השאלה הראשונה שעולה כשנתקלים בסרט החדש "האלמנה השחורה" (Black Widow) היא "עכשיו נזכרתם?", שאלה מאוד מוצדקת לגבי הדמות הכל כך מזוהה עם סרטי "היקום הקולנועי של מארוול".
נטאשה רומנוף (סקרלט ג'והנסון), המתנקשת הרוסייה שעברה לצד בני האור, הופיעה לראשונה ב"איירון מן 2" (2010). מאז היא הופיעה בשישה סרטים נוספים שבהם היא שימשה כצומת רגשית בין הגיבורים הגברים. בלעדיה הנוקמים היו לא יותר מחבורת גברים בעלי כישורים ייחודיים אבל גם אגואים מפותחים יתר על המידה. היו לה מערכות יחסים ספציפיות עם כמה מהם: כמעט רומן עם ברוס באנר/ההאלק (מארק רופאלו), חברות נפש שחושלה בקרב עם קלינט בארטון/הוקאיי (ג'רמי רנר), וסוג של כבוד והערכה הדדיים ל"הורה" של הנוקמים סטיב רוג'רס/קפטן אמריקה (כריס אוונס).
האלמנה השחורה – טריילר
מלבד סרטי הנוקמים, רוב גיבורי-העל הגברים קיבלו סרטים משל עצמם – לאיירון מן – שלושה סרטים, לקפטן אמריקה שלושה סרטים, לת'ור שלושה סרטים (והרביעי בדרך), ואפילו אנטמן קיבל שניים. ו"האלמנה השחורה"? נאדה! אבל אולי שיאה של ההשפלה התרחשה כשמארוול סוף-סוף עשו סרט שמובל על ידי גיבורת-על, וזו הייתה השחקנית ברי לארסון שגילמה את "קפטן מארוול" (2019). במה שנראה כלעג לרש, האלמנה השחורה אומנם הופיעה בסרט אך רק בסצנה קצרצרה לאחר הקרדיטים. יוקו אונו אמרה פעם ש"האישה היא הכושי של העולם", ואין ספק שביקום הקולנועי של מארוול האלמנה השחורה הייתה הכושי.
כל הצופים יודעים מה היה סופה העגום של רומנוף ב"הנוקמים סוף המשחק" (2019). ולכן מפתיע לגלות שהיא חוזרת כעת לדמות ומגלמת אותה בנקודת זמן בעבר, בתקופה שבה הייתה נרדפת על ידי גנרל רוס (ויליאם הארט) בגלל האירועים שהוצגו ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (2016).
אז למה החליטו במארוול לעשות את "האלמנה השחורה"? ראשית, זהו "שעון הזהב" בעלות של 200 מיליון דולר שמארוול מחויבת מוסרית, ואולי גם חוזית, לתת לדמות שהופרשה לפנסיה. מכיוון שג'והנסון חתומה כאחת המפיקות, בהחלט יתכן שהתגמול הוא לא רק סמלי. הסיבה השנייה היא הניסיון לבסס יורשת לאלמנה השחורה, לעידן שלאחר סיום "סאגת האינסוף" ותחילתו של השלב הרביעי של מארוול.
אם פתחתי את הביקורת בשאלת פאסיב-אגרסיב פולנית, אז את החלק של ההתייחסות לסרט עצמו ניתן לסכם בעוד אמרת כנף בפולנית מדוברת – "באמת שלא הייתם צריכים". "האלמנה השחורה" הוא אולי לא הסרט הגרוע ביותר שיצא מאולפני מארוול, אבל זה רק בגלל שהיו סרטים כמו "הענק הירוק" (2008), "ת'ור: העולם האפל" (2013) ו"איירון מן 3" (2013). ברקורד של האולפן, שלטוב ולרע, קובע את הסטנדרט העכשווי בבלוקבסטרים ההוליוודיים, זהו הישג מאוד קטן.
העלילה מתחילה בחזרה לאמצע שנות ה-90, לילדותה של נטאשה, שבאופן מפתיע מתרחשת בלב ארה"ב. היא, אחותה הקטנה ילנה, האב אלכסיי (דיוויד הארבור), והאם מלינה (רייצ'ל וייס) – הם חלק מאופרציית ריגול רוסית שמזכירה את הסדרה "האמריקאים". משפחה פיקטיבית ששתולה בארה"ב, עם שתי ילדות שאין ביניהן קרבת דם, והורים שפועלים למען המטרות הנכלוליות של רוסיה. האב אלכסיי, כך נבין בהמשך, הוא "השומר האדום", מעין גרסה סובייטית ל"קפטן אמריקה" (למרות שמבחינה היסטורית בריה"מ כבר לא קיימת).
