סמי מיכאל ז"ל, שהלך לעולמו היום (ב'), היה סופר נערץ ומעוטר, מגדולי היוצרים בספרות הישראלית לדורותיה. במקביל, היה מיכאל אדם פוליטי ברמ"ח איבריו, עוד מתחילת דרכו כנער בעיראק, ופעיל חברתי רב פעלים. אך קשה להפריד בין השניים: האג'נדה החברתית-פוליטית של מיכאל עברה ביצירותיו כחוט השני, עמדותיו המובהקות ביחס לדת ומדינה, לעדות המזרח והאפליה שמולה ניצבו בישראל - כמו גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני - נותרו איתנות ותקיפות גם בחלוף השנים.
כאמור, תפיסת עולמו החברתית-פוליטית של מיכאל התגבשה בגיל צעיר להפליא: כשהיה בן 15 בלבד, על רקע עליית הנאציזם וביסוס המשטר הפרו-נאצי בעיראק מולדתו, הצטרף למפלגה הקומוניסטית המקומית והפך לאחד מפעיליה הבולטים. באותה השנה, 1941, התרחש גם הפרהוד - גל הפוגרומים המדמם נגד יהודי עיראק - ומיכאל נמלט בנס מהגורל האכזר שציפה לרבים מחבריו שנתפסו, נכלאו, עונו ואף הוצאו להורג. אלא שלא הייתה זו בריחה לחיקה של הציונות המלבלבת סביבו. "האינטלקטואלים היהודים נמשכו דווקא לשורות המחתרת הקומוניסטית", הסביר, "התנועה הציונית משכה בעיקר את דלת העם. זו הייתה תנועה שקמה כתגובה על האלימות הערבית, ציונות ללא אידיאולוגיה סוציאלית. התנועה הציונית לא נתנה תשובות לבעיות שהטרידו את הנוער הציוני המשכיל. לכן הצטרפתי למחתרת הקומוניסטית".
"מתי צורבת הדמעה?"
מיכאל עלה לארץ ישראל ב-1949, אולם עיניו היו פקוחות בנוגע ליעדו - ולאתגרים שעומדים מול המדינה שזה עתה קמה. "לא רציתי לעלות למדינה שמתכוננת למלחמה הבאה בטרם תסיים את המלחמה הנוכחית", אמר בריאיון ל"7 לילות" ב-2016. "אני חושב שזה המקום הכי מסוכן בעולם בשבילנו. היינו צריכים להתפזר בעולם. הלוא ככה שמרנו על עצמנו לאורך הדורות. נדדנו ממוקדי הרס לאזורים מבטיחים יותר. זה לא היה נבון להקים מדינה יהודית דווקא פה במזרח התיכון, שעד היום לא קיבל את הצורה הסופית שלו. אולי בעתיד יהיה פה טוב יותר. אולי בעוד אלף שנה, לך תדע". שוב ושוב במהלך דרכו הצהיר מיכאל כי הוא סופר יהודי וישראלי, אך לא ציוני.
מהאידיאולוגיה הקומוניסטית, לפחות ביישומה המקומי, התפכח מיכאל ב-1955 לאחר שמנהיג התנועה הקומוניסטית בישראל מאיר וילנר הצהיר כי התנועה תתמוך בצבא האדום של האימפריה הסובייטית. "מעשה מרמה בקנה מידה אדיר", כינה מיכאל את יוזמתו של וילנר, ונטש את התנועה. אולם גם אם ההומניזם המוטמע בו דחה את הרעיון הקומוניסטי כפי שזה התעצב לאחר תום מלחמת העולם השנייה, תחת עריצותו של סטאלין בברית המועצות הדכאנית, את הרעיונות הסוציאליסטיים שאחזו בו בנעוריו מיכאל מעולם לא זנח. הוא החזיק בהם גם אם נותרו משאת נפש בלבד במדינה שהפריטה את עצמה לדעת, שהפערים המעמדיים-כלכליים שבה רק הלכו וגדלו, שהפכה מושחתת ומפורזת ככל שהתבגרה והשתבללה לתוך פרדיגמות חברתיות-פוליטיות הרסניות.
כבר ברומן הראשון שלו, "שווים ושווים יותר" (1974), שסיפר את סיפורה של משפחת עולים מעיראק ששוכנה במעברה ליד חירייה, עסק מיכאל בגזענות הממוסדת ובאפליה העדתית בישראל באופן ישיר וחף מהתנצלויות. עוני, אפליה, אבטלה והשפלה ציפו לגיבוריו, בני משפחת אשר, עם הגיעם לארץ המובטחת.
4 צפייה בגלריה
"זעקתי כבר בימים הרחוקים ההם את השתיקה של ההורים שלי". סמי מיכאל
(צילום: אלעד גרשגורן)
"ההורים שלי לא ידעו להביע את הכאב אבל אני ידעתי", סיפר מיכאל ל"7 לילות", "הגעתי בשל ומחושל לאחר מאבק בשלטונות בעיראק. זעקתי כבר בימים הרחוקים ההם את השתיקה של ההורים שלי. ההתעוררות המזרחית עכשיו זועקת את הזעקה של ההורים שלהם. טוב שעושים את זה.
