיר שם. לא ידעתי בדיוק מה לצייר. הסתכלתי למעלה וראיתי את הכוכבים, והתחלתי לשרטט את מערכת השמש לפי מה שזכרתי מהשיעור. למחרת בבוקר, כשהגעתי לבית הספר, הייתה מהומה סביב הקיר - מי צייר, מתי זה קרה, אתמול זה לא היה פה. תפסתי לי פינה בחצר והסתכלתי על האנשים, איך הם מגיבים לדבר הזה. זה היה מרתק. אף אחד לא ידע מי עשה את זה, ואני כל כך אהבתי שלא יודעים שזה אני. משהו שם כבר השתרש מאז, שאם אני עושה משהו כזה, אני פשוט לא אומר לאף אחד".
17 צפייה בגלריה
"הרבה אנשים אומרים שטויות על העבודות שלנו". "ללא כותרת", מתוך התערוכה "העין היא הדלת"
(צילום: ציקי אייזנברג)
עד היום כאמור הזהות של דדה נותרה אנונימית, מאחרוני "תור הזהב" של אמנות הרחוב שצמח בישראל לפני למעלה מעשור, שחלקו הגדול עשה את המעבר מהרחובות אל כותלי הגלריות. כמעט כולם התפרסמו תחת שמות בדויים וכינויים, כפי שהיה נהוג בז'אנר (ר"ע בנקסי, ששומר על אנונימיות עד היום). כמעט כולם בחרו זה מכבר להיחשף בשמותיהם ובפניהם - Know Hope הזדהה כאדם יקותיאלי, Klone נחשף כאיגור רבליס, Foma חזרה להיות אנה מירקין, ועוד.
בתקופה ההיא, לפני שאמנים רבים זנחו את הכינויים שלהם מאחור, מינץ הייתה אולי היחידה שחתמה בשם מלא ולא מתנצל. על הפער הזה בין השניים דדה מחייך ומסביר: "אנחנו באמת שונים לחלוטין בקטע הזה. היא מההתחלה הייתה בשם מלא, מין 'בואו תמצאו אותי' כזה. זה שלי, אני בעלת הבית, מה אכפת לי לכתוב את השם שלי. יש בזה משהו יפה ומשוחרר. אצלי זה התחיל כמו בז'אנר. כי זה מה שעושים, כי לא רוצים להיתפס, כי לא רוצים שידעו למי להגיע. אבל הבנתי שזה פשוט מתאים לאופי שלי. אני אוהב להיות קצת בצללים ולא בפרונט. להיות מאחורה ולא להיות חשוף. חשוב לי שכשאנשים נתקלים בעבודה שלי, הם יתקלו בה בלי דעות קדומות של מי זה, איפה הוא למד, איפה הוא שירת, אם הוא לבן או כהה, ואם אני מכיר אותו או לא. כל הדברים שמייצרים רושם ראשוני".
אתה מקשיב בסתר לתגובות של אנשים על יצירות שלך ברחוב?
"בטח, זה תמיד מדהים", הוא עונה. גם מינץ מסבירה כי השניים פעמים רבות שומעים אנשים מרכלים על העבודות שלהם לידם, כשאין להם מושג שהם האמנים. "זה כיף, גם אם זה טינופים", היא מוסיפה. "הרבה אנשים אומרים שטויות על העבודות שלנו, למשל מדריכים בסיורים, הם מחרטטים ועוד מקבלים על זה כסף".
"התכתבנו שנתיים בלי לראות אחד את השנייה, דיברתי עם אדם זר ונהניתי"
פעם, כשהיו מסתובבים ברחוב, הם נהגו לראות עבודות אחד של השנייה מבלי להכיר זה את זה, נזכר דדה. מינץ מספרת כי העריצה את בן זוגה העתידי במשך שנים: "הוא היה עושה דברים מרשימים, מאתגרים. מגיע עם הפלסטרים שלו למקומות גבוהים, למקומות הזויים. זה גם היה אינטנסיבי, כל העיר הייתה מפוצצת בדימויים שלו. מאוד רציתי להכיר אותו, אז הייתי משאירה שירים שלי ליד עבודות שלו, קצת נדחפת לו כזה. רציתי תשומת לב. לא קיבלתי, במשך שנתיים.
