"יותר חזק, מה?", אגם בוחבוט נוהגת לקרוא כשהיא מבצעת את השיר "שירי דיכאון" בהופעותיה. כמו מוזיקאים רבים, גם היא רוצה להרגיש את הקהל שלה שמצטרף בשירה. אבל בוחבוט בת ה-18, שזוכה לפופולריות רבה, חשופה גם לביקורת ואפילו ללעג. אותה הקריאה של הזמרת הפכה מהר מאוד לטרנד בטיקטוק, כשעשרות סרטונים עם מאות אלפי צפיות הפילו את הזמרת שבי בידיהם של בני נוער רווי הורמונים, שרק עכשיו למדו אילו משמעויות נוספות יש למילה "חזק". חלק מהסרטונים עקצו אותה, כאילו בקריאתה התמימה חשפה את רצונותיה בחדר המיטות. "היא קצת נפגעה מהעניין והמנהלים שלה חיבקו אותה ואמרו לה 'תראי להם מי את'", סיפר מפיק השיר ינון יהל ל-ynet, והסביר כיצד הפכו את הלימון ללימונדה, "החלטנו שאנחנו עושים על זה שיר, דווקא להוציא אותה גדולה יותר".
13 צפייה בגלריה
"חלאס עם ההצגה הזו של צניעות מזויפת, אנחנו לא בטהרן ומיניות זו לא קללה". מייגן דה סטליון, אגם בוחבוט, ענבל ביבי, אריאנה גרנדה
(צילום: Kate Green/GettyImagesIL for WMG, דניאל סיני שבדרון, דנה קופל, AP)
השיר החדש בעל השם "יותר חזק מה" עורר שיח רב ברשתות החברתיות משני צידי המפה - מכיוון אחד יש שהלינו על המשפט "אני צריכה גבר / יותר חזק מה", ומהצד השני יש שראו בהחלטתם של בוחבוט והצוות שלה צעד פמיניסטי - זמרת צעירה שלוקחת בחזרה את הבעלות על המיניות שנלקחה ממנה לרגע, ולא מאפשרת לאף אחד להפוך אותה לאובייקט. כ"ש-50 סנט שר I'll take you to the candy shop, I'll let you lick the lollipop, לא מדובר בסוכריה, וכשאריאנה גרנדה מחשבת 34+35 היא לא מתכוננת לפסיכומטרי", כתב בר אלמליח, שעומד מאחורי חשבון הפייסבוק "הפשוטע" ושהפך עם השנים למעין כוהן של תרבות הפופ, בשפה האופיינית לו: "חלאס עם ההצגה הזו של צניעות מזויפת, אנחנו לא בטהרן ומיניות זו לא קללה. היא רק צריכה להיות ממקום בריא ומודע ובהסכמה".
"מי שמוצא בזה משהו סוטה זה כנראה בראש שלו", מוסיף יהל. "ידענו שזה יעשה רעש. באותו יום שהשיר יצא אגם הופיעה מול אלפי אנשים והם צעקו את השיר. בסופו של דבר היא עושה כיף לאנשים, היא לא מזיקה. היא דמות לחיקוי לחלוטין, ואם למישהו יש בעיה עם המשפט 'אני רוצה גבר יותר חזק', צריך להבין שזה לאו דווקא גבר שהוא משפיל. זה יכול להיות מלא דברים וכל אחד מבין את זה אחרת. הכוונה שלנו חיובית לחלוטין".
הסיפור של אגם בוחבוט הוא רק דוגמה אחת לתופעה רחבה בהרבה שאנחנו עדים לה במוזיקה בסצנה הבינלאומית: ענקיות פופ והיפ-הופ כובשות את העולם בסערה עם המיניות שלהן בקדמת הבמה. זה קורה אחרי שנים ארוכות בהן נשים היו בעיקר מושאי שירים מיניים או שימשו כרקדניות חושניות בקליפים, בעוד היום תעשיית המוזיקה מלאה שירים שהחזירו את השליטה לידיהן - מהשיר WAP, שבו קארדי בי ומייגן דה סטליון שרות על איבר מינן ועד השיר Need to Know דוג'ה קאט שרה על קיום יחסי מין באופן הכי ישיר שיש.