"מתי צורבת הדמעה? כשאתה לא יכול להוציא אותה. דורות גדלו בבתים שהדמעה לא זלגה בהם. היא נלכדה בפנים ויצרה מוגלה שדורשת ריפוי. אני שמח שהם מזילים את הדמעה הזאת, גם אם זה נעשה באופן נחפז, בקול רם מדי, לא מעודן ומחוספס. זה טוב גם לחברה הישראלית שהם משמיעים את זעקתם".
"עוד לא ראיתי מישהו שמרוצה מהמצב הקיים"
ב-1977 פרסם מיכאל את ספרו "חסות" המתרחש סביב מלחמת יום כיפור, ועוסק בחבורת אינטלקטואלים יהודים וערבים המשתייכים לארגון שמאל קיצוני ומנסים, אל מול סכסוך שגדול מהם ואל מול האתגרים הכבירים, לפעול למען רעיון אוטופי משותף: דו-קיום, שוויון, אחווה. לכל אורך דרכו התמיד מיכאל לחבר בין היהודים תושבי ארץ ישראל, ספציפית עולי המזרח, אל האוכלוסייה הערבית/פלסטינית בישראל. רב הקושר ביניהם מאשר מפריד, הוא גרס, אך במקביל החזיק בתפיסת העולם הפסימית/ריאליסטית, שהתגלמה בחלק מהרומנים שפרסם ובמאמריו. לפי תפיסה זו לא ניתן יהיה להיחלץ מהמעגליות של הסכסוך, מהסימטריה האכזרית של מעשי האיבה בין הצדדים, מגורלם האכזרי המשותף של אלו שהשתכנו פה, בישראל - ואלו שנושלו מאדמתם כדי שזה יקרה.
בכתביו השונים, קשר מיכאל בין התפוררות הדמוקרטיה בישראל ובין העוול שנעשה לאוכלוסייה הערבית. "התפיסה כי משמעות הדמוקרטיה היא עריצות הרוב הולכת ומתגברת, אפילו הרוב הזה הוא שולי ושברירי", כתב מיכאל ל"ידיעות אחרונות" ב-2017, "אלא שאדרבא, הדמוקרטיה היא בראש ובראשונה מגן וחומה למיעוט על רקע אידיאולוגי, אתני, דתי ומיני. ברחבי העולם אנו היהודים קנאים לפרשנות זו של הדמוקרטיה. אנו מרעישים את העולם ובצדק כאשר פוגעים בנו כבני מיעוט דתי. בארץ דומה כי התנערנו מפירוש הוגן של הדמוקרטיה.
"מעמדה של האוכלוסייה הערבית בישראל נפגע קשות מאפליה בתחומים שונים ומיוזמות חקיקה משונות ומפלות. במקום לעודד נטייה לשיתוף פעולה מבורך בין חלקי האוכלוסייה ולפתוח את הזרועות למיעוט המהווה כרבע מאוכלוסיית המדינה, אנו מקיפים אותו בחומה גזענית של חשדנות, התנכרות והדרה".
בכל הנוגע לפעילותו החברתית והפוליטית, מיכאל לא הסתפק רק בכתיבה: ב-2001 מונה לנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל, תפקיד שבו כיהן במשך 22 שנה. במהלך התקופה הקפיד גם לפרסם מאמרי דעה חריפים, שבהם לא חסך שבטו מהמדינה ומוסדותיה, כמו גם מהחברה הישראלית, שהפנו עורף לאידיאולוגיות שהניעו אותן, לתפיסתו. "עוד לא ראיתי מישהו שמרוצה מהמצב הקיים," אמר מיכאל בריאיון ל"ידיעות אחרונות" עוד ב-2012. "זאת לא ישראל שהכרתי. זאת אחת הסיבות שאני פחות ופחות שומע ורואה חדשות. ישראל מזעזעת, ומונהגת על ידי השכבה הכי נמוכה בחברה. אנחנו מתאבדים כמדינה.
"אנחנו גם חברה גזענית. יש לנו טענות כלפי שווייץ שלא נתנה לפליטים יהודים שהגיעו לגבולה להיכנס - אבל אנחנו מנהלים מלחמה נגד אלו שנטבחים ונרצחים ומגיעים לגבול שלנו. זו יהדות? הרי המילה 'פליט' הייתה קדושה בשבילנו, ועכשיו אנחנו בונים חומות של תיעוב ושל שנאה. זו המדינה האנטי-יהודית ביותר בעולם. סטטיסטית, עשרת אלפים שהשיגו תואר שני עוזבים את ישראל כל שנה. בסוף נישאר ללא מוחות. רק המתבהמים יישארו. מפחיד לחשוב מה יקרה פה."
"איך קרה שצמחו בקרבנו מלאכי חבלה כה רבים?"
