נדיבות היא תכונה מתעתעת. אתה פותח את הלב ומעניק משהו במטרה לסייע לאדם אחר, נהנה מהתרוממות הרוח שמעניקה הנדיבות לבעליה, מהידיעה שמצבך אינו כל גרוע - עובדה, אתה מסוגל לשפר את מצבו של אדם אחר. אלא שאז אתה מגלה לתדהמתך שלאדם שסייעת לו אין את טיפת ההגינות להישאר אומלל ומכיר תודה, כפי שראוי שיהיה, והוא אפילו מתעלה עליך בתחומים מסוימים, ואתה עושה מאמץ נוסף להבהיר לו, בדרך עדינה ככל האפשר אבל בתקיפות המתבקשת, הכרת תודה מהי, אבל הוא, חצוף שכמותו, עדיין מתעקש לשגשג.
נוגה היא עלמה תל אביבית שמאוד רוצה לתרום את חלקה בסיוע לפליטים ממלחמת אוקראינה. היא מקבלת את ההזדמנות כשמתברר שפליטה שנמצאת בישראל מחפשת מקום לשהות בו. היא מכניסה לדירה שלה את מאשה, שנמלטה מזוועות המלחמה ומשקיעה מאמצים כבירים כדי להשיג לה ויזה בישראל. העובדה שמאשה לא רוצה ויזה לישראל היא כמובן שולית, לצורך העניין. למעשה מאשה יכולה להסתדר נהדר באמצעות קשרים נוספים שיצרה בארץ, אבל נוגה לא מתכוונת לפספס את ההזדמנות להפגין את הצד הנדיב שלה ובעיקר להוכיח לאקס שלה שהיא לא אדם אנוכי, גם אם זה אומר לסכל את כל הפתרונות האחרים שצצים בחייה של מאשה. זוהי עלילת המחזה "אורחת של כבוד", שכתבה אסיה לבטוב (יוצרת סדרת הילדים "שקשוקה") ושיעלה במסגרת פסטיבל הקומדיה על שם אפרים קישון ביוזמת תיאטרון האינקובטור ומשפחת קישון.
לכתבות נוספות במדור במה:
"נוגה רוצה להיות הפתרון לבעיה של מאשה", מסבירה לבטוב, "וככל שהמחזה מתקדם, הפעולות שלה להצלת, או יותר נכון להחרבת החיים של מאשה, מקצינים". וכמו בכל תסריט טוב, חלק מהקרדיט מגיע גם לחיים עצמם. לבטוב, שעלתה עם המשפחה שלה מברית המועצות בשנות התשעים, כשהייתה בת שנתיים, עקבה כמו חלק מאיתנו אחרי התפתחות המלחמה באוקראינה והסיקור התקשורתי שלה. היא ראתה את ההורים שלה, שמעולם לא הפגינו מעורבות פוליטית, מביעים אכזבה ותסכול מקרובי המשפחה שנשארו ברוסיה ולא מביעים עמדה נחרצת נגד המלחמה, והחליטה שהגיע הזמן לעשות מעשה. "אין לי זהות רגשית עם רוסיה", היא מנמקת, "אבל עדיין מחנכים אותנו לאשמה מסוימת, אז חשבתי שצריך לעשות משהו".
חברה שעבדה בליצנות רפואית הציעה לה להצטרף למשלחת שיוצאת לגבול פולין, ולבטוב השתעשעה ברעיון במשך 12 שעות בערך. "מה אני אעשה שם?", היא תהתה. "כשאתה ליצן רפואי יש לך קונספט, אתה ליצן. אבל מה אני? זה תמיד הקונפליקט בין זה שאנחנו אנשים אנוכיים ומרוכזים בעצמנו ובין הרצון שלנו לעזור". היא החליטה לוותר, אבל אז הביאה הקארמה לפתחה הזדמנות נוספת: פוסט בפייסבוק הביא את סיפורה של ילנה, מוזיקאית מאוקראינה שנמלטה לישראל ומחפשת מקום מגורים. לבטוב עמדה לפני נסיעה בת חודש לחו"ל וחשבה שיהיה נחמד להעמיד לרשות ילנה את הדירה התל אביבית שלה. "לא נפגשנו, כי היא לא הספיקה להגיע לתל אביב", היא משחזרת, "אבל סמכתי על היקום שיהיה בסדר ואמרתי 'יאללה, אני אשאיר לה מפתח'".
