סקוט רודין הוא בקלות אחד המפיקים החשובים, החזקים והמצליחים בהיסטוריה של הוליווד, ולא פחות מכך, של ברודוויי. הוא מחזיק ב־EGOT הנחשק - זכייה בכל ארבעת הפרסים החשובים של תעשיית הבידור: אמי, גראמי, אוסקר וטוני; הסרטים שלו זכו ל־151 מועמדויות לאוסקר והשיגו 23 זכיות, כולל פרס הסרט הטוב ביותר עבור "ארץ קשוחה" ב־2007. הרזומה שלו כולל גם 17 פרסי טוני והפקת להיטי ברודוויי אדירים כמו "ספר המורמונים" ו"אל תיגע בזמיר". סקוט רודין הוא גם, באותה קלות, אחת המפלצות המפחידות ביותר שהוציא מתוכו השואו ביזנס האמריקאי - ייצר, טיפח ובמשך כארבעה עשורים לא רק התעלם מההתנהגות שלה, אלא גם עודד אותה.
כולם בהוליווד ידעו שרודין הוא אביוזר. העובדים שלו ישנו במשרד, איבדו שיער ופיתחו כיבים. הוא נהג לזרוק על אנשים מהדקים, טלפונים סלולריים, ספלים ושאר ירקות מסוכנים. המגזין "הוליווד ריפורטר" דיווח בשנה שעברה על מקרה שבו רודין זעם כי אחד מעוזריו לא הצליח להשיג לו מושב בטיסה שהייתה סולד־אאוט, אז הוא זרק מסך מחשב על העוזר, שנפצע בידו ופונה לחדר מיון. רודין עצמו היה כל כך מבוהל, שהדבר הראשון שעשה היה להתקשר לעורך דינו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
קרוליין רוגו, שהצטרפה לחברה של רודין ב־2018 בתפקיד מינהלי בכיר, סיפרה כי "פעם אחת הוא זרק מחשב נייד על החלון בחדר הישיבות, פעם אחרת זרק קערת זכוכית שפגעה בקיר והתנפצה לכל עבר. אחד העובדים אושפז עם התקף חרדה". עוזר אחר סיפר כי ב־2018 רודין זרק על ראשו תפוח אדמה אפוי. כשלא זרק חפצים מסוכנים על אנשים, היה רודין סתם מרושע. הוא האשים סגירת מחזמר שלו בהיריון של הכוכבת, אודרה מקדונלד. כשריטה ווילסון, אשתו של טום הנקס ששיחקה באחד ממחזותיו, אמרה לו שהתגלה לה סרטן השד, הוא התלונן על כך שהיא צריכה לקחת חופש בדיוק בתקופה שבה מוכרעים פרסי הטוני.
יש עוד ועוד סיפורים, כולם היו ידועים, אף אחד מהם לא פגע ברודין. להפך, יוצרים ושחקנים רצו לעבוד איתו כי הוא הפיק פרויקטים מצליחים, וכוחו בהוליווד היה כמעט חסר השוואה. הבריונות שלו לא רק תועדה, היא בפירוש נחגגה על ידי התקשורת האמריקאית. אותו "הוליווד ריפורטר", שחשף את ההתנהגות של רודין בשנה שעברה, כינה אותו ב־2010 "מקסים" ו"מסנוור". פרופיל של "וול סטריט ג'ורנל" מ־2005 נתן לו את הכותרת "בוס־זילה!". זו הייתה מחמאה. התעשייה כולה עצמה עין.
"הארווי וויינשטיין וסקוט רודין ועוד עשרות בוסים, לא היו מצליחים להתנהג ככה במשך שנים על גבי שנים ללא שיתוף פעולה של כל חלקי התעשייה", אומרת עוזרת הפקה צעירה בסדרת טלוויזיה מצליחה, "התעשייה הזו הזינה בוסים מתעללים מהיום שבו הומצא הקולנוע". לא עוד.