לעיתים קרובות דומה היה שמיכאל מציב את עצמו באופן מודע, מכוון, כנביא זעם. כמו מעטים אחרים בנוף התרבותי בישראל - אנשי תרבות רבי-זכויות שתפיסת עולמם הפוליטית הייתה קשורה בקשר גורדי עם אמנותם, כמו יהונתן גפן ז"ל - הבין מיכאל את האחריות שעל כתפיו, וזו רק גברה עם השנים, כשהפך לאחד מזקני השבט של הספרות הישראלית. "אנו חיים בעידן של הסרת אחריות המדינה לסולידריות חברתית, שיעורי עוני מדאיגים, שוד הקופה הציבורית, עושק אזרחים על ידי תאגידים פרטיים, כרסום בערכי הדמוקרטיה, השתלחות בבית-המשפט העליון, הצרת צעדים של ארגונים הומניים באמצעות הטלת איסורים, שיסוי והפעלת סנקציות נגדם, פיטורי עובדים שההשקפות הפוליטיות שלהם אינן הולמות את השקפות הרוב, וכן הסתה והטלת פחד על מבקרי השלטון", כתב מיכאל במאמר ב"ידיעות אחרונות" ב-2017.
"אני מודה שכיוצר אני חרד מהמזימות הנרקמות נגד חירות היצירה הרוחנית במדינה. אנשי הרוח, גם הנועזים בהם, לא עשויים מחומר שקורצו ממנו הרפתקנים שניחנו בעצבי ברזל. אמן לא אמור ליצור באווירה של חרם, נידוי ואיומים. יבוא יום והדורות הבאים ישאלו מדוע ימינו היו שחונים מבחינה רוחנית. אף לא אחד מן הקומיסרים יתייצב להשיב על האשמה כבדה זו. הפחדה, איום בקיצוץ תקציבים, התקפות על יוצרים שממאנים ללכת בתלם - כל אלה עלולים לשתק את היצירה הרוחנית שהיא נשמת אפה של כל תרבות, ושל העם היהודי לאורך כל הדורות, בכל רחבי העולם".
4 צפייה בגלריה
"חרד מהמזימות הנרקמות נגד חירות היצירה הרוחנית במדינה". סמי מיכאל
(צילום: אלעד גרשגורן)
עוד ב-2018 תקף מיכאל חזיתית את הממשלה ואת העומד בראשה, בנימין נתניהו, על כל אותן הסיבות שהוציאו את ההמונים נגד נתניהו וממשלתו גם בשנתיים החולפות. "אוי לימים. ראש הממשלה רודף את המשטרה משום שזו המליצה להעמידו לדין בגין שחיתות. איך קרה שרבים ממנהיגי האומה הפכו למרעילים את קיומנו? איך קרה שמיום ליום אנשים ישרי דרך נוהגים בסלחנות כלפי השחיתות? איך קרה שהם חדלים לראות את השחיתות כפשע?", הטיח מיכאל במילותיו, שאותן הקריאה הסופרת דורית רביניאן במהלך מחאה נגד השחיתות השלטונית שהתקיימה ב-פברואר 2018. "שר שישב בכלא נבחר לשמש שוב כשר חשוב בממשלה וכאילו אין בכך כלום. אזרחים רבים נכונים לבחור לקדנציה נוספת ראשי ערים שמעלו בתפקידם, שנמצאים תחת חקירות משטרה וכאילו לא היה כלום.
"איך קרה שצמחו בקרבנו מלאכי חבלה כה רבים?", תהה מיכאל, "הם משתלחים בשצף קצף במערכת המשפט, מתקיפים את חוקרי המשטרה ואת האזרחים הנועזים שנושאים קול מחאה נגד השחיתות השלטונית. מלאכי החבלה האלה מקעקעים את חוסנה המוסרי והדמוקרטי של המדינה. מלאכי החבלה האלה תובעים לפגוע בחופש הדיבור תוך הענקת חופש מלא למנהיגים רקובים ולמקורביהם להמשיך ולנעוץ את שיניהם באוצר המדינה השייך לכלל האזרחים".
בסיכומו את דבריו הבהיר מיכאל מדוע התקיימה המחאה מלכתחילה: "מחאות נגד הרס המוסר הציבורי הן לא רק בבחינת זכות מוסרית אלא חובה אזרחית. אני מחזק את ידי האמיצים המעזים לשאת קול מחאה נגד זאבים מושחתים, חסרי מצפון וזחוחי-לב הפועלים לחקיקות אנטי דמוקרטיות". כאדם שלאורך כל חייו סירב לזנוח את חובתו המוסרית כאמן, כאיש ציבור וכאזרח - ובימים אלו, שבהם משחרים אותם זאבים לטרף, שבהם תפיסת עולמו ההומניסטית של מיכאל נראית רדיקלית מתמיד - מילותיו הן צוואה חיה, קריאת קרב רלוונטית מתמיד. ניתן לתאר שיותר מאשר גוף היצירה העשיר שלו, הכרוך בקורותיה של מדינה שתמיד אהב, גם כשזו הפנתה עורף לו ולשכמותו, מיכאל היה רוצה להיזכר כמי שפעל פה לשינוי אמיתי - פעל והצליח.
