עד כה, מבחר העיבודים הטלוויזיוניים והקולנועיים ליצירותיו של מאסטרו הפנטזיה ניל גיימן התאפיינו בעיקר בחוסר אחידות. בגזרה הקולנועית בלטו "קורליין" (2009), שהגיע למסכים בסטופ מושן מרהיב וסיפק חוויה מכושפת ומפתה, ו"אבק כוכבים" (2007) שהיה סרט פנטזיה מבדר ומהנה עד מאוד, לא כל שכן בגלל האימג' של רוברט דה נירו בדראג. אבל "איך לדבר עם בחורות במסיבות" (2017) היה מאכזב עד מאוד, גם בגלל זהות הבמאי (ג'ון קמרון מיטשל, מתהילת "הדוויג והשארית העצבנית").
חוסר האחידות הזה נשמר על המסך הקטן. "לעולם-לא-עולם" (1996) היה פרויקט מבולבל וחלוש של BBC, "אלים אמריקאיים" התחילה חזק אך כרעה תחת נטל יומרותיה, ו"בשורות טובות" – על פי ספר הפולחן של גיימן וטרי פראצ'ט זצ"ל – הייתה חביבה ותו לא (וגם זה בעיקר הודות לעובדה שגיימן עצמו שימש בתפקיד השואוראנר של הסדרה). וישנה גם "לוציפר", שהתבססה על דמות שיצר גיימן, שיש לה מעריצים משלה, משום מה.
באופן מובן, אם כך, היה חשש-מה שליווה את הציפייה לפרויקט הטלוויזיוני החדש שמבוסס על יצירה של גיימן – "סנדמן", שעלתה בסוף שבוע בנטפליקס על עשרת פרקיה. אבל החשש הזה לא נבע רק מההיסטוריה הלא מאוד מרשימה של עיבודים ליצירותיו של גיימן, אלא גם מההיסטוריה הלא מאוד מרשימה של סדרות פנטזיה עתירות-תקציב בנטפליקס (מ"המכשף" עתירת הליבידו ודלת האיי.קיו, ועד ל"מכשפת" עתירת הכלום ונעדרת האיי.קיו). ובעיקר, החשש הזה נבע מהמעמד המיתי של "סנדמן", אולי היצירה המזוהה ביותר עם גיימן, גם יותר מרבע מאה אחרי שסיימה את דרכה.
את "סנדמן" הגה גיימן כסדרת חוברות קומיקס, הראשונה מהן התפרסמה ב-1989 והאחרונה ב-1996. קבלת הפנים שזכו לה 75 הגיליונות של הסדרה, שיצאה בהוצאת "ורטיגו" של DC (וגם כללה בתחילת דרכה אזכורים ליקום של DC והופעות אורח של אי אלו גיבורי-על), הייתה נלהבת – והאימפקט היה עצום. הכותר עדיין נכלל ברשימות של הרומנים הגראפיים הגדולים ביותר שנעשו, לצד יצירות מופת משפיעות כמו Watchmen של אלן מור. בהתאם, הניסיונות להעניק לה עיבוד ראוי – קולנועי תחילה, טלוויזיוני בהמשך – התחילו עוד בראשית שנות ה-90. גיימן חסם את רובם מאחר ולא היה מרוצה מהכיוונים שלקחו הניסיונות השונים.
והנה זה סוף סוף קורה, עם מעורבות ישירה של גיימן כאחד היוצרים, לצד דייויד ס. גוייר עתיר הניסיון ("בלייד", טרילוגיית "האביר האפל") ואלן היינברג (התסריטאי של "וונדר וומן"). ומה אתם יודעים, כנראה ששנות הדור שנדרשו על מנת שזה יקרה היו נחוצות, כי מדובר בניצחון. נטפליקס שיחקה אותה הפעם, אחרי שורה ארוכה של סדרות ז'אנריות שהתגלו כדרעק נשכח.
"סנדמן", שמבצעת שינויים מסוימים (ולא מאוד נחוצים) ביצירה של גיימן אך שומרת על אדיקות מרשימה בהבאתה למסך, היא סדרת פנטזיה מפוארת, לא פחות. מחצית העונה הראשונה מוקדשת לניסיונותיו של חלום/מורפיאוס/איש החול (טום סטרידג') - אדון החלומות, שליט ממלכת החלימה ואחד מ"הנצחיים" (לצד אחיו ואחיותיו מוות, גורל, תשוקה וכו') - להשיב אליו את כוחו שאבד לאחר יותר ממאה שנות כליאה בידי בני אנוש. המחצית השנייה מלווה את מורפיאוס בפאזה החדשה שלו, עכשיו שהוא חופשי ועם פרספקטיבה חדשה על קיומו, אל מול כמה אתגרים חדשים - שביניהם גם ההתמודדות עם משפחתו הלא ממש מתפקדת, והעימות עם סיוט רצחני שנמלט מממלכת החלימה, הקורינתי (בויד הולברוק).