תהליך דומה אפשר לראות במוזיקה הישראלית. אם בשנה שעברה רק אישה אחת (יובל דיין) עמדה בעשיריית השירים המושמעים ביותר ברדיו, השנה כובשות את הרשימה אנה זק, נועה קירל וגם אגם בוחבוט שלא מתביישות להיות מה שהן: נשים שלפעמים אוהבות, רחמנא ליצלן, את המיניות של עצמן. גם אם בצורה מתונה מאשר בחו"ל. "העובדה שלגברים מותר לעשות מלא דברים שלנשים אסור, זה לא יכול להיות. אנחנו לא במאה ה-18", אומר יהל. "לא צריך להיכנס עם נשים למקומות האלו. זה לא הגיוני שגבר מצטלם בלי חולצה ולא עושים לו שום דרמה, אבל אם אישה רק תדבר על משהו - אז כל העולם יצלוב אותה". עוד הוא מוסיף, שכיוצר שעובד עם אמנים שונים, החשש 'מה יגידו' מלווה פעמים רבות את תהליך היצירה. "אם זמר רוצה להגיע לפסטיגל, לצורך העניין, הוא יחשוב עשר פעמים אם להגיד איזו מילה. גם זמרים וגם זמרות, אבל מן הסתם אצל זמרות זה יותר ככה".
אבל הדרך ל-2022 לא הייתה פשוטה. כנערה, נועה קירל חטפה ביקורות כשביצעה שיר עם עומרי סגל, המוכר כ-69, ועדי ביטי חטפה אש כשהוציאה קליפ בו נראית אישה עירומה למחצה כשאנשים אוכלים מגופה מנות סושי. אה כן, וגם קרתה מהפכה קטנה בשם MeToo. אבל בדרך הזו שהמוזיקה הישראלית עוברת חשוב לשאול כמה שאלות: האם ישראל מתקרבת ומוכנה למגמה שמתרחשת מעבר לים? והשאלה הכי חשובה - האם מדובר בפמיניזם במלוא הדרו או בעוד גימיק שיווקי של עולם שעודנו נשלט בידי גברים וכסף?
מיניות נשית בתוך תרבות הפופ - לא דבר חדש
"יש תחנות קודמות משמעותיות מאוד בעיסוק במיניות במוזיקה, כמו מדונה ואפילו קודם - כמו להקות מוטאון", מסבירה ד"ר דנה קפלן, סוציולוגית של תרבות וחוקרת מיניות, מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה, מדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה. "יש כמובן גם את דיאנה רוס והסופרימס. זו לא מיניות כמו של קארדי בי, לא חשוף אלא מאוד צנוע, מאוד שיקי ובסטייל, אבל ברור שהנשיות משחקת שם תפקיד. שנים אחר כך הגיעה גם בריטני ספירס שמאוד עבדה על הרעיון של הלוליטה. השימושים האלו במיניות נשית בתוך תרבות הפופ זה לא דבר חדש, מה שקרה עכשיו זה יותר הרעיון של לקחת בעלות על המיניות שלך. זה לא גבר שמנצל אותך או שמצלמים אותך בלי שאת לגמרי מודעת לבימוי, אלא מערכת משומנת היטב של אמניות שמציגות את עצמן ככאלו שלוקחות בעלות על המיניות שלהן כשהן עושות בה שימוש יותר מפורש, מתוכנן ואינטרסנטי שמנוהל על ידן".
לאורך ההיסטוריה של הפופ נהוג היה להבחין בין סוגים שונים של ביטויים מיניים - אם מצד אחד עומדות מוזיקאיות כמו מדונה, החורטות על דגלן ערכים של שחרור מיני, מהצד השני יש כאלו כמו הספייס גירלז למשל, שנתפסות כמריונטות שנוצלו על ידי אמרגנים וחברות תקליטים. "זה הרבה יותר מורכב", אומרת ד"ר קפלן, בטענה שאולי יש לפקפק בסקאלה הזו. "בטח בתקופה של הספייס גירלז, שגם עשו מזה הון רב, ובוודאי היום כשאחורי הקלעים של תעשיית התרבות גלויים יותר לציבור. היום צעירים רבים מבינים איך דינמיקות הפרסום עובדות, ומנהלים לעצמם את התדמית ואת החשבונות ברשתות החברתיות".