פאסט פורוורד חודש קדימה, לבטוב חוזרת לדירה שלה. "אני לא יודעת מה ציפיתי בדיוק לפגוש, אבל כל הבית היה מפוצץ בזרי ורדים וכל המקרר מלא באוכל", היא מתארת, "ויש לה מזוודה עצומה, תיק איפור מטורף, מחליק שיער. אמרתי, 'את כאילו ברחת ממלחמה עם מחליק שיער? מה קורה? מה משווקים לנו על מה שקורה שם?' והיא גם הבחורה הכי יפה שיש בעולם, לא נראית כמו בן אדם אמיתי אלא כמו קלישאה של בחורה מאוקראינה, עם חיוך אמיתי מצד לצד. ואני כולי... עם הבעיות הרגילות של אנשים רגילים, ממורמרת על דברים שלא הולכים מבחינה זוגית או בעבודה וטרודה במחשבות".
לבטוב החליטה לרדת לעומקו של הסיפור של ילנה, ומגלה שלמרות מה שנדמה חייה רחוקים מדבש. "היא זמרת אופרה שגרה בקומה 30 של איזה בניין בקייב. כשבשלב מסוים התחילו להפגיז את העיר סגרו להם את המעליות, והיא תיארה לי בחצי צחקוק איך היא הייתה יורדת 30 קומות ברגל ארבע פעמים ביום. אחרי שבוע כזה היא הבינה שצריך לברוח". ילנה הצטרפה להתארגנות אקראית של אנשים שלא הכירה ויחד נסעו כולם אל הגבול. "נסיעה של 30 שעות ואחרי זה לחכות 20 שעות בגבול. היא הגיעה לפה עם תיק גב וזהו. בארץ היא לימדה ילדים אוקראינים שיעורי פיתוח קול בזום".
לא ציפית לכזאת הסתגלות מהירה.
"בואי נגיד שהופתעתי. כששאלתי אותה היא אמרה, 'כן, פגשתי מלא בנים בישראל, הם כל כך נחמדים. אני הולכת לים ביפו ותוך חמש דקות כל אחד מהם מציע לי להתחתן', במן תמימות כזאת. כל האנשים שהיא הכירה סידרו לה את כל מה שיש לה, בגדים, איפור, הכול. וקצת בא לי להגיד לה להיזהר כי לא בא לי שהיא תהפוך לעוד כותרת בעיתון".
מה זה עשה לך כשגילית שהיא כל כך משגשגת? לחץ לך על משהו?
"אלף כל, כן. קינאתי בגישה שלה. לי קשה יותר לקבל עזרה מאנשים, וזה קצת ערער לי תפיסות שיש לי על זה שאני אישה חזקה ולא צריכה אף אחד, וגם נראה היה שמתאהבים בה נורא בקלות. לא שאני רוצה שיציעו לי להתחתן כשאני הולכת לים, אבל אולי באיזה מקום את כן רוצה שיציעו לך להתחתן כשאת הולכת לים. חוץ מזה נלחץ לי המקום האופטימי הזה של 'הכול יהיה בסדר', הגישה הזאת שיש גם בי כי גדלתי בבית רוסי וזה משהו שהרבה עולים מרוסיה יוכלו להזדהות איתו. זאת אוכלוסייה שלא נופלת למקומות של התמסכנות. לא לתת מקום לרגשות קשים, בניגוד לנוגה, שהיא רגשות קשים מהלכים על שתיים. כל הזמן קשה לה והיא מנסה למצוא דרכים להתמודד".
נוגה היא הקצנה שלך או שבנית דמות אחרת לגמרי?
"במובן מסוים כן, הקצנתי את עצמי, אבל מאוד. נוגה, הגיבורה, קצת הרבה יותר מופרעת ממני. יש לה אקס שהיא אובססיבית אליו ויש לה מקדש לזכרו באמצע הסלון עם כל החפצים שלו, והיא מספרת לעצמה שזה בגלל שאין לה מקום בדירה. מאשה הופכת להיות מקור האובססיה הבא שלה, תחליף לבן הזוג שלה".