"לא עניין אותו נקבה סקרנית. ראיתי שזה לא עובד, המסע חיזור הזה ברחוב, אז פשוט כתבתי לו בפייסבוק והפכנו להיות חברי עט, ואני חושבת שהתכתבנו בערך שנתיים בלי לראות אחד את השנייה. הבן אדם הכי אנונימי עד היום, לא רואים את הפנים שלו, אין שום תיעוד, כלום. במשך שנתיים בעצם דיברתי עם אדם זר לחלוטין ונהניתי".
17 צפייה בגלריה
"ראיתי שזה לא עובד - המסע חיזור הזה ברחוב, אז פשוט כתבתי לו בפייסבוק". ניצן מינץ ודדה
(צילום: ציקי אייזנברג)
איך זה שבמשך שנתיים לא נפגשתם?
"יש טיימינג לפעמים לדברים. וכשהוא היה בשל וסמך עליי והייתי מספיק חשובה לו בקיום שלי - נפגשנו ומאוד מהר הפכנו לזוג", אומרת מינץ. דדה מספר כי השניים עברו לגור יחד שבוע בלבד לאחר שנפגשו, ואף שכרו יחד סטודיו משותף. "לקח עוד כמה שנים עד שהתחלנו לעבוד ביחד. בהתחלה זה היה רק הסטודיו המשותף. אבל לאט לאט התחלנו לארגן פרויקטים סמוכים, שהטיסות שלנו יהיו לאותם מקומות, וככה בנינו שפה משותפת".
"אני חושבת שאנחנו עדיין בתחילת הדרך של שיתופי הפעולה שלנו", אומרת מינץ. "אנחנו מנסים לחבר בין העבודות שלנו כבר חמש שנים. אנחנו ב-10 שנות זוגיות, ומכירים 14 שנה. זה הרבה זמן, אבל אני חושבת שאנחנו רק בתחילת הדרך מבחינת פוטנציאל החיבורים בין העבודות שלנו. התערוכה הזאת למשל היא קפיצת דרך משמעותית, עם טכניקה שלא עבדנו בה קודם, אווירה אחרת בסטודיו. בקולאז'ים הייתה המון הרמוניה, זה הוציא משנינו המון שחרור".
"ממש ככה", מסכים איתה דדה. "יש ימים שאנחנו מסיימים בערב ומבואסים כי הרסנו עבודה, ואז יום אחרי אתה מסיים את היום מדהים כי הפכנו את זה לשלוש עבודות חדשות וכל אחת יותר מגניבה מהשנייה".
17 צפייה בגלריה
"התערוכה הזאת היא קפיצת דרך משמעותית, עם טכניקה שלא עבדנו בה קודם". ללא כותרת", מתוך התערוכה "העין היא הדלת"
(צילום: ציקי אייזנברג)
מה המקום הכי משמעותי שבו עשיתם יצירה?
"אני הכי אוהב את הדולפינריום שציירתי ב-2015", עונה דדה. "עד היום זה זכור לי כאחת החוויות הכי גדולות שעשיתי, גם בעבודה עצמה וגם באינפוט שבסופו של דבר נוצר שם. פרויקט משמעותי וקרוב ללב הוא זה שציירנו על חומות הגטו בלודג'. חלק מהמשפחה שלי משם, וגם של ניצן. זאת הייתה פעם ראשונה שהייתי בפולין, אבל משהו בלעבוד שם, להכיר את ההיסטוריה ולראות את הקירות האלה, היה נורא חזק ועמוק".