בעקבות חשיפות השנה האחרונה, הודיע סקוט רודין כי הוא לוקח צעד אחורה ממעורבות בהפקות שלו, והוא לא היחיד. זה אחד ההישגים הגדולים, והפחות מדוברים, של התנועות החברתיות ששטפו את אמריקה בשנים האחרונות. ממי־טו ועד Black Lives Matter, הריקושטים הם מעבר לניקוי האורוות מטורפים מיניים או משוטרים גזענים. מדובר במהפכה שלמה בתרבות מקומות העבודה בארה"ב, ובשום מקום היא לא בולטת יותר מאשר בהוליווד. תעשייה שפעם עשתה רומנטיזציה לסקוט רודינים משלימה, באיחור קיצוני, עם זה שהיא לא יכולה להמשיך ככה.
ככל שהמנהלים בהוליווד מפנימים זאת יותר, הם גם מבינים שהם עצמם צריכים להשתנות. לחלקם, בוודאי המבוגרים יותר, זה מאוד קשה, אבל הם יודעים כי אין להם ברירה: תתאימו את עצמכם לעולם החדש, או תלכו הביתה. כאן נכנסת לתמונה לייסי לאון־מקלפלין, יועצת וקואוצ'רית לראשי התעשייה, שפגישה איתה הפכה בשנה־שנתיים האחרונות לאחת המבוקשות בהוליווד. היא זו שמנהלים מגיעים אליה כדי לשפוך את הלב, לקטר על העוזרים הצעירים הערניים שלהם, וכשצריך אז גם לשמוע ממנה את האמת בפרצוף. לא מעט מהלקוחות שלה מגיעים אליה כמוצא כמעט אחרון לפני שהם מאבדים את העבודה, והיא מעמידה מולם מראה ברורה, ולפעמים גם בוטה.
"אני האדם שיגיד לאיש כזה, 'נכון, אתה יוצר מבריק, אבל אם אתה רוצה להמשיך לעשות את העבודה המבריקה הזו, אתה גם צריך להפסיק לעשות שטויות מטומטמות'", היא אומרת בשעת בוקר מוקדמת מאוד בביתה בלוס־אנג'לס, "האנשים האלה מחזיקים בעבודות גדולות, עם תקציבים גדולים וסיכונים עצומים, והם נמצאים תחת לחץ בלתי פוסק. לפעמים לוקח זמן להגיע אליהם, הם יכולים להתנגד ולהתווכח, אבל בסופו של דבר הם אוהבים את העבודה יותר מדי ומבינים שמה שהיה כבר לא יהיה, וטוב שכך".
הרבה דברים עשו את גל גדות לכוכבת שמקבלת כבוד בהוליווד, ולא כולם קשורים להצלחות שלה על המסך. האומץ לקרוע את המסכה מעל ההתנהגות של הבמאי ג'וס ווידון, מי שהיה אחד הדרלינגים של הוליווד, הוסיף לה הרבה נקודות שקטות בתעשייה. ב־2017 עבדה גדות עם ווידון על הסרט "ליגת הצדק", ובמהלך הצילומים העלתה תהיות לגבי קווי דיאלוג חדשים שקיבלה ממנו עבור וונדרוומן שלה. לפי "הוליווד ריפורטר", הבמאי התפוצץ ואמר לה שהיא "צריכה לשתוק ולומר את השורות, או שהוא יגרום לה להיראות טיפשה להפליא בסרט הזה".
