זו הפעם השלישית בעשור וחצי האחרון, שאני רואה וכותב על "דידו ואניאס". ואף לא הפקה אחת משלושתן - שכולן היו מצוינות - לא דמתה לקודמתה. וזה אומר משהו יסודי בזכות האופרה עתיקת היומין הזו: היא כל-כך על-זמנית וגמישה, שמאפשרת מגוון פרשנויות ומופעי במה שונים בתכלית. גם היום, 350 שנים אחרי שנכתבה.
"דידו ואניאס" נכתבה בידי מלחין הבארוק האנגלי הנרי פרסל (1695-1659), וזו האופרה הראשונה שנכתבה בשפה האנגלית. זו אופרה קצרה יחסית (לכל היותר שעה) מלווה במקורה בהרכב כלי קטן. ניתן להפיק אותה בהפקת ענק עם תזמורת סימפונית, אבל היא תהיה טובה לא פחות בהפקה צנועה. ואכן, האופרה שעלתה אמש (ב') במוזיאון תל אביב בביצוע של מקהלת ברתיני, היא אולי דלת משאבים - אבל היא חוללה חוויה מוזיקלית מענגת ומרגשת, ולהיעדר תפאורה ניתנו מענים בימתיים ותנועתיים יצירתיים.
סיפורה של "דידו ואניאס" הוא סיפור של אהבה נכזבת, וסופה מוות. ספינתו של אניאס, הנסיך מטרויה, נסחפה לחופי קרתגו. שם הוא פוגש את דידו המלכה, והם מתאהבים. לזמן-מה האהבה פורחת, אך בסופו דבר הוא עוזב. האם משום שקוסם מרושע ומכשפותיו חיבלו באהבה? או כי אניאס לא התמודד עם צו האלים לעזוב וללכת ולייסד את רומא? כך או כך דידו מתה משברון לב, לא לפני שתשיר קינה קורעת לב על מותה הקרב. הקינה המופתית הזו - סוג נדיר של להיט אופראי אלמותי – היא אולי הסיבה העיקרית לפופולריות בת מאות השנים של האופרה.
התפקיד של המקהלה באופרה הזו הוא גדול במיוחד. היא נמצאת על הבמה מתחילתה ועד סופה ומלווה כל מהלך ורגש של גיבורי העלילה. ובדומה למקהלה בטרגדיות היווניות, היא מהדהדת לא רק את ההתרחשות העלילתית, אלא גם את זרם המעמקים שמתחולל בנפש הגיבורים. זו תשתית נוחה לבמאית האופרה, איריס גורן, להעמיד פרשנות ייחודית. לשיטתה, בצד העלילה הגלויה (דידו ואניאס נפגשים, מתאהבים, נפרדים והיא מתה), ישנה עלילת-נפש שמתחוללת בליבה של דידו המיוסרת. כלומר סיפור הקוסם והמכשפות שחיבלו באהבה לא מתקיים, והם אינם אלא הלכי נפש שמתחוללים בנפשה של דידו. אהבתה, לפי גורן, קרסה אם כן לא מחמת התערבות כוחות חיצוניים אלא כי היא שרויה במלנכוליה קיומית ("השלווה ואני זרים זה לזה; יגוני הוא בן לוויה קבוע"). אנחנו נרמזים לפרשנות הזו באמצעות חוט אדום בוהק שכרוך סביב דידו באריית האומללות הפותחת את האופרה, ונישא גם בידי המכשפות שכאמור אינן אלא רוחה הרע של דידו עצמה. את אלה גם המחישו משחקי התאורה. ובכלל, בהיעדר תפאורה, התאורה לקחה על עצמה את תפקיד עיצוב החלל. וזה נעשה באופן אינטליגנטי ואפקטיבי במיוחד של המעצב עומר בולנז'ר כהן.
גורן מתמקדת יותר בתנועה מאשר במשחק והגישה הזו הוכיחה עצמה היטב כשמקהלת ברתיני הפכה פתאום מגוף א-קפלה קלאסי שכל חייו עומד על הבמה, בלא תנועה ועם תווים ביד; למקהלת אופרה דינמית, ששרה – מעולה כדרכה - ללא תווים, נעה, רוקדת, משחקת.
