בפרולוג של הסרט "בבילון" (Babylon) מחרבן פיל טונות של צואה על נהג משאית מקסיקני. ציניקנים יטענו שיש בסצנה הזו משהו סימבולי, כזה שמתייחס גם לדינמיקה שבין הסרט והצופים. האמת מעודנת יותר (עד כמה שעיסוק בצואת פילים יכול להיות מעודן). סרטו החדש של דמיאן שאזל ("לה לה לנד") הוא אכן יצירה גדולת-מימדים שנעה באופן מסורבל, ממש כמו החיה הנ"ל. סרט שקטביו הם וולגריות וצעקנות, ומה שאמור להיתפס כמחווה אוהבת לאמנות הסרט האילם. סרט שישנן בו סצנות וירטואוזיות לצד ריקנות רגשית ורעיונית. וכן, זה גם סרט שנמתח על פני 189 דקות. בהחלט פיל.
"בבילון" - טריילר
מקור שמו של הסרט הוא בספרו המיתולוגי של קנת' אנגר, "הוליווד בבילון", שראה אור בתחילה בצרפת, בשנת 1959. אנגר, מבכירי יוצרי הקולנוע האוונגרדי האמריקאי במשך שלושה עשורים (שנות ה-40 עד שנות ה-70), כתב מעין ספר רכילות שבו גולל כמה מהסיפורים העסיסיים והשערורייתיים מראשיתה של הוליווד ועד שנות ה-50. כמה מהסיפורים האלה – כמו סיפור האונס שביצע הקומיקאי העגלגל בעל פני הילד, רוסקו ארבוקל, במהלך מסיבה פרועה – מוצאים את דרכם בעקיפין אל סרטו של שאזל, שאכן מציג דימויים בכחנליים של אורגיות המוניות ונהנתנות על סף הפרוורסיה, כאילו מדובר היה בחפלה שמתרחשת בחצרות מלכי בבל העתיקה.
מעברו האחר של הספקטרום, "בבילון" עוסק במעבר אל הסרט המדבר. אחד מגיבוריו, מהגר עבודה מקסיקני (דייגו קאלווה) שמוצא עבודה באולפן הוליוודי, אף חומק אל הקרנת הבכורה של "זמר הג'אז" (1927) בכיכובו של אל ג'ולסון שנחשב לסרט המדבר הראשון, והחוויה הזו הופכת לאירוע מכונן בחייו. הקשיים והסרבול שהיו כרוכים במעבר הזה הוצגו בצורה קומית בסרטם של סטנלי דונן וג'ין קלי, "שיר אשיר בגשם" (1952), שסצנה מרכזית ב"בבילון" אף מחווה לו. זוהי סצנה שבה כוכבת הסרט האילם (שמגלמת מרגו רובי) מתקשה להתאים עצמה למיקרופון של במת הסאונד, שלא לדבר על הפרעות משעשעות אחרות שגורמות לסצנה פשוטה להצטלם שוב ושוב, עד שמשהו נורא קורה לצלם הכלוא בתוך תא דחוס ולוהט מחום, כדי שרעש מנגנון המצלמה לא ייקלט על ידי מכשיר ההקלטה – פתרון דחוק שאכן שימש את צלמי הסרטים המדברים הראשונים.
הדמות שמשחקת רובי היא זו של כוכבנית חדשה שמגיעה מניו-ג'רזי אל עולם הסרטים והופכת למה שהיה מכונה It Girl – שילוב אופנתי של תחכום, מיניות וזוהר – מונח שיוחס לראשונה לכוכבת הסרט האילם, קלרה באו, שרובי מגלמת את בת דמותה (באו אכן הופיעה ב-1927 בסרט אילם מצליח בשם It). דמות נוספת היא זו של שחקן ארוגנטי, אלכוהוליסט ומחליף סדרתי של בנות זוג, שמגלם בראד פיט באופן שמהדהד את כוכבי הסרט האילם ג'ון גילברט (שכיכב לצדה של גרטה גרבו והיה מאהבה) ודגלאס פיירבנקס. הדמויות הרומנטיות וההרפתקניות שפיט משחק בסרטים המצטלמים בתוך הסרט אינן יכולות אלא להעלות בזיכרון את שני אלה.