גדות עצמה סיפרה למגזין Elle, כי "הייתי בהלם מהדרך שבה הוא דיבר איתי. ואם הוא מדבר אליי ככה, אז ברור שהוא אומר את זה להרבה אנשים אחרים". מאוחר יותר אמרה לערוץ 12, כי "היו לי בעיות עם ג'וס וטיפלתי בזה. הוא איים עליי שידאג שהקריירה שלי תהיה אומללה. עשיתי את מה שהרגשתי שאני צריכה לעשות". בתחילת השנה התראיין ווידון ל"ניו יורק מגזין" והכחיש את הטענות של גדות. לדבריו, היא רצתה לחתוך סצנה והוא ענה לה שכדי שזה יקרה, היא תצטרך לקשור אותו למסילת רכבת ולעשות זאת על גופתו המתה. "היא לא הבינה מה אמרתי כי אנגלית אינה השפה הראשונה שלה", הוסיף ווידון קיסם למדורה בהתנשאות שהספיקה כדי לגרום גם לאחרוני הספקנים להאמין לגדות. היא עצמה אפילו לא מיצמצה לפני שהגיבה ב"הבנתי מצוין מה הוא אמר".
הכוח הזה של שחקנית בהוליווד לקום נגד בכיר מאוד בתעשייה אינו מובן מאליו. שחקניות מפורסמות ומצליחות יותר מגדות שתקו לאורך עשרות שנים. מהארווי וויינשטיין ועד הבמאי ברט ראטנר, הסיפורים היו ידועים ומוכרים, ואף אחד לא אמר כלום. מחקר שנערך בשנה שעברה בקרב 9,000 אנשים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה הבריטית, מצא כי 84 אחוז מהעובדים שם חוו או היו עדים להצקות או הטרדה, והיו בסיכון גבוה פי שניים לבעיות נפשיות.
העובדה שאנשים החליטו שהם לא מקבלים את זה יותר היא שינוי כל כך סיסמי, שהוא תפס בהפתעה גם את לאון־מקלפלין המאוד מנוסה. "אני עובדת בתחום מ־2006 ובמשך הרבה שנים, קואוצ'ינג של מנהלים בהוליווד היה משהו שבקושי ידעו עליו, כי מבחינת התעשייה לא היה צורך בו", היא אומרת, "עכשיו זה משהו שלא רק שכולם יודעים עליו, הם אפילו שמחים שהוא קיים". ואכן, ב־2021 היה "אימון עסקי" תעשייה של 11.6 מיליארד דולר, והיא צומחת בכ־1.2 אחוזים בשנה מאז 2016. מאמני מנהלים מהשורה הראשונה מרוויחים מאות אלפי דולרים מטיפולים בלקוחות בכירים.
לאון–מקלפלין: "בהוליווד המנהל נמצא תחת מיקרוסקופ שאין בתעשיות אחרות. אם הוא אומר או עושה דבר לא נכון, אם יש לו יום רע כמו שלכולנו לפעמים יש, הוא עשוי לשלם מחיר גבוה יותר ולכן גם חייב להיות זהיר יותר"
מה ההבדל באתגרים של מנהל בהוליווד מול מנהל בתעשייה אחרת?
"בגדול אלה בדיוק אותם אתגרים של ביזנס - איך אני צומח, איך אני מרוויח, איך אני מוציא לעולם מוצרים מצליחים, אבל בהוליווד המנהל נמצא תחת מיקרוסקופ שאין בתעשיות אחרות. אם הוא אומר או עושה דבר לא נכון, אם יש לו יום רע כמו שלכולנו לפעמים יש, הוא עשוי לשלם מחיר גבוה יותר ולכן גם חייב להיות זהיר יותר. הם מבינים עכשיו שהם צריכים להיות יותר טובים וגם מבינים שהדרך שבה הם עצמם עלו לצמרת היא כנראה לא אידיאלית".
למה זה היה מקובל עד עכשיו?
