חזרתה של "הדוב" הייתה אמורה להיות האירוע הטלוויזיוני של הקיץ. עם כל הכבוד לפופולריות של "בית הדרקון" ולבכורה המסקרנת של נטלי פורטמן על המסך הקטן ב"האישה באגם", שתי העונות הראשונות והמצוינות של "הדוב" (והשנייה אף יותר מהראשונה) סימנו אותה כתופעה שניצבת בפני עצמה, ולכן גם נמדדת קודם כל ביחס לרף הגבוה שהציבה. מכאן גם קבלת הפנים המחמירה שחיכתה לעונה השלישית, שהושקה בחו"ל כבר לפני מספר שבועות והגיעה כעת לישראל, בשירות דיסני+.
"הדוב" עונה 3 – טריילר
(באדיבות: FX)
נדמה שהראשון שלא יתלונן על השאיפה שהאמנות כל הזמן תתפתח ותעפיל על עצמה הוא כרמי (ג'רמי אלן ווייט), הגיבור הכריזמטי והדפוק של "הדוב". חלק ניכר – שלא לומר ניכר מדי – מעשרת הפרקים של העונה החדשה מוקדש להתמודדות של השף המבריק עם הסטנדרטים הבלתי-אפשריים שהוטמעו בו בדרך למעלה, בין אם בצורה נעימה יחסית (על ידי השפית טרי, בגילומה מלא החן והסטייל כרגיל של אוליביה קולמן) או באכזריות ברוטלית ששרטה אותו לנצח (על ידי השף האסהול דיוויד, אותו משחק ג'ואל מקהייל). כרמי תובע מעצמו ומהצוות שלו, שרק לאחרונה ביצע מעבר קיצוני (ולא הכי אמין) מדיינר סנדוויצ'ים מבולגן למסעדת גורמה, להיות חדים כמו סכין סטייקים ויצירתיים כמו המוזות. לא פלא ש"הדוב" נדרשת לסטנדרטים דומים.
הסיבה לכך שזה עובד פחות טוב הפעם היא לאו דווקא תקרת זכוכית או חלילה עצלנות. "הדוב" היא עדיין מחזה חריג בנוף: הכוח שלה להיות מרתיעה ואינטימית בו-זמנית ובאופן כל כך טבעי, הוא על הגבול של מעשה כשפים. גם הכימיה הפנומנלית בין כל הדמויות - הראשיות והמשניות - מותירה רושם משכנע היכן שהכי קשה לעשות זאת: המשפחה שאי-אפשר איתה ולא ניתן בלעדיה. מהסו-שף סידני (איו אדיברי הנפלאה) דרך הדודן ומנהל השירות ריצ'י (איבון מוס-בכרך) ועד טינה (ליזה קולון-זאיאס) על הפס ומרקוס (ליונל בויס) מלך הקינוחים (כל הנ"ל, אגב, קטפו אמש מועמדויות לפרסי אמי, כשהעונה הקודמת גרפה 23 בסך הכול): הטיפוסים האלה, שאף אחד מהם לא דמיין את עצמו כחלק מתעשייה שבה נוהגים להגות ברטבים יומם ולילה, נכנסים ללב ולא יוצאים ממנו גם בעונה פחות מוצלחת.
למעשה, הסיבה שהעונה השלישית של "הדוב" חלשה מקודמותיה נובעת בעיקר מהפרת האיזון העדין שבין האסתטיקה והמהות; כמו שף שטובע במלאכת הצלחות במקום לוודא שהאוכל טעים, מגוון ומעניין. ב"הדוב" זה בא לידי ביטוי באינפלציה של מונטאז'ים שובי עין על פני טיפוח הלב הפועם שם הסדרה - האנשים. זה עוד יותר מעיק משום שההיבט היומרני של הסדרה מושקע בגיבור מוגבל למדי (אבל איזה עיניים!), במה שנראה כמו דרך ריקנית לפצות על העובדה שהסביבה שלו יותר מעניינת ממנו. לא פלא שהפרקים הטובים ביותר של העונה הם השניים שנפרדים לגמרי מכרמי ואף מתמקדים כירורגית בטינה ונטלי (אבי אליוט), אחותו של כרמי ומנהלת בית המשוגעים שבמקרה גם מגיש אוכל אלוהי. התוצאה יפהפייה ואף מרגשת, נוכח המפגש החוזר שלהן עם דמויות בלתי נשכחות (בלי ספוילרים).
אחת הסוגיות המרכזיות של העונה היא שאלת עתיד הפיין-דיינינג בעולם של יוקר מחיה מאמיר, עם קהל חסר סבלנות ומסעדנים שלא רוצים לשמוע על מישלן אלא על שורת הרווח. הדיון הזה מרחף מעל "הדוב" בדמות סגירה של מוסד קולינרי מפואר בשיקגו, אבל דווקא את ההזדמנות לומר משהו חכם ומקורי בנושא הסדרה מחמיצה, במיוחד בפרק האחרון והרשלני להפתיע. אומנם לא ברור מה יהיה גורלה של מסעדת "הדוב", אבל העונה הבאה של הסדרה כבר צולמה. יש לקוות שאולי ההתעלות נמצאת שם, לפני שצריך להחליט אם הגיע הזמן ש"הדוב" תסגור גם את שעריה הטלוויזיוניים.