הסרט כולל גם דמויות של חצוצרן ג'אז שחור (ג'ובן אדפו), שבאקט גזעני נאלץ להיכנע לתביעות ה-Black Face כדי שעורו יהיה שחור מספיק בעבור צופים בדרום ארה"ב; זמרת קברטים לסבית ממוצא סיני (לי ג'ון לי); מפיק-העל באולפני MGM אירווין ת'אלברג (מקס מינגלה); כתבת רכילות נוסח הדה הופר ולואלה פרסונס המיתולוגיות (ג'ין סמארט); ומאפיונר פסיכופט (טובי מגווייר) שדמותה של רובי בסרט מסתבכת עמו בחובות הימורים. אחת הסצנות המוצלחות בסרט, שנדמית כאילו יצאה מפרק גנוז של "הוסטל", שמורה למאפיונר הזה המוביל אותנו למסיבה פסיכדלית ובהמית במעבה האדמה, שכוללת גם מופע של אוכל עכברושים חיים. פיל מחרבן, כבר אמרנו?
יציאתו לאקרנים של "בבילון", שאמורה היה לקרות כבר בסוף 2021, נדחתה בשנה, והסרט שעלותו נאמדת בכ-80 מיליון דולר מסתמן ככישלון קופתי. אכן, במהלך הצפייה אתה מוצא עצמך תוהה למי הוא בעצם מיועד. מרבית השמות והרפרנסים אינם מוכרים לקהל הרחב, והמעברים בין סצנה וירטואוזית אחת לשניה – אלה כוללות התכתשות עם נחש עכסן ארסי שנראית כאילו טרנטינו חתום עליה – פשוט ממושכים מדי. הצפייה בסרט נעה מהמייגע למהמם, אבל מותירה תחושה שמדובר במופע נרקיסיסטי שבו שאזל הוא הלוליינית המריעה לעצמה בעודה ניצבת זקופה על גב הפיל המקושט באוהל הקרקס.
אחד הדברים המטעים ב"בבילון" הוא הכאוטיות שלו. זהו סרט ספקטקולרי שהולם בצופה, נע לכיוונים שונים, נתקע ולפעמים גם מתרסק. אל תטעו בו: אין בו יחס ציני להוליווד כפי שנחזה ב"יומו של הארבה", למשל, סרטו הנשכח מעט, ולא בצדק, של ג'ון שלזינגר מ-1975 לפי ספר מאת נתנייל ווסט, שנחתם בסיקוונס אפוקליפטי המתרחש בזמן פרמיירה. אבל, וזה חשוב, הסרט גם לא באמת עובד כמכתב אהבה לקולנוע – האילם או בכלל. נרקיסיזם, נזכיר, הוא בעיקר אהבת-יתר של העצמי, ושאזל מבהיר זאת היטב במונטאז' המוטרף בסופו של הסרט שיותר משהוא מחווה לקולנוע – נדמה כמו רשימת עשר(ו)ת הסרטים האהובים על שאזל. הכאוטיות כאן היא מחושבת, בדיוק כפי שהרגש המובע פה כלפי הקולנוע הוא מלאכותי. זו אינה סינפיליה אמיתית כפי שהדגים פיטר בוגדנוביץ' בסרטיו "הצגת הקולנוע האחרונה" (1971), "ניקלאודיאון" (1976), ואפילו "המיאו של החתול" מ-2001 שהתבסס על פרשת רצח הוליוודית מפורסמת מהתקופה המתוארת כאן. בוגדנוביץ' היה אוהב קולנוע אמיתי; שאזל אוהב להתרברב בכישרונו (כפי שלמדנו כבר ב"לה לה לנד" שזיכה אותו באוסקר - הוא הבמאי הצעיר ביותר שזכה בפרס).
נאמן כנדרש לתקינות הפוליטית העכשווית, הגיבור כאן הוא אותו פועל-לפי-שעה מקסיקני שעולה בסולם הדרגות באולפנים. "בבילון", באקט של חסד לכאורה, מעניק לגיבור המפוכח שלו רגע של אושר מזוכך דווקא באפילוג הסנטימנטלי, המתרחש למעלה מ-20 שנה לאחר האירועים המתוארים בסרט, כשהוא צופה ב"שיר אשיר בגשם". אבל הנוסטלגיה מתחלפת בתחושה של אי נעימות, משום שעל הסצנה משתלט, כאמור, המונטאז' הנ"ל מטעמו של שאזל. ראבק, הגיבור הלא-לבן שלך צופה ומתרגש (נניח), וכל מה שיש לך לעשות זה לכפות עליו את עצמך? מצד שני, מה חשבתם שיקרה בסופו של סרט שנפתח במקסיקני שנופל קורבן לפעולת המעיים האינטנסיבית של פיל?