17 צפייה בגלריה
"עד היום זה זכור לי כאחת החוויות הכי גדולות שעשיתי". "ללא כותרת", היצירה בדולפינריום
(צילום: דדה)
"זה באמת היה מאוד מרגש מהמון בחינות", מוסיפה מינץ. "גם בגלל שאין יכולת לעשות את המחקרים שאנחנו רגילים לעשות על המקום, האנשים, ההיסטוריה. אז נעזרנו באנשים מקומיים שהזרימו לנו מידע. למעשה מתווכים לך את החוויה, בונים איזו תמונה בראש שלפיה את עומדת ליצור.
17 צפייה בגלריה
"משהו בלעבוד שם, להכיר את ההיסטוריה ולראות את הקירות האלה, היה נורא חזק ועמוק". היצירה בגטו לודז'
(צילום: דדה)
"את גם יודעת שאת מגיעה למקום מאד טעון ושגרים שם פולנים עכשיו, שלא בא להם שכמה יהודים יבואו ויכתבו להם 'You hated jews, We died because of you'. לא מתחשק להם לקבל את האצבע המאשימה הזאת בתוך העין. אז צריך להיות עדינים ורגישים, לנסות להתאים את היצירה למה שהם עומדים להתמודד איתו כל החיים כעבודה על הבית שלהם. הם צריכים לחיות עם זה. זה לא אנדרטה".
"לא יציגו אותנו במוזיאון ישראל או תל אביב, זה גם לא מעניין אותנו"
כיום השניים מציגים כאמור בתערוכה בגלריה ליד כיכר המדינה, מתאמים מפגשים עם אספנים ועם אנשי מפתח מהארץ ומהעולם. כשהם נשאלים אם התמסחרו, מינץ עונה בביטחון: "התחלנו מהרגע הראשון בצעדי מסחור. יש קונוטציה מוזרה למילה 'להתמסחר', קוראים לזה פשוט להתפרנס. התפיסה הזאת מגיעה מתוך שאריות החינוך של רפי לביא (אמן, ממובילי תנועת דלות החומר, ד"מ) והקבוצה הספציפית שהשתלטה על הכול. זה האמנות הישראלית בבסיסה, זה התשתית שנבנתה פה".
מינץ מדברת מתוך ניסיון משפחתי מר - סבתה, לאה מג'רו מינץ, הייתה נכדתו של שמעון רוקח, ממייסדי שכונת נווה צדק שביתו היה מראשוני הבתים בתל אביב, בשנת 1887. לימים הוא נתרם לעמותה שהזניחה אותו עד שכמעט התמוטט ונחרב, ובשנות ה-80 הקימה סבתה בהשקעה פרטית את הבית מחדש על אף שלא היה שייך לה. הבית פעל כמוזיאון לציבור שגולל את ראשית ימיה של תל אביב. בעליית הגג שלו, בין כל חדריו הפתוחים לציבור הרחב, גדלה ניצן. על השימור זכתה סבתה בפרסים, ובערוב ימיה אף הדליקה משואה כאשר ניצן מלווה אותה.
17 צפייה בגלריה
"חווית החיים שלה הפכה אותי למאוד אנטי-ממסדית". סבתה של ניצן, לאה מג'רו מינץ
(צילום: שוקי קוק)
מג'רו מינץ הייתה פסלת וציירת, אמנית פמיניסטית ודעתנית שהציגה גם במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל, ופסליה נכללים באוסף של המוזיאון הלאומי לנשים באומנויות שבוושינגטון. היא פעלה באופן שונה מהקליקות המקובלות דאז, ובסופו של דבר, על אף ההישגים שזכתה להם, היא נדחקה החוצה מהזיכרון של האמנות הישראלית. בשנת 2022 היא נפטרה. "חווית החיים שלה הפכה אותי למאוד אנטי-ממסדית", מגלה מינץ. "הדרך שבה דחקו אותה, מנגנון הכוח שקיים בעולם האמנות, שהיום אגב הוא יותר קטן, כי יש לאמן הרבה יותר דרכים להתקדם בלי הממסד או הממשל. אני ראיתי את ההדרה שעשו לה, שמעתי על כל הדברים שנעשו לה, וזה גרם לי לא לבטוח בכוחות האלה. גם דדה בדיוק אותו הדבר, רק בלי קשר לסבתא שלי".