סיטואציה שבקלות יכלה להפוך לטרגדיה.
"בחרתי להפוך את זה לקומדיה כי הרגשתי שהאמת הרגשית של הדבר היא סיטואציה קומית. נכון שמלחמה זה טראגי ופליטים זה נורא אבל הסיטואציה היא קומית. בכלל, אנשים שעושים מעשים אלטרואיסטיים כדי למלא חורים בעצמם זה משהו מצחיק בעיניי, וקומדיה היא קצת מילה נרדפת למודעות עצמית, כשאתה מסכים להסתכל על החסרונות שלך אתה רואה גם את האבסורד. אם אתה מדחיק וסובל זה פחות מצחיק".
"יש פחד שאנשים ישבו ותהיה דממת אלחוט ואף אחד לא יצחק"
ילנה המשיכה לגור עם לבטוב עוד שבועיים לאחר שהאחרונה חזרה מחו"ל. "אני ישנתי בחדר השינה והיא בסלון. הבית היה הכי נקי שהיה אי פעם, אכלנו ארוחות ערב יחד, ראינו טלוויזיה, זה היה כמו לגור עם בן הזוג המושלם. היה לי תיק שהריצ'רץ' שלו לא עבד כבר שלוש שנים ולא עשיתי עם זה כלום. קמתי בוקר אחד והיא 'תיקנתי לך את התיק'. היא הייתה שמה לב לכל מיני דברים בבית וטיפלה בהם. וזה היה ממש נחמד לזמן מה, שמישהו מטפל בך ודואג לך. בשלב מסוים הבנתי שהיא המטפלת שלי ולא להפך".
בשלב מסוים המגורים המשותפים בדירת יחיד תל אביבית הפכו קצת צפופים. "לא היו לה תוכניות הלאה, ואני ניסיתי למצוא לה סידור המשך אבל לא ממש הצלחתי. אנשים התרכזו בלעזור לאנשים לצאת משם או להביא לשם ציוד, פחות עניין אותם מה קורה עם האנשים כשהם כבר פה. באיזשהו שלב התחילו כל מיני תוכניות ממשלה הזויות, הייתה תוכנית של איילת שקד שכל אוקראיני שמגיע לפה יצטרך לשים עירבון של 10,000 ש"ח כדי למנוע את ההישארות שלהם פה. זה המון כסף, בטח למטבע המקומי שלהם. וזה בלתי נתפס. האנשים האלה לא צריכים ויזת תייר כדי להיכנס לארץ ואת שמה עליהם את המגבלה הזאת?"
בסופו של דבר מצאה ילנה דירת המשך ביפו והקשר התרופף. "דיברתי איתה לפני כמה חודשים, והסתבר שהיא חזרה לאוקראינה אחרי שלושה חודשים, כשנגמרה לה הוויזה, ואז שוב חזרה ליפו". לבטוב כתבה את המחזה ("או יותר נכון הוא כתב את עצמו") תוך חודשיים כדי לעמוד בדרישות הזמן של הפסטיבל, ותוך כדי כתיבה ועבודה בחזרות הבינה שהיא מכילה קצת משתיהן, מנוגה (שמגלמת ספיר רוזנפלד) וממאשה (שמגלמת כריסטינה סים). "מצד אחד משהו שאופייני לנשים שהן עולות מברית המועצות לשעבר, להיות מוחזק, לא לתת מקום לתחושות קשות, ומצד שני תרבות מודרנית ישראלית של ללכת לפסיכולוג ו-CBD ומיינדפולנס וניסיון לתת מקום לרגשות קשים. זה קצת כמו פיצול אישיות. אם אני מרגישה רע עולה בי ה'סתמי, הכול בסדר', ואז אני אשב עוד שעה ואגיד 'אסיה, תחזרי לפסיכולוגית, לכאב שלך יש ערך'".
ההורים שלך נשארו במנטליות רוסית או נטמעו בישראליות?
"הם לא רוסים קשוחים, אבל הם כן רוסים של 'עדיף לא לבכות'. לא מעריכים ביטוי של קושי או עצב. אם הייתי בוכה הם היו אומרים לי 'אין טעם לבכות', לא נראה לי שהורים היום אומרים לילדים שלהם 'תפסיקו לבכות'. אני חושבת שאנשים שרואים אותי מבחוץ תופסים אותי כאדם חזק מנטלית, אבל באמת שלי אני לא תופסת את עצמי ככה".