גם בישראל העיסוק במיניות הוא לא עניין חדש - דוגמה בולטת לכך היא אפרת גוש. כשהמיני-אלבום שלה "אה אה אה אהבה", יצא לפני 12 היא זכתה בתואר זמרת השנה של גלגלצ, אבל מאחורי הקלעים לא תמיד הכול היה פשוט. "זו הייתה איזושהי תשובה שלי לעיסוק די אובססיבי שאני הרגשתי שקורה - עם מי אני כן ועם מי אני לא", אומרת גוש בריאיון ל-ynet. "תגובה לאיזשהו דיבור על המיניות שלי, אבל ממקום מקטין ומזלזל. זה התחיל במדורי הרכילות וחלחל לשאר המקומות, ו'אה אה' הייתה התשובה שלי. לקחת את הדבר הזה וללכת איתו בפרצוף שלכם. אני לא אתנצל על מי שאני, על מה שאני ועל איך שאני רוצה להתנהג ואני לא אתאים את עצמי לאיזשהן מוסכמות, אלא להיפך!".
"לפעמים הרגשתי לבד כי באמת הייתי לבד", גוש נזכרת איך הרגישה אז שונה בנוף כאישה. "היו הרבה יותר גברים, בעיקר מאחורי הקלעים. אני זוכרת שבזמנו דיברו איתי מהפקה של תוכנית ריאליטי שקשורה למוזיקה, ואמרו לי שהשופטת שנמצאת בה כנראה מסיימת, ושהם מחפשים אישה שתחליף אותה. זה היה ברור שיהיו שם שלושה גברים ורק אישה אחת", היא אומרת עם נימה של צחוק, "זה בכלל לא היה נראה להם הגיוני שיהיו שתי נשים ושני גברים. אני לא אומרת את זה ממקום מתמסכן ולא ראיתי את עצמי בתור מסכנה, להפך. זה מה שהיה. אז זה היה נראה לי לגיטימי, היום אלה התנהגויות שאני לא מוכנה לקבל".
קיבלת אז תגובות על המיניות בשירים שלך? איך השיח הזה השפיע עלייך אז?
"זה רק הוכיח לי שאני צודקת במה שאני עושה, שאני צריכה לעשות את זה. לא יכול להיות שאישה תקבל כאלה תגובות על זה שהיא לא מתביישת ולא מפחדת לעסוק במיניות שלה בצורה פומבית. זה רק הוכיח לי שאני צודקת ושבאמת יש או שהייתה הרבה יותר שמרנות ודעות קדומות מול מי שבכל זאת עושה מוזיקה כזאת".
13 צפייה בגלריה
"לא יכול להיות שאישה תקבל כאלה תגובות על זה שהיא לא מתביישת". אפרת גוש
(צילום: עידו איז'ק)
"גדלנו בעידן של נשים שהן בובות פופ ובאיזשהו שלב הדבר השתנה", טוענת עיתונאית התרבות דפנה לוסטיג, "כשרואים היום למשל את רוסליה, יכול להיות שהיא משתמשת בגוף שלה ובמיניות שלה, אבל נדמה שהיא זו קובעת את הגבולות".
איך רואים את זה?
"קודם כל דימוי הגוף מאוד השתנה - הגוף שלה הוא לא גוף של פרסומת מהניינטיז של קלווין קליין - הוא איך שהוא. יכול להיות שהיא שרירית או חטובה, או כל מיני דברים - אבל היא לא עומדת בסטנדרט ממוצע של פרסומות. פעם אלה היו תדמיתנים שהגיעו מטעם חברות התקליטים והשתמשו בדימויים סטריאוטיפיים ושחוקים כמו בריטני ספירס במדי בית הספר. באיזשהו שלב בשנות ה-2000 זה הרגיש כאילו יש תחרות כמה אפשר עוד להפשיט אותן, ולא היה נראה שזה בהכרח החלטה או רצון שלהן להתפשט.
"את רואה את השינוי במהות של הכוכבת, איך שהיא רוקדת ואיך שהיא שרה - היא לא שרה בקול מתקתק, מתחנף או מתנצל - גם דואה ליפה למשל, שהיא כוכבת פופ יותר סטנדרטית, את מקבלת את התחושה שזאת אישה ששולטת בגוף שלה. יכול להיות שהיא רוצה ללבוש מיני קצר או מחשוף - אבל אם היא לא רוצה לעשות את זה היא ממש לא חייבת. זה הכיוון של העולם והפופ הוא שלוחה של זה".
