השנים האחרונות היו מאוד דרמטיות ומשמעותיות בחייו של אנטוניו בנדרס. משופעות בהרבה כאב ותהילה. מצד אחד הוא חווה התקף לב ב-2017 ובהמשך חלה בקורונה, ומצד שני זכה להכרה ולביקורות טובות, כולל פרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן ב-2019, על הופעתו ב"כאב ותהילה" של חברו הטוב פדרו אלמודובר. "דווקא אחרי התקף הלב, הגיעו הדברים הכי טובים שקרו לי אי פעם, כי רק אחרי ההתקף הבנתי מה חשוב באמת", התוודה בנדרס, כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון.
"התחרות הרשמית" - טריילר
ההתקף ויום הולדת 60 לא גרמו לך לפחד מהמוות?
"אני אמנם מפחד מהמוות, אבל אני מפחד יותר מהמוות של היקרים לי. בסך הכול, אני מאוד מרוצה ושמח על החיים שלי היום, אני בסדר עם מי שאני ועם מה שעשיתי בחיים. כל מה שקרה לי, קרה מסיבה מסוימת - וזה כולל את הדברים הרעים, אחריהם הגיעו גם דברים טובים. אחרי התקף הלב ירד לי האסימון. דברים שהדאיגו אותי בעבר נעלמו כלא היו והתחלתי להבין מה חשוב".
מה למשל?
"הבנתי שמה שחשוב זה המשפחה, הבת שלי סטלה, אהובתי ניקול והחברים שלי. אני לא יודע מה קרה, אבל משהו באנרגיות שלי כנראה התחיל לזמן דברים טובים: רון האוורד התקשר ושאל אם אני רוצה לשחק את פבלו פיקאסו בסדרה 'גאון: פיקאסו'. אמרתי, 'בטח שכן'. ואז נפל לחיקי 'כאב ותהילה' - ממש שמחתי לזכות בקאן, פסטיבל מצוין שהפך למיתוס. הזכייה הייתה חוויה נהדרת. ואז סטיבן ספילברג הציע לי להופיע בסרט החמישי של אינדיאנה ג'ונס".
ואיפה אתה שומר את הפסלונים שבהם זכית?
"יש להם מקום מיוחד בבית שלי ואני נהנה להסתכל עליהם ולהיזכר שלא היה קל לקבל אותם. אם אנחנו מדברים על פרסים, אז אני יכול לספר לך שאני לא בהכרח מאמין בכל הפרסים שקיבלתי".
הקריירה של בנדרס בן ה-61 לא אחידה ברמתה, ואפשר למצוא בה הרבה תאונות מצערות, אבל עכשיו הוא נמצא בתקופה נהדרת. גם סרטו החדש של בנדרס: "התחרות הרשמית", שהתחרה בוונציה, מבהיר שהוא אכן בכושר שיא. בנדרס, שתמיד ידע להפגין לא רק קסם אישי, אלא גם הומור, במציאות ועל המסך, מדגים ב"התחרות הרשמית" שהוא מסוגל להשתעשע על חשבון התדמית שלו ככוכב הוליוודי וסמל מין לטיני מתבגר.
ריאיונות נוספים:
בדרך כלל בפסטיבלים, הסרטים כבדים ועוסקים בסוגיות הרות גורל ובתחלואי האנושות ובצרות היקום, ונדיר למצוא קומדיה שמחלצת פרצי צחוק, וזה מה ש"התחרות הרשמית" של גסטון דופרה ומאריאנו כהן הצליחה לעשות בוונציה. קשה היה שלא לפרוץ בצחוק פרוע, משוחרר וכייפי. "אני אוהב שיש לי את ההזדמנות להשתנות ולשחק דמויות ששונות אחת מהשנייה, בסגנון ובז'אנר. זה מביא לי יותר סיפוק מכל פרס. מאוד הייתי מרוצה לראות אנשים צוחקים בהקרנת הבכורה בוונציה – והם לא רק צחקו, אלא גם חשבו. זה היה משמעותי עבורי".