ברזומה של לבטוב אפשר למצוא גם את יצירת סדרת הילדים "שקשוקה" בכאן חינוכית, יחד עם אבנר ברנהיימר. בימים אלה מצטלמות העונות החמישית והשישית, בעוד שהרביעית תעלה בספטמבר הקרוב. בעונות המתקדמות יתבצעו חילופי דורות של הקאסט, כי "הילדים שהתחלנו איתם כמעט בני 16 ולכל הבנים התחלף הקול, אז יש גבול לכמה אפשר למכור שהם בכיתה ו'". בעונות האלו יחזרו חברי הקאסט הוותיק לגיל האמיתי שלהם, 15, ודור חדש של ילדים בכתה ה' יצטרף אליהם. "אני מקווה שהצופים יאהבו גם את הילדים החדשים", אומרת לבטוב, "מה שמשמח אותי מאוד זה שגם ההורים אוהבים את הסדרה, צוחקים ממנה ונהנים לצפות בה עם הילדים שלהם".
למה בעצם לא הפכת את הסיפור של נוגה לסדרה?
"הרגשתי שמשהו במופרכות והמופרעות של הסיטואציה מתאים יותר לתיאטרון. מול הצופה הציני והביקורתי של הטלוויזיה אני לא אוכל ללכת רחוק עם הסיפור כמו בתיאטרון. ואת יודעת, תנסי למכור לגוף שידור קומדיה על המלחמה באוקראינה אני לא בטוחה שזה יעבור, אבל איכשהו בתיאטרון נראה לי יש יותר פתיחות מחשבתית. גם משהו במיידיות של הדבר, זה קורה נורא מהר. בסדרה עוברות שנים עד שרואים את זה קורה וכל הזמן צריך לדחוף רעיונות. בתיאטרון את כותבת משהו, תוך שנייה יש חזרות, ואת רואה את זה מול העיניים שלך ויכולה לתקן תוך כדי. מצד שני יש את החרדה כי הכול תלוי ברגע האמת. יש את הפחד שאנשים ישבו ותהיה דממת אלחוט ואף אחד לא יצחק".
מה שלא יהיה אל תבכי.
"אני? לא בכיתי כבר שנים. הייתי אצל פסיכולוג שנתיים ובכיתי פעם אחת בשבוע האחרון שהייתי אצלו. הייתה תקופה קשה בחיי לפני עשר שנים בערך, יצאתי מזוגיות ארוכה, וסבתא שהייתי מאוד קשורה אליה נפטרה במפתיע, חודש אחרי זה סבא שלי נפטר, ובשלושים אבא שלי קיבל התקף לב מול הפנים שלי והייתי צריכה לטפל בזה. ללכת לשלושים של סבא שלי ולשקר שאבא שלי לא בא כי יש לו קלקול קיבה, כדי שסבתא שלי לא תתבאס. להעמיד פנים שהכול בסדר כשאין לי מושג אם אבא שלי יהיה בחיים. בכל התקופה הזאת לא בכיתי אפילו פעם אחת.
"חודש אחרי זה, פתאום קיבלתי התקף חרדה. לא ידעתי מה זה בכלל. ממצב שסתם אני נחה נהיה לי דופק 140. הייתי אצל ההורים שלי והם הזמינו לי אמבולנס כי הם חשבו שזה התקף לב, זה מה שהם הכירו. הפרמדיק אמר שזה נראה לו התקף חרדה, ואיך שהוא אמר את זה התחלתי לבכות, וזה היה בכי הכי מטורף שהיה לי בחיים. שנים שנאגרו שם בתוך הנפש. יש מחיר לדבר הזה של להיות מוחזק, וזה עדיין משפיע עליי. יש בי חרדה ודברים שלא היו לי. אם הייתי בנאדם שנותן מקום גם לכאב אולי זה היה נחסך ממני, ההתקף ההוא ואלה שהמשיכו להגיע אחריו. נראה לי שטיפול בבכי זה לגמרי הדבר הבא".