יסמין ישבי, עורכת המוזיקה הראשית של גלגלצ, שבעשירייה הפותחת של המצעד השנתי שלה נכנסו לא פחות משמונה נשים, מבקשת להסתכל על הדברים מנקודת מבט ביקורתית יותר. "אני לא קונה את זה שזה פמיניזם טהור, יש פה מושכים בחוטים. זה לא אנשים עם כוונות זדון אלא אנשים שמבינים את מה שקורה בשטח ומוכשרים לדָּבָר. ויש טרנד שעלה למודעות וזה כמובן מתקשר לעידן ה-MeToo. הרבה אנשים בתעשייה אומרים 'בואו נשים את התבלין הזה של עוצמה נשית שעכשיו אוהבים', בבואם לייצר שיר חדש. כמו איזה צבע שעכשיו נורא אופנתי - 'בוא נשים קצת מהוורוד הזה כי זה מוכר'. יותר מזה שזו איזו תנועה עממית-אותנטית-מתפרצת, הייצוגים של הנשיות החזקה הזאת כמו שאנחנו רואים היום בפופ המסחרי זה משהו שיש בו קצת ציניות - עכשיו צריך לעשות משהו מעצים אז נכתוב שאנה זק שרה לו 'לך לישון'.
13 צפייה בגלריה
"אני לא קונה את זה שזה פמיניזם טהור, יש פה מושכים בחוטים". יסמין ישבי
(צילום: אוסף פרטי)
"יצירה פמיניסטית אמיתית תגיע בהכרח כשנשים יכתבו את הטקסטים. ויש כמובן כאלה - קרן פלס זוכה לעדנה בשנים האחרונות אחרי שבתחילת הדרך רמסו אותה, מה שלא היה קורה היום. עשו לה את המוות ופתאום נורא מעריכים אותה, בין היתר כי היא אומרת וכותבת את מה שיש לה להגיד ואת מה שעובר עליה. אתה יכול לאהוב את זה או לא, אבל אי אפשר שלא להעריך את זה. עם כל הכבוד, ויש המון כבוד - לנועה קירל, אנה זק ואגם בוחבוט, זה לא כמו מוזיקאיות שכותבות ומפיקות כמו קרן פלס או סימה נון שתהיה בזה אמת כי זה הן כותבות. כל קול נשי הוא פמיניסטי כי אף אחד לא שם להן מילים בפה".
ד"ר קפלן מדגישה שבעולם הזה אין אמת אחת, "תעשיית הפופ ובכלל תעשיית הזוהר ואפילו אני אקרא לזה תעשיית הסקס - נשענת במידה רבה גם על יצירה של רגשות מיניים. הגוף הופך להיות משהו שמייצרים באמצעותו הון משמעותי. זה נשען על שינויים שמתרחשים בתוך השיח הפמיניסטי, מה שקוראים לו פוסט-פמיניזם, מאוד קשור להיגיון הקפיטליזם העכשווי. הכוונה היא שנשים יכולות לומר - 'אני אוהבת את הגוף שלי, אני משתמשת בו וזו זכותי לעשות איתו מה שאני רוצה'".
"אני אוהבת את הגוף שלי ואני צריכה לשיר על זה"
הדרך בה צועדות כיום מוזיקאיות צעירות לא מובנת מאליה. הן מפלסות אותה בין כותבים, מפיקים ומנהלים גברים, וחלקן גם מנסות למצב את עצמן בתוך ז'אנרים מוזיקליים שמזוהים עם גבריות עמוקה ואף רעילה. "מההתחלה אני מדברת על הטוסיק שלי או על מידת החזייה שלי בשירים", אומרת הראפרית עדן דרסו, "אהבתי שלדבר על הגוף שלי הופך אותי לפורעת חוק כשזה הדבר הכי נורמלי לעשות. גם בהיפ הופ זה קיים מהצד של הגברים, אז אמרתי לעצמי 'את הולכת לכתוב ככה, כמו המוזיקה שאת שומעת, את לא הולכת לצנזר את עצמך כי את אישה'".
13 צפייה בגלריה
"אהבתי שלדבר על הגוף שלי הופך אותי לפורעת חוק כשזה הדבר הכי נורמלי לעשות". עדן דרסו, עטיפת הסינגל "סוכר"
(צילום: ינאי מורד עיצוב עטיפה: נמרוד קלמוביץ)
בשונה ממייגן דה סטליון וקארדי בי, דרסו הקדישה אלבום שלם לאיבר מינה - "משולש קדוש", אותו תשיק ברדינג 3 ב-1 באוקטובר. "האמת שמאז שהתחלתי לעשות את זה אני הרבה יותר אוהבת את הגוף שלי, נגיד כשעושים לך שיימינג כשמתחילים איתך, כשגורמים לך להרגיש לא בסדר שאת חשופה מדי, אז פתאום אני מנצחת עם זה".