"עבודה בתעשיית הבידור, אפילו ברמה הכי התחלתית, היא מאוד נחשקת ותחרותית. זה תרם לתרבות בה, אפילו אם התחלת כמגישת קפה, הרגשת שלספוג יחס מתעלל זה חלק מהמחיר שאת משלמת כדי להתקדם. זה משתנה לגמרי. אדם צעיר שמגיע לתעשייה היום מצפה שיעזרו לו להתפתח ויתייחסו אליו בכבוד, והסבירות שהוא יסכים לספוג את אותו יחס כמו לפני אפילו עשר שנים מאוד נמוכה. הדור החדש פשוט לא נשאר. אנשים עוזבים עכשיו ארגונים בגלל הבוסים שלהם, לא כי הם לא מרוצים מהשכר. הם קמים והולכים אפילו בלי שיהיה להם משהו אחר, וזה באמת דבר שלא ראיתי אף פעם. אני רואה עובדים עוזבים בכל הרמות, גם כאלה שיש להם ביטחון כלכלי וגם כאלה שאין, בלי לדעת מה יעשו. חלק מזה הוא גם בגלל המגפה. אנשים חושבים אחרת לגמרי על החיים, ומחליטים שהם לא מוכנים לספוג בולשיט. אני מכירה מישהו בכיר שפרש והלך לגדל לאמות".
זמן לא רב לפני שהאתחול של "הוואי 5־0" הפך ללהיט עבור CBS ב־2010, הציע מנהל הסדרה, פיטר לנקוב, לתסריטאית שרה גולדפינגר להיות מפיקה שותפה וראש צוות כותבים בתוכנית על שוטרים בהוואי. ג'וב חלומי. גולדפינגר, שכתבה במשך שש שנים בלהיט־העל CSI, קפצה על ההזדמנות.
ביום השני שלה בעבודה, העלתה גולדפינגר שאלה לגבי המבנה המוסרי של דמות מסוימת. לנקוב ביקש לראות אותה במשרד שלה, הניח את רגליו על שולחנה ואמר לה שאם היא לא מרוצה מהסיפורים, היא יכולה לעזוב. "מה שאמרתי באמת לא היה כזה עניין גדול", אמרה גולדפינגר ל"ואניטי פייר" שחשף בשנה שעברה את ההתנהגות של לנקוב, "אבל הבנתי באותו רגע שהוא מאיים על העבודה שלי".
בהמשך סבלה גולדפינגר מהתעללות קבועה של לנקוב - שהיה אחראי גם על החידושים של הסדרות "מגנום" ו"מקגייוור" - כולל שעות של צרחות בטלפון כשהיא בדרך הביתה. ברגע שהחוזה שלה ל־13 פרקים הסתיים, גולדפינגר עזבה.
עובדת אחרת של לנקוב, שעבדה בסדרה "מקגייוור", סיפרה ל"ואניטי פייר" כי, "לפעמים אני צריכה להרחיק את הטלפון מהאוזן שלי בגלל הצרחות שלו. זה זעם הפכפך, צרחות כמעט לא קוהרנטיות, ואי־אפשר להנמיך את הווליום. מעולם לא הייתי בסדרת טלוויזיה עם תחלופה כל כך קיצונית של אנשים. אנחנו לא יכולים לגרום לאנשים להישאר בסביבה הרעילה הזו".
לוקאס טיל, כוכב "מקגייוור", סיפר כי לנקוב העביר אותו התעללות מילולית, בריונות ושיימינג שגבו ממנו מחיר נפשי כבד. "מעולם לא עבדתי כל כך קשה בחיי, ואני בסדר עם עבודה קשה", אמר טיל, "אבל הדרך שבה פיטר מתייחס לאנשים היא פשוט בלתי מתקבלת על הדעת. היו לי מחשבות על התאבדות בשנה הראשונה בתוכנית בגלל איך שהוא גרם לי להרגיש". אחרי החשיפה של "ואניטי פייר", פוטר לנקוב מ־CBS. בניגוד למקרי עבר דומים בתעשייה, אי־אפשר היה אפילו לשקול דרך ביניים. אין חזרה מזה.
