כמו יאיוי קוסאמה, שהתערוכה של יצירותיה במוזיאון תל אביב נסגרה לאחרונה, להפקה של Frida Kahlo: The Life of an Icon - תערוכת המולטימדיה המדוברת על פרידה קאלו שנחתה בארץ בגרסתה העברית - היה כל מה שצריך כדי לקיים אירוע בלתי נשכח, כזה שימלא את האינסטגרם שלכם בתמונות פרחוניות. ממש כמו מלכת הנקודות האינסופיות קוסאמה, גם האמנית המקסיקנית פרידה קאלו זוכה בשנים האחרונות למעמד חריג בפופולריות שלו - כזה שחלחל הרבה מעבר לעולם של חובבי אמנות.
קאלו היא אייקון - אף שנעשתה כזו בעיקר אחרי מותה. רוב היצירות שלה הן דיוקנאות עצמיים, עם מה שהפך לסימני ההיכר שלה: קישוטי פרחים ואלמנטים מיסטיים קלים, מבט חודר, ורחמנא לצלן - שפמפם וגבות מחוברות. אומנם קאלו ציירה את עצמה משום שהייתה מרותקת למיטה חלק ניכר מחייה (בילדותה חלתה בפוליו, ובגיל 18 שרדה תאונת דרכים קשה שהותירה אותה נכה), אבל כך או אחרת, הן באסתטיקה והן במסרים הפמיניסטיים והחברתיים החתרניים, היצירות של פרידה קאלו מדברות אחד לאחד בשפה של הסלפי והרשתות החברתיות שמאפיינת את ימינו.
החיים הסוערים והייצריים והרומנים עם הגברים והנשים, כתרי הפרחים ושאר האלמנטים המקסיקניים, הגבות המחוברות, הפוליטיות, הדיבור הפתוח על הגוף הדפוק ועל הרצון (שנכשל) להפוך לאמא - כל הדברים האלה רק משתוקקים שיהפכו אותם לתערוכה מדהימה וחווייתית שמעיפה את המוח ומדברת לכולן ולכולם. העובדה שההפקה שייכת לאותה חברה שהקימה בארץ את התערוכות החווייתיות והמגניבות למדי של יצירות ואן גוך וסלבדור דאלי, עוד צמד אייקונים בלתי מעורערים, רק חיזקה את הבאזז והציפייה לקראת.
"הכי חווייתי שיש!", מבטיח באותיות ענק הטיזר של התערוכה. סוף סוף, תערוכה של אישה מרשימה נכנסת לפנתיאון הזה! אפשרות לקהל הרחב לחוות את סיפור חייה של אמנית משמעותית בדרך מהנה ומעוררת חושים. מגניב מאוד. נדגיש שההליכה לתערוכה לא הייתה במחשבה שמדובר באירוע אמנותי שמתחרה בביאנלה בוונציה. ברור שזה לא הפוקוס, ולא את זה חיפשנו. אבל לבוא, ליהנות קצת, לראות את האמנות בצורה יוצאת דופן ומבדרת, להצטלם, לחנות בחניה החינמית למבקרי התערוכה - מה כבר יכול להשתבש? ובכן, מתברר שלא מעט. אם לסכם את החוויה בתערוכה של פרידה קאלו בישראל: אפשר לוותר. אם תתעקשו על חוויה ב-149 שקלים - מחיר כרטיס הכניסה לתערוכה וסכום לא מבוטל בכלל - אפשר גם לקנות כרטיס לפארק המים המיתולוגי ימית 2000 שנמצא ממש במתחם הסמוך, ואפילו יישאר לכם קצת עודף.