אין הרבה אמניות בז'אנר הזה, למה חשוב לך לשים את המיניות מקדימה?
"לא כולן 'גוד גירלז' ולא כולן מסורתיות רגילות. אני מקבלת תגובות 'למה את רוצה להיות פרובוקטיבית בכוונה?', זה לא בכוונה, אנחנו ב-2022, אני אוהבת את הגוף שלי ואני צריכה לשיר על זה. אם השירים שלי הם היומן שלי אז אני צריכה לכתוב על כל מה שעולה לי לראש. לא מטרידה אותי הביקורת כי לכולם יש בעיות של דימוי גוף עם עצמם, ואם הם משליכים את זה עליי, זה כנראה שלהם".
עדן דרסו מבצעת את "גונג". מתוך המצעד הישראלי השנתי של ynet ורדיו תל אביב
( אורי דווידוביץ, שמוליק דודפור, סטס קפולו)
אמנית נוספת שעוסקת במיניות שלה היא ענבל ביבי, שבסינגל הראשון שלה שיצא לאחרונה היא מתארת סיטואציה עם גבר שחושב שהיא פרובוקטיבית ועל כן היא מכנה אותו "פרימיטיבי" - שזהו גם שם השיר. "בשיר הזה יש מסר משמעותי שחשוב לי להעביר", היא מספרת. "אישה לא צריכה להיות משהו ספציפי ואף גישה פרימיטיבית לא תגיד לנו איך להיות להתנהג ולהתלבש".
המיניות ניכרת גם בקליפ לשיר, בו אומנם הצופה לא עד לסיטואציה מינית פר אקסלנס, אך כמו שביבי אומרת - יש אווירה "כאילו משהו קרה רגע לפני". "אני בן אדם מיני, כמו רובנו. משהו קרה בארץ וזה נהיה טאבו. פתאום אישה לא יכולה לשיר על מיניות ואי אפשר לקלל בשירים וכל דבר שאת עושה את מפחדת שלא יכניסו אותך לגלגלצ. כביכול זו באמת פלטפורמה מהממת, אבל יש פחד מביקורת.
"חלק מהדרך לתקשורת בריאה ולגבולות בריאים ולשיח מיני פתוח בין פרטנרים זה גם להיות בן אדם פתוח, ולהראות לאנשים שזה בסדר לדבר על דברים מהסוג הזה. בשיר שלי לא קרה שום דבר מאוד מיני - אני פשוט בן אדם שנראה מאוד מיני. זה - אני יפה, מסתכלת יפה על בן אדם נורא יפה, שמסתכל עליי יפה בחזרה - ואז באיזשהו שלב אנחנו מתנשקים".
את חושבת שיש מוסר כפול בעניין הזה בין נשים לגברים?
"בוודאות. לפני רגע מרגי הוציא את השיר 'קומה 28' (המתאר ברמיזות לילה סוער במיטה, א"ח) ואף אחד לא אמר כלום. כל פעם שמראיינים אותי שואלים אותי 'למה השיר שלך פרובוקטיבי?', זה מסביר מה זו מיזוגניה".
בתגובה לחששות שמעלה ביבי, ישבי מסבירה: "נגיד לפני כמה שנים רביד פלוטניק שר ב'בור ועם הארץ' עם טונה 'שרמוטות מציקות באות הולכות כוסעמק', וזה שיר שהיה בפלייליסט יום. כשיצירה טובה - היא גדולה מסך חלקיה. אנחנו יודעים שלחלק מהמאזינים שלנו לא כיף לשמוע 'שרמוטות' או 'כוסעמק', וזה קרה עוד מאז. היו קצת תלונות אבל יכולנו לעמוד מאחוריהן, להגיד ‘זה אמן אהוב שאנחנו מאוד מאמינים בו, הלכנו איתו דרך, הוא כותב מה שבא לו - אנחנו לא רוצים שהוא יתאים את עצמו אלינו, אנחנו רוצים להתאים את עצמנו אליו'. אז בסדר, אני לא אשדר את זה בעשרה לשמונה בבוקר כשאני יודעת שיש ילדים באוטו, אני לא אעשה דווקא, אני עובדת מול הקהל שלי ולא משדרת לעצמי. אבל כן אשדר בתשע בבוקר ומי שיש לו בעיה יצטרך להתמודד עם זה. זאת אומנות".