מקרה דומה קרה בסדרה All Rise, אף היא של CBS, שם הואשם יוצר הסדרה, גרג ספוטיסווד, כי ניהל מקום עבודה רעיל וגזעני. כך, למשל, באחת הישיבות, כששני משתתפים שחורים דיברו על העברת מייל חשוב מאחד לשני, אמר ספוטיסווד הלבן: "תראו את זה, קוף שמעביר את הכדור לקוף אחר". בסופו של דבר איימו כותבי הסדרה בשביתה ו־CBS פיטרה גם את ספוטיסווד.
סיפור עושה־כותרות נוסף התרחש על הסט של סדרת הריאליטי America's Got Talent, ממנה פוטרה השופטת גבריאל יוניון לאחר שהתלוננה על "תרבות רעילה". בין היתר טענה יוניון כי סיימון קאוול עישן סיגריות על הסט למרות שכמובן אסור, השופט האורח ג'יי לנו סיפר בדיחה גזענית, ומתחרה אחד הורשה להופיע ב"בלאקפייס". לאחר שפוטרה הגישה יוניון תביעה נגד NBC ובספטמבר שעבר הגיעו הצדדים לפשרה. "אם אני לא יכולה לדבר, למרות הפריבילגיה והיתרונות שיש לבעלי ולי, מה הטעם לעשות את זה?" אמרה יוניון, הנשואה לדוויין ווייד, כוכב עבר ב־NBA, "למה לי לשבת ליד השולחן, אם אני לא משתמשת בכוח שלי כדי לעזור לאנשים אחרים?"
6 צפייה בגלריה
פוטרה אחרי שהתלוננה על ''תרבות רעילה'' ועל סיימון קאוול. גבריאל יוניון
(צילום: GettyImages)
לייסי לאון־מקלפלין חושבת שיש קו ברור מאוד בין סביבת עבודה תובענית־אך־לגיטימית, לסביבה רעילה לגמרי. "אסור לבלבל בין 'נחמד' ו'מכבד'", היא אומרת, "כמנהל יש לך זכות להציב רף בפני העובדים שלך, לדרוש מהם לעשות את העבודה שלהם על הצד הטוב ביותר, ולהעמיד אותם במקום כשצריך. אני לא חושבת שכולם חייבים להיות נחמדים, מנהיגים לא צריכים להיות נחמדים, הם פשוט צריכים לדעת שבצד השני של הביקורת נמצא בן אדם וצריך לכבד אותו. לפעמים מישהו אומר לי, 'רגע, אז עכשיו אסור לי להגיד שזה וזה עשה עבודה רעה?' לא, בוודאי שמותר לך, הכל תלוי בצורה שבה אתה אומר את הדברים ובכוונה שאתה משדר. לפעמים זה עניין של ווליום, אבל ברוב המקרים זה פשוט להיות ברור ומכבד. אתה יכול לכעוס על העובדים שלך, אבל אתה לא יכול לזרוק עליהם נעליים".
הג'וב שלך מסקרן, כי את מגיעה מנקודת מבט של אמפתיה כלפי הבוסים, בזמן שכולנו רואים בעיקר את הצד השני.
"הכוונה שלי היא באמת להבין את הבוסים, אני רוצה שהאנשים האלה יהיו יותר טובים ושהעסקים שלהם יצליחו. אני מאמינה שאנשים רוצים לעשות את הדבר הנכון, אבל לא לכולנו יש את הכישורים ופה אני נכנסת. האמפתיה שלי באה מכך שאני חלק מהמסע של רבים מהאנשים האלה ב־20 שנה. אנחנו לא מדברים פה על הארווי וויינשטיינים, אלא על מנהלים שלפעמים פשוט חסרים להם הכלים וכרגע הם נמצאים בפחד קבוע מפני כל טעות".
איך את מציעה להם להירגע?