ובכל זאת, יש איזו שאיפה לקבל הכרה ממסדית יותר? לזכות בפרס?
"אף פעם לא נקבל פרס מהממסד", אומרת מינץ בביטחון. "לא יציגו אותנו במוזיאון ישראל או תל אביב, זה גם לא מעניין אותנו. אנחנו לא עושים את האמנות שלנו כדי להתקדם לתוך המקומות האלה. אנחנו רוצים להגיע לבני אדם. בני אדם נמצאים במרחב הציבורי, נמצאים באינסטגרם, הם נמצאים בכל מקום. רובם המוחלט לא מגיע למוזיאונים גם ככה, לא מגיע למוקדי הכוח. זה לא הממשק.
"דווקא העבודות שאנחנו עושים בחוץ, ברחוב, מחוץ להקשר של עולם האמנות, מובילות לכל כך הרבה הודעות ומיילים עם סיפורים נרגשים ואישיים, ואנשים שלא הכירו אותנו פונים אלינו, זה מדהים. אנחנו לא מעניינים את הממסד. אנשים לא יודעים שכל העבודות שלנו בתל אביב הן עדיין לא חוקיות. אין אפילו אחת שהוזמנה או אושרה על ידי העירייה".
17 צפייה בגלריה
"דווקא העבודות שאנחנו עושים ברחוב, מחוץ להקשר של עולם האמנות, מובילות לכל כך הרבה הודעות ומיילים עם סיפורים נרגשים ואישיים". "ללא כותרת", מתוך התערוכה "העין היא הדלת"
(צילום: ציקי אייזנברג)
קרה שנקלעתם לעניין משפטי?
"היה הכול מהכול", מסביר דדה. "אם זה צילומים לפרסומת כלשהי והעבודה שלנו ברקע, או אמן אחר שמצלם עבודה שלנו ועושה איתה אלמנטים, או שגנבו לנו עבודה ברחוב". מינץ מספרת כי השניים תמיד ניצלו בשן ועין מתביעות והסתבכות עם המשטרה. "אבל הסתבכות עם החוק לא חסר. בדרך כלל הצלחתי לצאת מזה בכך שאבוא ואתקן, אצבע חזרה בצבע המקורי ואעמיד הכול במקומו, ושם זה נגמר".
איך זה מרגיש למחוק ככה יצירה שלך?
"מבאס, אבל את כבר רגילה. וגם את לא יכולה לבכות על זה, כי אסור לצייר שם. את צריכה לסתום את הפה, לעשות מה שמבקשים ולעוף משם. בלי לגיטימציה להתבכיין. יש גם הרבה אהבה, אנשים טובים אלינו. בסופו של דבר הרבה מהם כן רוצים בנוכחותנו, אחרת לא היינו מצליחים להחזיק מעמד. האהבה בונה אותנו".
העירייה מעולם לא הזמינה או מימנה עבודה שלכם?
"אולי פעם אחת", אומר דדה. "אבל יש בזה גם משהו כיפי, לא להיות חייב סקיצה לאף אחד. מצד שני, כאב ראש אדיר. במיוחד בפרויקטים גדולים שאנחנו דואגים להכול לבד. צריך לדאוג מסביב להפקה, מנופים, חומרים. כמעט כל הפרויקטים שלנו בחו"ל הם מוזמנים, ממומנים, דואגים לנו, רוצים בנו. בדרך כלל יש מפיק או מישהו שדואג לך, אתה בא רק לצייר".
