כשנה לאחר שאחותו גליה עוז, פרסמה את ספרה "דבר שמתחפש לאהבה" שבו כתבה כי בילדותה אביה, עמוס עוז, נהג להכות, לקלל ולהשפיל אותה והציתה סערה סביב המשפחה - אחיה, דניאל עוז מפרסם את הגרסה שלו לחיים בבית משפחת עוז, מתייחס לטענות של אחותו ומתאר את השבר המשפחתי מנקודת מבטו.
ספרו החדש "אוסף צדפים", שיוצא לאור היום (ד'), מגולל לאורך 120 עמודים, את החוויה של צעיר ילדיו של הסופר וחתן פרס ישראל לספרות ואחיהן של פניה וגליה. "הרבה פעמים שאלו אותי איך זה להיות הבן של עמוס עוז. להיות הבן של עמוס עוז זאת קללה, אבל להיות הבן של אבא שלי ‐ זאת הייתה ברכה", הוא כותב בספר.
עוז מתאר את החיים בבית שבו גדל בקיבוץ חולדה ולאחר מכן בערד, את מערכת היחסים עם אביו וגם את מערכת היחסים עם אחותו גליה, שהייתה קרובה אליו על אף פער השנים ביניהם. "היא היתה גם מודל לחיקוי וחונכת עבורי. היא היתה מספרת סיפורים ספונטנית ולא ידעתי שובע מהאגדות הסוריאליסטיות המאולתרות שלה, שהצחיקו אותי כל כך".
הוא מספר גם על מערכת היחסים בין עמוס עוז לגליה ובמיוחד מתמקד באהבה של אביו לבתו: "הוא חשב אותה לקוראת חדה וסמך על הביקורות שלה. הוא השתגע על ההומור שלה. קצרה רוחו לקראת כל מפגש איתה. מעודי לא שמעתי ממנו מילה רעה על גליה, רק טובות. אהבת נפש היא מסוג הדברים שאי-אפשר לזייף. אני זוכר היטב את הניצוץ בעינו, את חיוכו הכבוש ואת החדווה חרוקת השיניים מעוצמת הנחת שחש כשביטא את שמות החיבה שלה".
אך עוז גם מתייחס לשערורייה שפקדה את המשפחה והפכה פומבית בשנה שעברה עם פרסום ספרה של אחותו. "את המשפחה שלנו פירקה אחותי גליה", הוא כותב בפתחו של הפרק השני, "אבל רק כשההורים היו כבר בני שבעים ומשהו. גליה אף פעם לא היתה 'כבשה שחורה', לא 'שעירה לעזאזל' ולא שום מין אחר של חיית משק מנודה. לא 'מרירה' ולא 'חמוצה' ובדרך כלל נופת צופים. כולנו שמחנו בה, והרגשתי שהיא שמחה בנו".
לאורך הספר הוא מתייחס ישירות לדברים שכתבה גליה בספרה וטוען כי המציאות שבה הוא גדל הייתה שונה לאין שיעור וכי אחותו מחקה את זהותו שלו בספרה כמו גם את זהות אימו ואחותו פניה. "אם גליה מצטיירת כנציגה וכדוברת של נפגעים, כדאי לנפגעים להישמר מפני דוברוּת כזאת. ברגע של חולשה היא מפגינה זלזול משווע בנפגעים של הורות אלימה, מי שהיא מגדירה כידידים שלה, ילדים מוכים שחוו את נחת זרועם של הוריהם באופן קבוע... אני מתבייש בפני מי שחוו הורות מתעללת. גם בזמנים של דלות אמצעים, הבית שחיינו בו ושטבוע בזיכרונותינו היה בית פריווילגי, בית של בנות ובני מזל".