הסיום הטראומטי של שהות המשפחה בארה"ב לא רק מחזיר אותה לרוסיה, אלא מפריד בין הילדות ו"ההורים". הילדות נשלחות למחנות האימונים של הגנרל דרייקוב (ריי וינסטון) האחראי על "החדר האדום". במחנה אימונים סודי זה מופעלת התוכנית שמייצרת את "האלמנות השחורות" - ילדות יתומות או כאלו שנחטפו, ושניחנו בכישורים פיזיים ומנטאליים יוצאי דופן, עוברות שטיפת מוח ותרגול אכזרי כדי להכשיר אותן להיות דור העתיד של הרוצחות הסובייטיות.
לאחר כותרות הפתיחה אנו חוזרים להווה של הסרט, ובו רומנוף תאלץ לחזור לבודפשט, מקום בו היא פעלה בעבר. חזרה שתפגיש אותה עם "אחותה" ילנה (פלורנס פיו) שגם היא בוגרת תוכנית האלמנות השחורות. בין שתי הנשים יש יחסים מורכבים הקשורים לכעס של האחות הקטנה שננטשה על ידי אחותה שבינתיים מצאה משפחה חלופית בחבורת "הנוקמים" המהוללת. התחושות הקשות עולות בעימות פיזי המבהיר שגם ילנה אינה נופלת ביכולותיה מנטאשה, וממשיך בעקיצות שבאמצעותן מבוסס האופי "השונה" של ילנה כמי שתהיה בשנים הקרובות "האלמנה השחורה 2.0".
האיחוד בין האחיות יוביל לניסיון לאחד את המשפחה. אלכסיי כלוא וצריך לחלצו, מלינה היא מדענית שפירות עבודתה נדרשים ב"חדר האדום". בין חברי המשפחה-לא-משפחה יש דינמיקה של חשדות וכעסים, אך גם חיבור רגשי המושתת על העבר המשותף כ"משפחה". יחד הם יתייצבו מול תוכנית שטיפת המוח ואימון הילדות של דרייקוב, בדיוק סוג הרוע שנולד בשביל סרטי פנטזיה שמובלים על ידי אישה לוחמת.
למעט "השומר האדום", לשאר בני המשפחה אין כוחות-על. הז'אנר של "האלמנה השחורה" הוא פחות סרט "גיבורי-על" ויותר פנטזיית פעולה של סוכנת חשאית. בגלל שלנטאשה וילנה אין כוחות, האלימות שלהן פחות סינתטית ויותר ברוטאלית. בלי קרני אנרגיה מהידיים שהופכות את הנפגע לענן פיקסלים, או חליפות איירון מן, או עוצמה של אל עם פטיש או מפלצת ירוקה וזועמת. בהחלט מצדיק לשקול אם ילדים הם קהל היעד המתאים לסרט. כסרט על שתי אחיות ומשפחה, היה נדרש יותר מקום לדרמה של היחסים בין הדמויות, ושימוש מופחת בהומור שנולד במפגש בין גיבורי העל הגברים בסרטי "הנוקמים".
היה נחמד אם הדברים האלו היו נעשים בסרט בדרך מוצלחת ומהנה. חרף התקציב הלא מבוטל, הסצנות הגדולות נעשות במידה של רישול טכני, ומידה מוגבלת, יחסית לסטנדרט בסרטי האולפן, של דמיון. לבמאית קייט שורטלנד אין ניסיון קודם בבימוי סרטי אקשן אדירי תקציב וזה, כנראה, תורם לתוצאות הלא מספקות. אלמנטים של מתח מנוטרלים מכיוון שצופים מושבעים בסרטי מארוול יודעים מה יקרה בעתיד של הסרט. המהלך של האיחוד בין בני המשפחה הוא צפוי, וממילא לא מורכב או מרגש מספיק. התסריטאי אריק פירסון ("ת'ור ראגנארוק", "גודזילה נגד קונג") לא כתב עד כה דמויות עם מורכבויות פסיכולוגיות, והוא לא מגלה כאן יכולות שהיו עד כה נסתרות.
"האלמנה השחורה" הוא אולי אקורד הסיום של סקרלט ג'והנסון בסרטי מארוול, אבל לא פחות מכך ההצגה של פלורנס פיו. כשם שסדרת הטלוויזיה "הפלקון וחייל החורף" נועדה להוביל לרגע שבו ייוולד קפטן אמריקה אפרו-אמריקני, כך גם ב"אלמנה השחורה" מרגישים את התכלית של המטרות שהוצבו בתוכנית הרב שנתית של מארוול, וזו ממש לא מחמאה. אז ברכות פרידה מג'והנסון הפנסיונרית החדשה, וברוכה הבאה פלורנס פיו. רק חבל שהסרט לא מוצלח יותר.