עכשיו "התחרות הרשמית" מגיע לבתי הקולנוע בישראל. העלילה עוקבת אחר מיליארדר עם מעט מאוד ידע אמנותי, שמחליט ליזום ולממן הפקה של סרט כדי להותיר חותם בעולם ולזכות בהערכה. לשם כך הוא שוכר את שירותיהם של במאית (פנלופה קרוז) אקסצנטרית ועטורת שבחים, כוכב הוליוודי (בנדרס) נוצץ ומבוסס, ושחקן תיאטרון (אוסקר מרטינס) מוערך ואנין טעם. בתור הכנה לתפקיד שלהם, הבמאית דורשת מהשחקנים דרישות תובעניות ומופרכות כשבמקביל כל כך הרבה אגואים מתנגשים.
"כשקראתי את התסריט לראשונה ראיתי בעיקר אנשים פגיעים שנאבקים בג'ונגל כדי לשרוד", מספר בנדרס. "וזה משהו שחווים לא רק שחקנים. אבל בסך הכול עשיית הסרט הייתה חוויה כיפית לכולנו. הצחקנו האחד את השני ולפעמים לא הצלחתי להחזיק את עצמי מרוב צחוק - אז היינו צריכים לחתוך חלק מהסצנות באמצע. אני חושב שהבמאים אפילו לקחו שוטים מסצנות אחרות, מרגעים אחרים, כי ברגעים מסוימים באמת לא הצלחתי להחזיק את עצמי".
מה הבאת מעצמך לתפקיד?
"רבים חושבים שיש בדמות שלי ב'התחרות הרשמית' משהו ממני - אבל זה לא ככה. כמובן שהדמות גרה בלוס אנג׳לס - וגם אני גרתי בעבר בלוס אנג'לס. יש עוד כמה קווי דמיון שטחיים. בניגוד לדמות שלי, אני אדם בלי הרבה ביטחון עצמי, אם כי אני יודע להסתיר את זה.
"אני זוכר שבפעם הראשונה שהגעתי לוונציה, לפני כמעט 40 שנה, בלילה לפני מסיבת העיתונאים, כמעט השתנתי במכנסיים מרוב פחד. פשוט הייתי בחרדה. אני זוכר שעליתי על הבמה כולי רועד. ממש. אמרתי לעצמי: 'אני מקווה שהעיתונאים לא ישאלו אותי שום דבר'".
מסתבר שחוסר הביטחון העצמי בא לידי ביטוי לא רק במפגשים של בנדרס עם התקשורת. "כמובן שהיום אני יודע להסתיר אותו, אבל הפחד תמיד קיים. הוא מתעורר גם בכל פעם שצועקים: 'אקשן!' ובכל פעם שהמסך עולה בתיאטרון. ואז אין לאגו הרבה מקום לצמוח במקרה כזה. האגו הוא משהו שיכול לצוץ אחרי. אבל בין האקשן לקאט אתה צריך להתרכז בעצמך, באדם שנמצא מולך ובסיפור שאתה רוצה לספר. וכשמגיע הזמן לשטיח האדום אז אתה יכול להרגיש מיוחד לחמש דקות".
רק לחמש דקות?
"כן. אחר כך אתה מגיע למלון ואומרים לך להסתלק מהחדר, וכשאתה אומר שיש לך משהו הלילה ואתה רוצה להישאר, משיבים לך שיש עוד אנשים שמגיעים, ואין לנו עוד מקום, אז זה הזמן לפנות. ברגע הזה, זיכרון השטיח האדום מתפוגג".
6 צפייה בגלריה
"אני אדם בלי הרבה ביטחון עצמי, אבל יודע להסתיר את זה". מתוך "התחרות הרשמית"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
בסרט, הבמאית מבקשת ממך לעשות דברים מופרכים וקיצוניים. מה הדבר הכי מוזר שבמאי ביקש ממך לעשות?