הסולנים כולם היו משובחים למרבה השמחה. בראש ובראשונה המצו-סופרן ענת צ'רני הנהדרת, בתפקיד דידו. צ'רני, מהכוכבות העולות של האופרה הישראלית, כבר עשתה את תפקיד דידו לפני שש שנים באופרה בתל אביב. ולא רק שקולה יפיפה, אלא שהיא יודעת לרגש והיא נעה על הבמה בחן כובש. שיאה של האופרה הוא כאמור קינת המוות בסופה וזה אתגר לכל זמרת דווקא משום שמדובר בלהיט אופראי מוכר, כך שכל חובב אופרה שומע ב"אוזני רוחו" ביצועי עבר מופלאים כמו אלה של ג'סי נורמן או ג'אנט בייקר – והוא משווה את מה ששומע על הבמה. אבל צ'רני צלחה את ארית היגון המופלאה הזו היטב, והפגינה רגישות רבה ועומק.
את אניאס גילם בריטון צעיר, יחזקאל אסיא, שעודנו תלמיד בבית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל אביב. הוא שר באופן רגיש ועדין אך קולו נעדר את הנפח הגדול האופייני לבריטונים, אך זה בוודאי יגיע בהמשך דרכו. המכשף הרע בהפקה הזו – זו הברקה. לעיתים שרים את התפקיד הזה בריטונים או סופרניות. אבל הפעם: קונטרה טנור בביצוע הזמר והדראג קווין אורי אלקיים. אלקיים מפגין לא רק יכולת קולית מזהירה בקול הגבוה והנדיר הזה, אלא גם כישורי משחק, וניכר שנהנה לגלם דמות "רעה".
אל הדמות צמודות גם שתי המכשפות שלו – שתיהן צחות קול ומרשימות (הסופרן נעמי בורלא לוי והאלטית החזקה רונא שרירא). וכמעין אנטי תזה לצמד המכשפות, בצידה של דידו ניצבות שתי החברות הטובות שלה – בלינדה המסורה (תום בן ישי) ובת לוויה שנייה (נטע פלומן), ולשתיהן סופרן עז ומשכנע.
3 צפייה בגלריה
הצנוע והקטן שובה לב יותר מכל זיקוקי הדינור. מתוך "דידו ואניאס" של מקהלת ברתיני
(צילום: בני שילה)
בחזרה לקינת המופת של דידו: לב הטקסט הוא תחינה בת שתי מילים שחוזרות שוב ושוב - "זיכרו אותי" ("כשאהיה טמונה באדמה; אני תפילה שמכאוביי לא יעוררו בכם כאב; זיכרו אותי, זיכרו אותי..."). וגם הלחן לכאורה פשוט מאוד וקליט. אבל פרסל הקים מעליו הרמוניה ייחודית ושזר כמה "פטנטים" מוזיקליים שהפכו את האריה הקצרה הזו למסה מוזיקלית של ייסורים וייאוש: הקצב איטי מאוד, וכל הברה בטקסט גולשת בין כמה תווים (מליסמה), מה שמחולל תחושה טרגית. ההרמוניה כתובה בסולם נדיר, כרומטי, כלומר עם מרווחים של חצי טון בין צליל לצליל. אמצעי מוזיקלי להמחיש ייאוש. וזה בולט בחלק השני של האריה כשבס דרמטי יורד בכבדות, בקו כרומטי, טון אחרי טון, כמעין צעדה איטית אל עבר המוות.
המנצח, פרופסור רונן בורשבסקי, מנצחה הקבוע של מקהלת ברתיני – הוביל את הערב כולו בשטף קולח ויציב, ביד בטוחה ורגישה, ובסגנונו המדויק והקשוב לכל ניואנס. הוא והמקהלה שלו הוכיחו שכדי לעשות אופרה חיננית ואטרקטיבית, לא חייבים דווקא במה ענקית ותזמורת סימפונית. לפעמים הצנוע והקטן שובה לב יותר מכל זיקוקי הדינור.