"כשאת בונה כוכבת - את צריכה לחשוב גם על הפרמטר של השמרנות הישראלית"
המרחק בין המוזיקה הנשית והמינית בישראל למה שקורה בסצנה הבינלאומית עודנו גדול. אפרת גוש מאמינה שאולי המוזיקה מנסה לשבור מוסכמויות חברתיות. "בארצות הברית למשל המצב לא טוב. הרגע ביטלו שם את חוק ההפלות, אולי לפעמים זו איזושהי תשובה", היא מנסה להסביר את מגמת השחרור בשירים. "המוזיקה היא תופעת לוואי, היא לאו דווקא הסוגייה המרכזית. נשים שמות את הגוף שלהן בקדמה אחרי שהרבה מאוד שנים גברים הכתיבו להן מה נכון ומה לא, איך את צריכה להיראות ומה נחשב זנותי ומה לא".
13 צפייה בגלריה
האם כל מה שקורה בארצות הברית זה הדבר לשאוף אליו? נועה קירל בפארק הירקון
(צילום: טל שחר)
גם ישבי מנסה לרדת לשורש ההבדלים: "אני יכולה למשל לשלוף מהמותן דוגמאות כמו אריאנה גרנדה למשל, שלעומת נגיד קארדי בי שיש לה וייב בוטה - גרנדה היא כביכול 'אול אמריקן גירל'. באלבום האחרון שלה היא שרה 'Fuck me 'til the daylight' (בשיר "34+35", א"ח), לא ציפיתי לזה בכלל. לא משנה כמה תהליכים יקרו כאן, נועה קירל לדוגמה לא תשיר את זה. אנחנו עוד לא שם. תהליכים קורים כאן לאט וצריך גם לחשוב אם כל מה שקורה בארצות הברית זה הדבר לשאוף אליו. אפשר שיהיו לנו גם ערכים כמדינה, כתרבות וכחברה בפני עצמנו. זה קשור לישראליות וזה לא בהכרח משהו שצריך לשנות. אנחנו יותר משפחתיים".
עם זאת, ישבי מדגישה שלא הכול נובע מערכים. "פופ בסופו של דבר זה ז'אנר מאוד מסחרי שפונה לקהל כמה שיותר רחב. כמובן שזה גם מתוך מניעים פנימיים ואותנטיים, אבל זה גם מתוך מחשבה על קהל היעד שמורכב מילדים ובמהותו שמרני יותר, מטבע הדברים של המדינה שלנו כמקום מאוד מסורתי".
13 צפייה בגלריה
"את מקבלת את התחושה שזאת אישה שולטת בגוף שלה". דואה ליפה
(צילום: Guillermo Legaria/GettyImagesIL)
החשש מהקהל השמרני בישראל היא טענה שחוזרת גם בדבריה של דפנה לוסטיג, "יש פה המון קבוצות אוכלוסייה שאצלם אלה דברים שבכלל לא קיימים - נשים חשופות זה נחשב אסור או תועבה. כשאת בונה כוכבת שאת רוצה שתדבר לכל החלקים באוכלוסייה, את צריכה להתחשב פה בהרבה יותר פרמטרים".
טענת השמרנות נשמעת לא פעם גם מפיהן של מוזיקאיות. "יש נטייה להגדיר את ישראל כשמרנית לעומת העולם הגדול אבל זה תלוי איפה ותלוי מה", ד"ר קפלן אומרת, ומסבירה ומוסיפה שאין סיבה לרוץ למסקנות כי קיימים גם הסברים נוספים. "החוקרת ניצה בן-ארי חקרה את הכתיבה האירוטית והפורנוגרפית בעברית והיא מראה שלפחות עד סוף שנות ה-80, לעברית מאוד לא היה קל לתאר פעילויות מיניות. לא התפתחו דגמים מתאימים להתבטא על מין בעברית. אבל בינתיים קרו כל מיני דברים - תרגמו את '50 גוונים של אפור' ויש המון כתיבה וידויית מינית ברשתות החברתיות. האוזן שלנו מתחילה להתרגל לכתיבה שהיא לא פומפוזית או פואטית, אלא מחוברת יותר לאופן שבו אנשים כותבים, חושבים ומדברים. אולי עוד זמן מה יהיה אפשר לכתוב טקסטים יותר מיניים. זה עניין של דגמים תרבותיים והאם יש לנו דגמים זמינים להשתמש בהם".