בספר עוז מביא ציטוטים של אחותו מספרה ומראיונות שנתנה במהלך השנה החולפת. הוא מתאר את רגע השבר במשפחה, ומתייחס גם לאירועי האלימות שאחותו מתארת בספרה בפרוטרוט ומביא אותם מנקודת מבטו או מנקודת המבט של יתר המשפחה. "שמעתי את הצד של אבא: הוא התאבל על עוולות נקודתיות שהודה שעולל לגליה, הבין מדוע חשה מוזנחת בילדותה ושיווע להזדמנות לכפר, אבל סירב לקבל את הטענה שהיה 'אבא מתעלל'. אני חייב להודות שגרסתו נראתה לי יותר".
"אבא היה מתעורר בלילות מסיוטים הקשורים לגליה, ופעם נכנסתי למטבח בלילה וראיתי את אמא בוכה. היא בכתה בכי לא של אישה זקנה אלא של ילדה. היא אמרה, 'זה כאילו מתה לי ילדה'".
את הספר של אחותו הוא מתאר כ"רחוק מאוד ממסמך תיעודי" ומוסיף: "הספר רצוף אבחנות פסבדו‐פסיכולוגיות. היא מאפיינת את אבא שלנו במילים כמו נרקיסיסט טורף, סדיסט, פסיכופת ואפילו פדופיל (לפחות היא טורחת להדגיש שלא פגע בה מינית) ‐ כמה מן ההגדרות החריפות ביותר שניתן להטיח באדם ושעדיין מדיפות ניחוח קליני".
"אבא שלנו נמצא במרכז הכוונת, אבל הספר הזה הוא גם ביוגרפיה בלתי-מאושרת שלי. ביוגרפיה שלי שנכתבה מאחורי גבי בלי כל תרומה מצדי, פורסמה בהפתעה גמורה, רוויה בפרטים המוכרים לי היטב וכמעט שום דבר בה לא נכון", כותב עוז ומסביר כבר בהקדמה לספר מדוע החליט לפרסם את הגרסה שלו לדברים: "אני כותב כדי לפרוע ולו מעט מהחוב שאני חייב לאבא שלי".
בפוסט שפרסם אמש, הסביר כיהוא שונא להתעסק במשפחה שלו. " לצערי זה פשוט נכפה עלי, כי כל העולם ואחותי כבר מתעסקים, ומכפישים, ומייסרים. אשמח להמאיס את זה על כולכם", כתב והוסיף כי התמלוגים מהספר יועברו כולם לעמותה המספקת אומנה לילדים בסיכון. "זו לא ביוגרפיה, זה ספר הגנה עצמית".
כאמור, גליה עוז פרסמה את ספרה האוטוביוגרפי לפני כשנה, ובו כתבה בין היתר: "בילדותי אבא שלי הכה אותי, קילל והשפיל. האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר". לאחר פרסום הספר, התייחסו חברי המשפחה (נילי, אלמנתו של עמוס, פניה ודניאל) לדברים ואמרו כי "כאבה כנראה אמיתי, אבל אנחנו זוכרים אחרת".
סביב הסערה התפרסמו גם הדברים שאמר האב בעצמו על הנושא. לפני מותו בשנת 2018, שוחח עמוס עוז עם נורית גרץ שיחות רבות שמצאו את דרכן אל הספר "מה שאבד בזמן", בין פרקי הספר, היה אחד שנגנז ובו דיבר על יחסיו עם בתו גליה. "גליה, הכול אני מקבל עליי. גם את הדברים שאני לא בדיוק מבין, ואני מבקש סליחה, גם דברים שפה ושם נדמה לי שאת מגזימה בהם, אני מקבל אותם. אני מבין כמה זה הכאיב לך, כי ההגזמה היא בעיניים שלי והכאב הוא אצלך ואני מקבל את זה. אני לא מתווכח עם כאב, גליה. אני כל כך מצטער שכואב לך, גליה. לא הכול אני מבין, אבל אני מצטער גם על מה שאני לא מבין. חלק אני לא מבין, חלק אני כן מבין, ואני מצטער, מבקש סליחה".