כמו בסדרת הקומיקס, גם בסדרה הטלוויזיונית נחשפת במלוא תפארתה האובססיה של גיימן לעולמות מיתולוגיים של אלים, שדים, מכשפות, יצורים מיתיים ופולחנים עתיקים. אפילו השטן, בגילומה של גוונדולין כריסטי ("משחקי הכס"), מגיע לבקר. אלא שגיימן לא עושה בהם את השימוש הפשטני שעשו ועושים שלל מהעוסקים האחרים במלאכת הפנטזיה: עבורו, כל אלו ועוד משמשים לעיסוק בקונספטים מופשטים יותר כמו אמנות הסיפור ומספרי הסיפורים, כוחו של הדמיון, שינוי ולידה מחדש, ובפרק אחד חריג ומופתי (הפרק החמישי בסדרה) – חשיבותם של השקרים הקטנים שאנו מספרים לעצמנו ואחרים, האשליות הקריטיות שמחזיקות במקומו את המארג העדין של קיומנו החברתי.
אבל העניין של "סנדמן" בנושאים הללו, הנטועים ברומו של עולם, לא מונעים מגיימן ושות' לגולל באופן נהיר וסוחף את הסיפור הליניארי של גיבורו, חלום, שעובר סוג של משבר קיומי. הקונפליקט שלו מתחדד החל מנקודת האמצע של העונה, כאמור, אולם שלל ההרפתקאות שהוא עובר עד לאותה נקודה – וגם אחריה – יותר מאשר יספקו את חובבי הז'אנר. ויש יותר מכך, שכן "סנדמן" לא מלווה רק את גיבורה המהורהר, שפה ושם בהחלט יכול להיראות לכם כמו הנער הגותי העגמומי ההוא שאתם זוכרים מהתיכון. הסדרה עולה על גדותיה מרוב דמויות מרתקות, שבהם משתמשים גיימן ושות' באופן כמעט אפיזודי על מנת להאיר אי אלו מהקונפליקטים הניצבים בפני הדמויות הללו.
אחת מהמרתקות שבהן היא דמותו של ד"ר ג'ון די (דיוויד ת'יוליס הגדול), בן אנוש שמחזיק באבן האודם הקסומה של חלום – אחד משלושה חפצים שמתעלים את כוחו. לאחר חיים רבי טלטלה ורצופי שקרים, לג'ון נמאס, והוא מבקש להשתמש באבן על מנת לגאול את העולם משקריו. אלא שהשקרים הללו, כאמור, נחוצים, והקונפליקט עם חלום, שמודע לחשיבותם, לא מאחר לבוא. אולם הוא רחוק מלהיות נבל חד ממדי, בטח שלא בידיו של ת'יוליס, שעשה קריירה מגילומם של נבלים מרתקים (ב"פארגו", למשל), ופה מתעלה על עצמו – ובטח שלא בידיהם של יוצריה הנבונים של "סנדמן", שנוטעים בו אנושיות דואבת ונוגעת ללב, גם כשהוא עושה דברים נוראיים. כמו חלק הארי מדמויותיה האחרות של הסדרה, גם ג'ון די איננו אדם רע מיסודו, אלא אדם שפשוט מבקש לעשות את מה שנראה לו נכון, צודק ומתבקש. כנ"ל לגבי אביו, המאגוס סיר רודריק ברג'ס (צ'ארלס דאנס הוותיק, "משחקי הכס"), שבכליאתו הראשונית את חלום ביקש להחזיר לחיים את בנו שנהרג במלחמת העולם הראשונה.
הנקודה היא שדמויותיה של "סנדמן" נשארות אנושיות עד כאב גם כשהן לכודות בקונפליקטים הפנטסטיים שלהן – וזה נוגע לפרוטגוניסטים ולאנטגוניסטים כאחד. הסיפור אולי מופשט ברמת התמות שמעסיקות אותו, אולם הגיבורים והמוטיבציה שלהם משורטטים בקווים ברורים ומעוררי הזדהות. וכאמור, זה נכון גם לגבי הסיפור הכורך את כולם יחד, ונע קדימה באופן נהיר, קולח ומספק.
ברמת הצד הטכני של "סנדמן", ובכן, תמצאו פה את כל העושר והמקצוענות שמשיגים עם תקציב של יותר מ-150 מיליון דולר. סיקוונס הפתיחה של הפרק הראשון לבדו כבר יעיף לכם את הסכך, אם כי יש לציין שלמרות תועפות האפקטים הממוחשבים והסטים העצומים, באף שלב לא נוצרת התחושה שהסדרה מתמסרת לוויזואליה המרהיבה שלה, ועיצובה המרשים לא בא על חשבון הדמויות או הסיפור.
"סנדמן" היא דרמת פנטזיה עם כיוון, מיקוד ומטרה, שיודעת בדיוק לאן היא חותרת ועושה עבודה מעולה בהטמעת הביטחון הזה אצל צופיה. קשה לדמיין עיבוד מוצלח יותר ליצירה האגדית של גיימן, שסוף סוף יכול להתרווח לאחור בידיעה שזהו, זה קרה - סדרת הקומיקס המונומנטלית שלו, שרבים כינו "בלתי ניתנת לעיבוד" - עשתה את זה, ועשתה את זה פצצה.