"יש אנשים שהגיעו לעמדות כל כך בכירות, שלפעמים הם מרגישים ש'אם אפסיק לעשות את הדבר הזה שעושה אותי גדול, אז מה הערך שלי?' אני ממליצה להם לקחת חופש, להאציל סמכויות, להפסיק להתנהג כאילו העולם ייגמר אם הם לא ישלטו בהכל. אם את לא נותנת לאנשים לעשות את העבודה שלהם, אנשים סביבך לא גדלים ומתפתחים, את לא עושה את התפקיד שלך כמנהיגה, ובסוף גם את תישרפי. מכאן ועד פיצוצים הדרך באמת קצרה".
ברוב המקרים הבוסים האיומים הם גברים, אבל לא חסרות נשים בהוליווד שמיררו את החיים לעובדים שלהן. סיפורים על אלן דג'נרס הסתובבו בתעשייה במשך שנים, ממש במקביל לבניית תדמית האדיבות שלה. כשהכל התפוצץ בשנה שעברה ב"באזפיד", אמריקה נדהמה, אבל הוליווד קצת פחות. "אני לא נמצאת בתעשייה הרבה זמן ואפילו אני ידעתי שלעבוד אצל אלן זה כיף קטן מאוד", אומרת עוזרת ההפקה הצעירה, "אבל אני לא יודעת אם זה הגיע ישירות ממנה או מהמנהלים שעבדו תחתיה. למדתי שדברים הם לא שחור או לבן. לפעמים יש בוסים שפשוט מאצילים סמכויות לאנשים לא טובים, והריקושטים עפים אליהם בחזרה".
לאון־מקלפלין ראתה מספיק בקריירה שלה כדי לדעת שבוסים רעים מגיעים בכל המינים והצבעים. "ראיתי גברים ונשים עושים את זה טוב וראיתי גברים ונשים שצריכים עוד הרבה עבודה", היא מחייכת.
השינויים מתבטאים גם בפרקטיקה היומיומית. למשל, אין כמעט יותר פגישות של אחד על אחד, בוודאי לא בין בוס גבר לאישה, ותמיד יש עוד אנשים בחדר. יש אפילו שינוי בנורמה הקריפית של מנהלים מבוגרים ששכרו רק עוזרות בלונדיניות צעירות. אבל אולי השינוי הכי גדול הוא דעיכתם של הסכמי החשאיות (NDA), עליהם חתמו בעבר כמעט כולם ועזרו לבוסים מתעללים - שלא לדבר על מפלצות בקנה המידה של הארוויי וויינשטיין - להתחמק מדין וחשבון במשך עשרות שנים. היום, אם מישהו מתבקש לחתום על הסכם NDA, הוא רואה בכך סימן אזהרה ופשוט לא לוקח את העבודה.
כמו בכל מהפכה גדולה, גם כאן לוקח זמן למצוא את האיזון. יש הבדל בין מפיק שהעוזרת שלו התלוננה כי הוא זרק עליה מטען לאייפון ופוטר בצדק, ובין בוס שנזף בעוזר על שאכל בפגישה והתבקש על ידי מחלקת משאבי אנוש להתנצל. "הלוואי שכולם היו נותנים אחד לשני קצת יותר חסד", אומרת לאון־מקלפלין, "היום כולם מתוחים ונמצאים על הקצה, והיה טוב אם היינו לוקחים נשימה עמוקה. לפעמים הבוס שלך מתוח ומשתמש בשפה לא ראויה, ואפשר פשוט להגיד לו שזה לא בסדר ושלא ידבר אליך כך שוב, ונמשיך הלאה. לא כל דבר צריך להיות דיל ברייקר".
יכול להיות שבאמת הפכנו רגישים מדי?
"יש לי בבית חמישה בנים ופיתחתי עור די עבה, ולפעמים אני חושבת שכולנו באמת יכולים להיות קצת יותר קשוחים, אבל בסופו של דבר ברור לי שזה תיקון נחוץ, כי הרבה דברים איומים קרו במשך הרבה יותר מדי שנים".