"היו המון דברים הזויים", פורץ בנדרס בצחוק. "אבל אני לא יודע אם עליי לספר. יש המון שטויות בתעשייה. לפעמים אני בהלם מדברים מוזרים ומשוגעים שמבקשים ממני לעשות. יש הכנות שברור שצריך לעשות, נגיד בסרט אקשן צריך לפעמים לרכוב על סוסים, אבל היו במאים שניסו לשכנע אותי להזריק הרואין, כדי שאבין דמות של מכור לסמים. כמובן שסירבתי לעשות משהו כזה".
גם אלמודובר ביקש ממך להזריק?
"לא, הוא בחיים לא היה עושה משהו כזה".
הרגשת פעם בסכנה באתר צילומים?
"לא, אבל כן הרגשתי חוסר ביטחון ופחד. זה קורה בדרך כלל עם במאים שיש להם דרישות גבוהות ואין לך מערכת יחסים ארוכה איתם, אז אין לך מושג מה הם רוצים. והם ממשיכים לדבר ולא מסבירים מה הם רוצים".
אתה זוכר מתי ואיפה פגשת את פנלופה קרוז לראשונה? איך היחסים שלכם השתנו לאורך השנים?
"נפגשנו לראשונה לפני הרבה שנים. צילמתי סרט בפילדלפיה, אבל לא כל יום הצטלמתי, אז שכרתי דירה בניו יורק. פנלופה היית אז בת 18 ובאותה תקופה היא יצאה עם איזה כוכב רוק ספרדי שגר בניו יורק והציגו בינינו. ומאז אנחנו חברים.
"כשהתבססתי בלוס אנג'לס פתחתי את דלתי לכל יוצאי ספרד ופנלופה הסתדרה נהדר עם מלאני גריפית, אשתי באותה תקופה, אז היא הייתה קופצת אלינו מדי פעם. 'התחרות הרשמית' הוא הסרט השלישי שלנו יחד. אומנם היא שיחקה את אמא שלי ב'כאב ותהילה' אבל בסצנה היחידה שבה אנחנו יחד, אין לנו אינטראקציה כמעט. העבודה איתה ב'התחרות הרשמית' הייתה מצוינת, ברור שאנחנו אוהבים ומכבדים מאוד אחד את השני כאנשי מקצוע".
"הבנתי שאני לא רוצה להיות חלק מהקהל, אלא על הבמה עצמה"
בנדרס נולד במלאגה בדרום ספרד. "לא גדלתי בארמון זהב, אבל אמא שלי הייתה לביאה חזקה, גוננה עלינו ונלחמה עבורנו. אני לא יכול לדבר עליה בלי להיות מוצף ברגשות".
בנדרס חלם להיות כדורגלן, אבל פציעה גרמה לו לגנוז את הפנטזיה והוא החליף את הדשא בבמה. "הוריי לקחו אותי לתיאטרון - הצגות ממדריד היו מגיעות למלאגה ואני אהבתי ללכת לראות אותן. אני זוכר שגם אהבתי שחקנים מבוגרים - כי זה היה מקסים בעיניי. חרף הגיל, הם עדיין האמינו במה שהם עושים ושיחקו כמו ילדים וזה היה קסום.
"היה רגע שבו הרגשתי והבנתי שאני לא רוצה להיות חלק מהקהל - אלא להיות על הבמה עצמה. אבל לא היה לי את הרקע הנדרש, אבא היה שוטר ואמא מורה - איך אני אהיה שחקן? עמד בפניי מכשול ענק ולא ידעתי איך לדלג מעליו. בסוף זה הסתדר, ובגיל 13 התחלתי ללכת לבית ספר למשחק".
