"כל מה שאני יכולה", סרטה של שירי נבו פרידנטל, חדור בהרבה כוונות טובות. הבעיה היא שאלה כושלות מול תסריט מפוזר, חוטים עלילתיים פרומים ודמויות שנותרות עמומות. הסרט, שעניינו המוצהר הוא משפט שמנהלת תובעת צעירה מול נאשם בעבירות מין, לוקה בעומס של סיפורי משנה וקונפליקטים שמכריעים בסופו של דבר את הדרמה המרכזית. זהו סרט שרציתי להעריך הרבה יותר מכפי שהוא מאפשר.
"כל מה שאני יכולה"
הסיפור עוקב אחר פרקליטה תל-אביבית (אניה בוקשטיין) שחייה עוברים טלטלה בעקבות תיק שבו נחשד איש משפחה (לירון לבו) בתקיפתה ובאינוסה של נערה בת 12, כאשר זו שימשה כשמרטפית בביתו לפני כעשור. עתה, כשהיא בתחילת שנות ה-20 לחייה (מגלמת אותה שרון סטרימבן), ובזוגיות עם בחורה מבוגרת ממנה (מגי אזרזר), היא אוזרת אומץ להתייצב בבית המשפט אל מול האיש שהרס את חייה. במקביל, מנהלת הפרקליטה שמייצגת אותה רומן עם עורך דין גרוש (רועי אסף), ונדרשת להדוף את לחציה של אמה (ילנה ירלובה) להקים משפחה. ברקע גם סיפור הגירתה מברית המועצות לשעבר ונסיונה להסתיר זאת, בין היתר על ידי החלפת שמה המקורי, רעיה, ברעות, ואב אלים שממנו ברחו האם ובתה לישראל.
שתי הדמויות הנשיות מוגדרות אל מול גברים נוטשים או אלימים, וכך נמתח איזשהו חוט עדין המקשר בין עורכת הדין והצעירה שהיא מייצגת. פרקליטי ההגנה (מוני מושונוב וגל פרידמן) אף הם זאבים משחרים לטרף שמסרבים לחוש אמפטיה ולמעשה נוקטים באסטרטגיה המגונה של האשמת הקורבן וניסיונות להציג אי דיוקים בדבריה כשקרים. לרגע נדמה שהנה צץ בחייה של רעות גבר "מסוג אחר" - אך התסריט מעלים אותו בדרך שרירותית למדי. נראה שהפגם בו הוא היותו אב מסור לילדיו. כך נותרת הגיבורה בתוך בועה משפחתית שהיא גם שושלת נשית הכוללת, בנוסף לאמה, את סבתה (נדיה טיכונובה), עמה יש לה קשר מיוחד.
2 צפייה בגלריה
חוטים עלילתיים פרומים ודמויות שנותרות עמומות. מתוך "כל מה שאני יכולה"
(צילום: אהוד איתן)
נבו פרידנטל, שבעצמה הייתה עורכת דין בפרקליטות לפני שפנתה ללימודי קולנוע, מכירה את העולם המשפטי המתואר בסרט. חבל על כן שמהלכי המשפט מוצגים בצורה כמעט אגבית, נטולת מורכבות דרמטית של ממש. כך למשל הגבר האנס יושב דומם משך רוב ההתרחשות עד לרגע שבו הוא עולה להעיד. עדותו מובילה, כך אנו מבינים, לאיזושהי תפנית דרמטית, אך זו מוזכרת בחטף, יוצרת את הרושם כאילו מישהו פה הזדרז לסיים עם הסיפור, ובעיקר מותיר אותנו עם התמיהה - מיהו האיש הזה בעצם? הוא נותר כלא יותר מאשר איום גברי, לא דמות של ממש, המלווה בשני פרקליטי צמרת שגם להם אין אישיות משל עצמם למעט הפונקציה האלמנטרית שהם אמורים למלא.
במהלך המשפט קורה משהו טרגי, אבל ההתייחסות אליו נשארת בשוליים. דמותה של אפרת, המתלוננת, נותרת אניגמטית. בעוד אנו נחשפים אל חיי המשפחה של רעות, אין כמעט שום התייחסות אל עולמה של אפרת. אנו יודעים שאביה התאבד, אך מדוע אמה אינה מעורבת בתהליך המשפטי? ומה לגבי יחסיה עם בת זוגה הלוחמנית? אומנם הסרט מבקר את הפרוצדורות המשפטיות היבשות שאינן לוקחות בחשבון את מצוקת הקורבן, אבל הדיון בסוגיה הזו אינו זוכה להעמקה. זה יכול היה לעבוד יותר לו מצוקתה של רעות נוכח מהלכי המערכת המשפטית הייתה ניכרת יותר, אבל היא מסתכמת בכמה מילות עידוד שמשמיעה באוזניה הממונה עליה (צופית גרנט).
2 צפייה בגלריה
מצליחה להעביר דמות מאופקת ולעיתים אף נוקשה. אניה בוקשטיין, מתוך "כל מה שאני יכולה"
(צילום: באדיבות טרנספקס הפקות סרטים)
נדמה לי שהסיבה לכך היא רצונה של נבו פרידנטל לעסוק בשלל נושאים: קריירה, הורות, הגירה, אימהות מנוכרות ודמויות אב בעייתיות, רשימה חלקית בלבד. התסריט - שעליו חתומים אם הבחנתי נכון שלושה עורכים, לא סימן טוב בדרך כלל - מתפזר, וכאילו מבקש לסמן "צ'ק" על מגוון סוגיות, מה שרק פוגם בסרט. לרגעים קיוויתי שאקבל הצצה לעולמו של הסנגור המבוגר, זה שמגלם מושונוב (המועמד על תפקידו לפרס אופיר. למרבה הצער, זו אינה הופעה טובה במיוחד). בצר לי, פניתי אל דפי העיתונות של הסרט שבהם הוא מוגדר כמי ש"מהפכת מי-טו בעיניו היא עוד כלי מצוין לטקטיקות חקירה, כי את האג'נדות החברתיות משאירים מחוץ לאולם". האפיון הזה, שיכול היה לעורר דיון מורכב יותר בעימות המגדרי בין סנגור לתובעת שמתנהל באולם הדיונים מול שופט-גבר (יואב לוי), לא זוכה לפיתוח דרמטי ורעיוני הולם.
עם זאת, לזכות הסרט עומדות שתי שחקניות מצוינות. אניה בוקשטיין מצליחה להעביר דמות מאופקת ולעיתים אף נוקשה, אך כזו הכמהה אל דמות אם אותה היא מזהה בסבתה החיונית. שרון סטרימבן היא מבחינתי תגלית שמתמודדת בהצלחה רבה עם הקלוז-אפים על פניה שמעבירים את ייסוריה הנוראים באמצעות חיוך מתריס המופנה לעולם המשפטי-גברי. לרגעים היא מזכירה את ז'אן ד'ארק בסצנות המשפט מתוך סרטו האילם המופתי של קרל דרייר מ-1928, ויש לקוות שנוסיף לראות אותה בסרטים. כדאי לראות את "כל מה שאני יכולה" - שם שישנה בו מידה שווה של שאפתנות וייאוש - בעיקר בזכותן.