4 צפייה בגלריה
הבטיחו חוויה, בפועל רק המזגן היה מצוין. מתוך התערוכה המקורית
(צילום: Exhibition Hub - Mario ilcampo)
נכנסנו לתערוכה בראש פתוח. את פנינו קיבלה חגיגה מקסיקנית מגובבת מפלסטיק שמוצמדת לקיר גבס שמתפקד כשער כניסה. קצת פרחים, קצת גולגלות... יש לך גם קקטוסים? שים, שים. זה מקסיקני נראה לי. השער מוליך את המבקרות והמבקרים למסדרון שמצידו האחד ממשיכה ועדת הקישוט לתת בראש, עם שמלות במראה מסורתי שאינן תורמות או מרשימות (בטח בהתחשב בהיותה אייקון אופנה), ואז עוד קצת פרחים, ונרות. בדרך חולפים על פני הקרנה קטנה מדי מכדי לייצר אפקט משמעותי של גולגלות ומראות (כי קוסאמה אמרה שמראות זה טרנדי עכשיו). בין לבין, שני ציורים של קאלו מודפסים בקטן על קנבס בסגנון "תמונות מודפסות, 3 ב-20" בשוק הכרמל, ולצידם כמה עותקים של דיוקן שלה שצויר על ידי... מי? לא ברור, אבל יש יפים ממנו.
התערוכה מבטיחה 150 יצירות של קאלו. לא ציפינו ל-150 בהכרח, אבל השתיים האלה היו היצירות היחידות שראינו - ושם בערך זה נגמר. מצידו האחר של המסדרון מופיעים טקסטים על תחנות חייה של קאלו - עניין מבורך כשלעצמו, אלא שהטקסטים ארוכים, לא מוצגים בצורה חווייתית שמושכת לקרוא, ומספר מיטיבי לכת שעצרו לקרוא אותם בעיון העידו כולם: בטקסטים יש שגיאות. "אוקיי", אמרנו, "אולי החדר הבא יהיה יותר כיף". באנו לעשות כיף. נכון שבסופו של דבר הסיפור של קאלו הוא טרגי - סיפור על אמנית נכה שנפטרה בשנות ה-40 לחייה לצד בעל אמן מפורסם ממנה (לפחות בזמנו, דייגו ריברה שמו), שהטיל עליה צל כל חייה. אבל היי, גם החיים של ואן גוך להזכירכם לא היו פיקניק. ובכל זאת, תערוכת המולטימדיה בכיכוב יצירותיו של וינסנט ואן גוך, אדם מוכה גורל הרבה יותר, ניפקה חוויה מהנה ומרוממת שזכורה לרבים לטובה ובהחלט עושה חשק לעוד.
בקצה מסדרון הטקסטים, שהסיכוי שילד שמבקר בתערוכה יעצור לקרוא אותם הוא קלוש, חיכה מיצב וידאו של אישה מתנפצת. רגע, התאונה? האם פה מתחילה החוויה? אנחנו פונים לחדר שאמור להיות אחד מהחללים המרכזיים בתערוכה - עם הקרנה ב-360 מעלות, על הקירות והרצפה, של סרט בן 30 דקות על חייה של קאלו. רבע שעה ישבנו שם, במזגן המצוין. המילה "מצוין" לא תופיע פה עוד הרבה. הסרט ארוך, חסר נקודות אחיזה, לא מאתגר ויזואלית. הסצנות המבולגנות: אבטיחים? פרחים? פריז פתאום עם תמונה של מגדל אייפל ושל פיקאסו? שטרות מסתלסלים על הרצפה? בין לבין מושתלות מעט תמונות של קאלו עצמה, וטקסט שכנראה היא כתבה - אבל אין ממש הסבר שתומך בהשערה הזו.
העיצוב של הטקסט לא חווייתי, ההקראה מוזרה ומקשה להתרכז. יש רגעים נעימים בסרט, למשל פרחים צבעוניים שפורצים מכל כיוון בליווי מוזיקה מקסיקנית, ויכול בהחלט להיות שיהיו מבקרים שימצאו שם איזה רגע קסום. אבל בכנות, הרבה מבקרים פשוט יפרשו לפני שהרגע הזה יגיע. ושוב נשאלת השאלה, העבודות של קאלו עצמן, איפה הן? קיר עם דוגמאות בולטות ליצירותיה היה מדרבן אנשים להצטלם הרבה יותר מאשר קיר הלוגואים בכניסה לתערוכה. אפילו לשלב אותן בקיר הלוגואים היה מקפיץ אותו. למה הן נעדרות משם ככה?