כשבנדרס היה בן 19 הוא הגיע למדריד כדי לממש את ייעודו. מפגש עם במאי הומו, צעיר, חתרני ופרוע משנה את חייו: פדרו אלמודובר עבד אז על ליהוק לסרטו השני, "מבוך התשוקות". זה קרה ב-1981. "בין היתר חיפשתי מישהו שיתאים לגלם דמות של טרוריסט שיעי, וזה לא היה קשה למצוא בספרד מישהו שיתאים לתפקיד כזה, כי לכולם יש שיער שחור", שחזר אלמודובר כשנפגשנו בעבר בפסטיבל קאן. "ואז ראיתי שחקן צעיר שהופיע במחזה קלאסי בתור ניצב. זה היה אנטוניו. דיברנו קצת אחרי המחזה, ואמרתי לו: 'אתה יכול להיות שחקן ראשי בסרטים רומנטיים רבים'.
"עשיתי לו אודישן קצר, כשהוא הולך ברחוב ורואה את גיבור הסרט, שהיה הומו - ומסתכל עליו, והוא צריך להחזיר לו מבט של תשוקה. אנטוניו עשה את זה מושלם. הוא הביט עליו בעיניים מלאות תשוקה. אז לקחתי אותו ל'מבוך התשוקות', ומאז הוא היטיב לגלם את הדמויות שכתבתי בשבילו כי העיניים שלו בערו כל הזמן. הן בערו בתשוקה אמיתית".
והעיניים של בנדרס בערו גם בסרטים "מטאדור", "חוק התשוקה", "נשים, נשים" ו"קשור אותי! אהוב אותי!"
"כשאתה מתפרסם, אתה מתחיל לגונן על עצמך"
במקביל, בנדרס עבד עם יוצרים נוספים, ובמהלך צילומי "זוגות בהחלפה" באמצע שנות ה-90 הוא התאהב בכוכבת ההוליוודית מלאני גריפית. "אני נמשכתי אליה כמו שלא נמשכתי למישהי בחיי", הודה בנדרס. "שנינו בני מזל אריה והניצוצות לא הפסיקו לעוף".
גריפית נטשה את בעלה דאז דון ג'ונסון, ובנדרס את רעייתו אנה ואת מולדתו. כולם סברו שבנדרס מנצל אותה כדי לחדור להוליווד, ואף אחד לא הימר שהזוג ישרוד. הספקנים היו בטוחים שבנדרס ינטוש את גריפית אחרי שיתאקלם באל-איי ולא יזדקק יותר לשירותיה.
אבל זה לא קרה. גם כשבנדרס הפך לכוכב בזכות "המסכה של זורו" ו"שרק", בעוד הקריירה של רעייתו החלה להתדרדר, גם בגלל ההתמכרויות שלה. לשניים נולדה בת, סטלה, והם עשו הכול כדי לשמר את הנישואים, אבל בסופו של דבר בנדרס התקשה להתמודד עם בעיותיה של גריפית והם נפרדו ב-2015, אך נשארו בקשר חם והדוק. "מלאני עדיין דמות קבועה בחיים שלי, למרות שהתגרשנו - היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו מדברים המון בטלפון. היא המשפחה שלי. מערכת היחסים הזו אמיתית. והייתה אמיתית. וכך גם מערכת היחסים הנוכחית שלי".
בת הזוג הנוכחית היא ניקול קימפל, יועצת השקעות הולנדית, שהצילה את חייו כשחטף את התקף הלב – היא דחפה לו כדור אספירין מתחת ללשון. לאחרונה השניים חגגו שמונה שנים של זוגיות מאושרת, והעלו לאינסטגרם תמונה בה הם שרועים במיטה עם בלונים אדומים וכן בלון כסוף בצורת המספר 8. "תמיד היו לי מערכות יחסים יציבות – עם אשתי הראשונה הייתי שמונה שנים ועם מלאני 20 שנה. אני מודע לפיתויים שיש בלהיות כוכב קולנוע וסלבריטאי. כשאתה צעיר וההצלחה נופלת עליך, יש לך פתאום גישה להמון דברים שידך לא הייתה משיגה לפני כן, וקשה לשלוט בזה. קשה לדעת אם אתה מקבל את כל הדברים האלה בזכות עצמך או בזכות מה שאתה מייצג - ויש לזה השלכות חיוביות ושליליות.