"בסופו של דבר העירייה מקבלת לעצמה כמה קירות ענק, תיירים באים, אוהבים את זה, העירייה בעצמה עושה סיורים. משתמשים בזה לפרומושן של כמה העיר ליברלית ומגניבה. אנחנו נהנים מהחופש, אבל אחרי כל כך הרבה שנים, ואחרי שאת טועמת כל כך הרבה הזמנות מחו"ל, את מרגישה כבר מפונקת במובן מסוים. בארץ משתמשים בך, ואז את צריכה להגיד גם תודה שלפעמים מעלימים עין. אז נותר טעם חמוץ בפה".
17 צפייה בגלריה
"אחרי שאת טועמת כל כך הרבה הזמנות מחו"ל, את מרגישה כבר מפונקת במובן מסוים". ניצן מינץ
(צילום: ציקי אייזנברג)
זה גורם לכם לפזול לחו"ל?
"בטח. אנחנו מנסים לטייל תמיד כמה שיותר", אומר דדה בהחלטיות. "אנחנו אוהבים לחקור ערים חדשות, לצייר במקומות אחרים. אבל אנחנו ממש מתים על תל אביב, אז תמיד חוזרים לפה ותמיד אוהבים ליצור פה". מינץ מוסיפה ואומרת: "הדור שאנחנו חלק ממנו, הוא חזק מאוד. הוא יודע לתפעל את עצמו שיווקית, יש לו אינסטגרם, והוא רוצה לעמוד בקצב. זה דור שיודע ליהנות מהעולמות שהדור הקודם לא הרשה לעצמו בגלל סטיגמות.
"היום את גם השיווק של עצמך וגם המנהלת, הכול. את עסוקה בלמצוא דרך להגיע לבני אדם. אני לא בעד שאמנים יהיו נתמכים. אני בעד שאמנים יהיו עסק לכל דבר, כמו יזמי הייטק. אמנים מקצועיים, שרוצים וצריכים להתפרנס מהדבר הזה - אין שום סיכוי שיחזיקו מעמד ויצליחו להתפרנס בלי למכור. הלוואי שנתעשר מעבודות שלנו, אף אחד לא רוצה לחיות כמו כלב. בא לנו להיות כמו אמנים גדולים בחו"ל - לעשות קמפיינים של שיתוף פעולה עם המותגים שאנחנו אוהבים, עם חברות שמעניינות אותנו. זה לא קורה פה בארץ".
"אין סיבה שלא נרצה למכור", מוסיף דדה. "אמן רוצה להמשיך לייצר. האמנות שלו צריכה לפגוש עוד קיר ועוד קיר. זה הקשר בין אמן לבין הקהל שלו, והקהל שמח שיש לו עוד משהו מאותו אמן. מגיעים לפה [לגלריה] הרבה אנשים שלא ראו את העבודות שלנו בחוץ. אפשר להסתכל על זה כעל עוד פורמט להגיד בו משהו, שאנשים יראו משהו מסוים שרצינו לדבר עליו".
לעבוד ביחד בצורה כזו אינטנסיבית, זה לא קשה לפעמים?
"לפעמים, אבל לרוב אנחנו בהרמוניה", מספר דדה. "גם אם יש לפעמים קנאה, זה חולף מהר. או אי-הסכמה. הרבה פעמים אנחנו מתכננים יחד את העבודה וזה יכול לקחת הרבה זמן, כי יש כל מיני רעיונות ודברים שרוצים לעשות, אבל זה מינורי".
"אנחנו גם מכינים את עצמנו לשלב הבא, שזה משפחה", אומרת מינץ. "עברתי הפלה טבעית ביום הראשון של הקמות התערוכה. ממש בשירותים של הגלריה. זה היה גיהינום, עינוי נפשי ממש. הנה דוגמה לתפקודיות גבוהה - תפקדתי, בנינו תערוכה ומבפנים הייתי מתה. אבל אני במקום אחר עכשיו, ממשיכה הלאה. האם זה אפשרי לעשות את כל מה שאנחנו עושים עם תינוק? אלה שאלות ענקיות בשבילנו. האתגר הבא הוא באמת להיות עם איזה תינוק קטן על מנוף".
