בעונה הרביעית של הקומדיה האלמותית "רוק 30", טרייסי ג'ורדן, הקומיקאי האהוב והאקסטרווגנטי, מאובחן על ידי מנהל הרשת ג'ק דונגי כמי שאיבד קשר עם השורשים העממיים שלו. ולראיה, במופע הסטנדאפ שלו הוא מתרעם על האופן שבו אנשים מוצצים את הלובסטר שלהם. ולעניין אחר לגמרי, "טהרן", שהעונה השלישית שלה עלתה אתמול (ב') היא ללא ספק הסדרה המצליחה ביותר שאי-פעם הופקה על ידי חברה ישראלית. בת טיפוחיה של כאן, שנקנתה על ידי אפל TV פלוס, נהנתה החל מהעונה השנייה שלה מסטנדרט ההפקה מפנק של חברת הסטרימינג הבינלאומית (ארבעה מיליון דולר לפרק פלוס קופה קטנה שנועדה לכוכבים כמו גלן קלוז ויו לורי, לעומת 800 אלף שקל לפרק בישראל).
"טהרן", עונה 3 - טיזר
(צילום: באדיבות "כאן")
"טהרן" גם נהנתה (וסבלה לסירוגין) מדמיון מהמם למציאות עצמה. זה עלה ליוצרים בעיכוב של עליית העונה השלישית מפני שאפל TV לא רצתה להעלות אותה בתקופה שבה מתרחשת מלחמה בישראל, ובהמשך גם דרשה מהיוצרים לשנות את העונה הרביעית, שנפתחה עם מתקפת טילים איראנית על ישראל.
הקרבה הזאת למציאות יצרה עבור הסדרה גם מוניטין ריאליסטי, שאין לו כמובן שום אחיזה במציאות, וגם העניקה לה את הריקוד המוזר שמציאות ובדיה טלוויזיונית רוקדות לא פעם - בעונה השנייה וגם בשלישית, שבאה עלינו לטובה, מתרחשים לא פעם אירועים שכביכול מתכתבים עם אירועים שהתרחשו במציאות: מותו של הנשיא האיראני איברהים ראיסי בתאונת מסוק; החשיפה לפיה ראש היחידה הסודית של איראן נגד המוסד הוא בעצם סוכן מוסד, וההתחמשות הגרעינית של איראן הם רק דוגמאות בולטות.
אלא שגם לעלייה-לגדולה יש מחיר. "טהרן" היא עדיין סדרת מתח ואקשן מושקעת ומלוטשת, אבל היא מתרחקת מחללית האם. כשהיא ביצעה את קפיצת העל-חלל שאי-אפשר וגם לא היה נכון לסרב לה, היא איבדה את טביעת האצבע הייחודית שלה. לטוב ולרע, "טהרן" היא עכשיו עוד סדרת אקשן אמריקנית, מותחת ומהוקצעת, עם אנשים שקופצים ורצים ואוחזים בנשק, ומדברים באנגלית גם כששפת-האם שלהם היא שפה אחרת. בהתאמה היא מתאפיינת בדמויות שטוחות, בדיאלוגים חסרי-משמעות שכל מטרתם היא תמיכה באקשן, ובהתרחשויות מופרכות וצירופי מקרים שמתפשטים כמו פטריות אחרי גשם חומצי. למזלה של "טהרן" היא מתרחשת ביעד אקזוטי יחסית כמו איראן, שיש לו רלוונטיות והקשר בעיקר עבור הישראלים אבל גם עבור הצופה האמריקני - השפה זרה, התרבות שונה. אבל הסיפור הוא אותו סיפור, המקגאפין אותו מקגאפין.
בסוף העונה הקודמת עזבנו את תמר רביניאן (ניב סולטן) רגע אחרי שאיבדה את אהובה, מילאד, בפיצוץ שנגרם על ידי המוסד ואמור היה לחסל את רביניאן עצמה. החזית שפתחה לעצמה רביניאן מול המוסד, ליתר דיוק מול יוליה, ראשת המוסד (שרה פון שוורצה) הביאה עליה את ניסן (ששון גבאי), סוכן מוסד רדום, ותיק וקשוח שיגיע בפרק השני. היחסים ביניהם יתחילו בחשד הדדי אבל יהיה להם (לפי ארבעת הפרקים מתוך שמונה שנשלחו לביקורת) מספיק זמן איכות למקרה שיחליטו לחבב זה את זה.
היחסים היותר-מעניינים בעונה הזאת הם אלו שבין תמר לפראז (שון טאוב גנב-הסצנות), בכיר במשמרות המהפכה שנאלץ להתמודד עם לחצים בכמה חזיתות. שיתוף הפעולה בין פראז לרביניאן מבוססים על טינה הדדית ואינטרסים חופפים לעיתים, ובעיקר על העובדה שהם מחזיקים בלא-מעט קלפים מרשיעים זה על זה, וזאת כנראה מערכת היחסים המורכבת ביותר בסדרה. דמות מעניינת נוספת היא של ראמין גמזי (פיניקס ריי), שמגלם עסקן מקומי עם חיבה מעורבת לצדק ולרווחים כספיים.
הליהוק המפורסם ביותר בעונה הזאת הוא של יו לורי ("האוס") לתפקיד פטריק פיטרסון, מפקח מטעם האו"ם על פרויקט הגרעין האיראני. אבל הוא לחלוטין לא מנוצל והדמות שלו לחלוטין לא ברורה. הניסיונות של התסריט להצמיד לו דרמה אישית בצורת יחסים מעורערים עם הבת שלו, כמו גם המאמצים להפוך את רביניאן לאישיות אצילית שלוחמת למען הנשים באיראן, מאולצים ולא מעניקים נפח רגשי לדרמה, אלא רק משתרכים אחריה בעצלתיים. היחסים בין פראז ונאהיד כבר פחות נוגעים ללב והעובדה שתמר מתרכזת כרגע בלהחזיר לעצמה את אמון המוסד לא משאירה לה זמן למערכות יחסים.
3 צפייה בגלריה
תן לנו לנחש: הפציינט סובל מלופוס? יו לורי, מתוך "טהרן"
(צילום: באדיבות כאן 11, Apple TV)
אבל יש גם תקווה: הקורא שלמה קרעי וודאי ישמח לדעת שתאגיד כאן מעניק לישראלים היושבים בציון יתרון לא קטן על פני הגויים בגולה: אפל TV פלוס תמתין עם הקרנת העונה השלישית ולא תעלה אותה בסמוך לישראלית, מה שאומר שהצופים של כאן יהנו מעדיפות משמעותית לעומת אלה שאין להם את הנימוס האלמנטרי להתגורר במדינת ישראל. "טהרן" היא אולי כבר לא כל כך סדרה ישראלית בכמה מובנים, אבל היא עדיין זוכרת מאיפה היא באה, ואין לה שום בעיה עם האופן שבו אנשים מוצצים את הלובסטר שלהם.