"כשאתה מתפרסם, הרבה אנשים פונים אליך וטופחים לך על השכם - ואתה לא יודע אם זה אמיתי או לא. אתה מתחיל לגונן על עצמך בכל מיני דרכים וככל שאתה מתבגר, כך אתה מבין יותר את טבע מערכות היחסים שלך - החיים הרגילים שלך מתעוותים וכך גם מערכות היחסים הבינאישיות שלך. זה עלול להיות מסוכן, בסופו של דבר".
אז איך התגוננת ונשמרת לא להתפתות?
"אני מנסה פשוט לראות מה אמיתי ומה לא. ראיתי נשים שהיו באות והולכות, כי הן לא חוו את 'הניצוץ' הזה של להיות עם כוכב קולנוע. נו באמת. אז אם אתה חכם, אתה שם לב לדברים האלה ונזהר. היום זו כבר לא מהווה בעיה עבורי".
בנדרס שמר תמיד על קשר טוב עם האיש שגילה אותו. "אומנם מאז שעברתי לאמריקה פדרו ואני לא עבדנו יחד, אבל תמיד שמרנו על קשר. יש ביני לבין פדרו יחסים נורמליים. אנחנו מדברים בינינו ונפגשים, ולפעמים הוא מבקר אותי על העבודה שאני עושה בהוליווד, אבל אני אף פעם לא מתעצבן על הדברים שהוא אומר לי, בגלל שאנחנו כמו משפחה. יש לנו קשר של אב ובן, הוא היה כמעט כמו אבא שלי. לפעמים הוא גם צודק בביקורת שלו. אני אוהב אותו, מכבד את הסרטים שלו וחושב שהוא גאון. מעולם לא רבנו ולא היה בינינו דיסטנס וזה גם לא יקרה".
ב-2011 הם חידשו את שיתוף הפעולה עם "העור בו אני חי", ומאז הם עשו יחד את "לעוף מהתרגשות" ואת "כאב ותהילה", שבו בנדרס גילם במאי המתמודד עם קשיי ההתבגרות. תפקיד שהעניק לו הרבה פרסים וגם מועמדות לאוסקר.
בנדרס חי בשנים האחרונות באירופה. "אומנם אני גר בלונדון, אבל קניתי תיאטרון במלגה, כך שסוף-סוף יוצא לי להתעסק בתיאטרון בעיר שבה נולדתי. אני חושב שבתקופה שלנו, ביחס לכל זמן אחר בהיסטוריה, תיאטרון הוא עיסוק הרבה יותר הגיוני. למה? כי ככל שהעולם שלנו מתקדם מבחינה טכנולוגית, כך זה מרגיש שכל מה שלא מוקלט כאילו לא קיים. כל יום אנחנו מנסים למכור את עצמנו, באינסטגרם, באינטרנט, והתיאטרון נותר טהור. אתה ואני - אין שום דבר בינינו. הוא רגעי, ולנצח יהיה בגדר זיכרון. זיכרון שצומח ומשתנה.
"בכל יום ההופעה בתיאטרון אחרת, ומה שאנשים לא יודעים הוא שכל פעם הקאסט מתנהג אחרת בהתאם לתחושות, בהתאם למה שהקהל מזמן. התיאטרון הוא קונספט יפה והיום אני נמצא במקום אחר, ללא קשר למה שקורה אצלי בקריירה - אני לא שם ז** על הקריירה – כיום אני רוצה ליהנות ממשחק. וזה מה שאני עושה".