הלאה לחדרים הבאים. בין מסדרון תמוה נוסף לבין קיר מפוספס עם דיוקן של קאלו עשוי פרחים במראה לא מפתה מספיק כדי לעצור ולהצטלם, הוצג גם מיצב משונה אך חביב של מיטה עם הקרנות עליה. פרידה שם, בחייה המורכבים, בגופה הדואב שהגביל אותה אך לא מנע ממנה לחיות את חייה עד סיומם. יציאה קצת "פחות לילדים" שאולי כדאי לציין היא של זוג שדיים שאחד מהם דומע חלב - פרשנות לחוסר ההצלחה של קאלו, בעלת הגוף שנשבר וחובר לו יחדיו, להיכנס להריון מבעלה (אבל אל תדאגו לו, נולדו לו מספיק ילדים אחרים מבגידות שביצע במהלך נישואיהם).
בקצה התערוכה ממתין חלל ובו זוכה המבקר להרכיב משקפי VR (מציאות מדומה) מהסוג הכבד יותר, זה שכולל גם סאונד. לראשונה בתערוכה, המילה "אימרסיבי" שנזרקת לאוויר כאילו שמישהו ידע מה היא אומרת לפני חמש שנים מצדיקה את עצמה: הסרטון של המציאות המדומה הוא כיף. לא כיף בלתי נשכח, אבל כיף. זמרת בדמות פרידה קאלו מזמרת את חייה לצד שני נגנים מאופרות כגולגלות מקסיקניות. אנחנו נזרקים למגוון סצנות שמזכירות את הסרט שלא כל כך עבד עלינו, אבל הפעם הן עשירות יותר, מעניינות יותר ואפקטיביות יותר. הפרחים פורחים יותר, הפרפרים מעופפים מסביב. ההסתכלות סביב אשכרה נותנת ערך.
4 צפייה בגלריה
תערוכת פרידה קאלו שמגיעה לישראל. מתוך התערוכה המקורית
(צילום: Exhibition Hub - Mario ilcampo)
בסצנה הטובה ביותר בסרטון אנחנו נוסעים ברחובות מקסיקו על גבי מיטה - שהיא כמובן מיטתה של פרידה קאלו, אליה היא הייתה מרותקת במשך שנים, אם עדיין לא הבנתם את המוטיב הזה. אומנם מבחינת איכות העבודה של התלת-ממד לא מדובר בשיא שיש לתחום להציע כיום, אבל זה לא פוגם משמעותית בחוויה. וזהו, מכאן נפלטים לתוך חנות ובה מבחר חמוד אך לא מאוד מפתה של מוצרים, בעיקר ביחס למבחר האינסופי של מוצרים שפניה של קאלו מעטרות אותם וניתן למצוא ברחבי אינטרנט. ושוב קקטוס. שימו קקטוס, זה מקסיקני לפי מה שהבנתי.
התערוכה של פרידה קאלו במתחם THE CUBE בחולון היא אירוע שמשתמש במילים גדולות – 150 יצירות, 1,000 מ"ר (תמיד זה 1,000 מ"ר), חמישה מיליון מבקרים ברחבי העולם - אך מסתיים לו בקול ענות חלושה. חוויה של ממש אין פה, אמנות, אם חיפשתם (ונשבעים שלא באנו במחשבה שהיא תהיה המרכז) - אין פה בכלל. את הסיפור המרתק על חייה של פרידה קאלו, אמנית דיוקנאות פוליטית בלתי מתנצלת ומרתקת שחייה חיים קצרים אך מלאים, אולי עדיף לצרוך בסרט בכיכובה של השחקנית המוערכת סלמה הייק משנת 2002, עליו הייק הייתה מועמדת לאוסקר. אתן ואתם נשים ואנשים עצמאים ועצמאיות, חזקים וחזקות - תחליטו אם בשביל טקסטים, חוויית VR של עשר דקות בערך ובשביל מזגן מפגיז וחנייה בחינם שווה לכם להוציא כמעט 150 שקל לכרטיס (או לחילופין, לחפש את המבצעים הקיימים לכרטיסים מוזלים החל מ-59 שקל).
