לפני ארבע שנים הצטלמו אלון נוימן ובת הזוג שלו, עלמה זק, לסדרת ילדים בכאן בשם "קפה עמליה". כמו כולנו, גם הפקות טלוויזיה מעדיפות להימנע מהפתעות רפואיות שעלולות להתבטא בהמשך גם בעלויות כספיות. לכן, כחלק מרוטינת הצילומים הגיע לסט רופא מטעם חברת הביטוח של ההפקה, וביצע בדיקה רפואית בסיסית לנוכחים. לחץ דם, סטטוסקופ, כל השבאנג. "הרופא אמר 'הכול סבבה, רק יש לך איזו אוושה בלב, לך תבדוק'", מספר נוימן בריאיון ל-ynet. "אוושה יש להמון אנשים. המון. הם לא יודעים מזה וגם מי שיודע חי עם זה ואין בעיה. אבל כשעשיתי אקו לב, גילו שיש לי פגם - בעיה מכנית באחד המסתמים. כנראה עניין גנטי".
נוימן התבשר שמתישהו בחייו הוא ייצטרך לעבור ניתוח לב פתוח כי הלב שלו לא יכול לתקן את עצמו. הוא העדיף לחכות קצת בתקווה שהטכנולוגיה תשתפר והניתוח ייתבצע באמצעות צנתור ולא בפתיחה של הלב, אבל לפני קצת יותר מחצי שנה הוא התחיל להרגיש מועקה. "נהיה לי קשה במאמצים, הרגשתי שאני בחצי כוח", הוא מסביר. "אני בן אדם מאוד פעיל, אז מהר מאוד הרגשתי את ההבדל". בדיקה נוספת הובילה לקביעת תאריך לניתוח, "בדיוק ביום ההולדת ה-55 שלי", הוא מחייך.
ניתוח מסוכן?
"ניתוח לב פתוח, אני יודע. יש לו יחסי ציבור לא טובים. פוערים לך את הצלעות ונכנסים לך לתוך הלב. בזמן הזה אתה מחובר למכונת לב ריאה שמפמפמת במקומך. היום אחוזי ההצלחה שלו דווקא גבוהים מאוד".
"שאיפה לחיים" – טריילר
פחדת למות?
"זה מעניין. איכשהו הגעתי לניתוח הזה מוכן לשחרר ולהתמסר, לשמחתי. זה הפתיע אותי כי זה לא בא לי בקלות בכלל. לפני שלוש שנים חטפתי 'בומבה' שהביאה אצלי לשינוי, והפעם הסכמתי לתת את השליטה למקום אחר ולהגיד 'יאללה, אני סומך'. אפילו הוצאתי סטיקר", הוא צוחק ושולף מאחת המגירות סטיקר עם הכיתוב "תהיה רפוי". "זה שיעור לחיים לאשכנזים דור שני. איזה להרפות? מה להרפות? אני מכיר הרבה אנשים שצריכים לעבור את הניתוח הזה וחלק מאוד מפחדים, נורא רוצים לדעת איך זה ורואים ניתוחים ביוטיוב. אני לא רציתי לדעת כלום. לא היה לי צורך לדמיין את עצמי בסיטואציה שאני שוכב שם עם הצלעות פעורות".
לריאיונות נוספים:
הפחדים מהכאבים ומתקופת השיקום שאחרי הניתוח החליפו אצל נוימן את הפחדים מהניתוח עצמו. "ידעתי שאני צריך לנוח ולא ידעתי מה יהיה עם כל הדברים שאני עושה", הוא מודה, "אבל המשפחה שלי מאוד פינקה אותי. דפקתי בינג'ים של הלייף, סדרות שלא היה לי זמן לראות בחיים. רק אחרי שהכול נגמר הבנתי איזה מתח היה סביבי".
מי שעבר ניתוח לב פתוח מכיר מקרוב גם את הצ'ופר המפתיע שמביאה איתה תקופת ההחלמה: רגשנות יתר. "אחרי הניתוח אומרים לך שבשבועיים הראשונים תצפה להיות מאוד רגשן", מסביר נוימן. "לחלק אפילו מציעים טיפול תרופתי להרגעה. זאת ממש אחת מתופעות הלוואי המוכרות. אם חושבים על זה, הלב יושב במקום מאוד מוגן, מאחורי הריאות בתוך כלוב הצלעות. בניתוח אתה אשכרה פעור, והחלק הפנימי של הלב שלך חשוף לעולם, לאוויר".
תופעת הלוואי יוצאת הדופן לא פסחה גם על נוימן. "מצאתי את עצמי פשוט בוכה ממשהו או מתרגש או סוער פתאום. זה היה קשה. אתה חסר פילטרים, חסר הגנות, אז אתה כמו ילד קטן פתאום. חוויה מורכבת. בכלל, אני חושב שחוויה של ניתוח, שפתאום אתה חסר אונים או חלש, זאת חוויה שאתה כבר רוצה להיות בצד השני שלה אבל אומרים לך 'תכבד את התהליך'. קשה לי להשלים עם זה שזה לוקח זמן. היום אני יכול להגיד שאני ב'פול פאוור', עושה סאפ, רוכב על אופנוע ומרגיש יותר טוב מקודם כי הלב משופר".
מלבד חיזוק משמעותי לשריר הבינג' והכישרון הנרכש לנטרל התעטשויות כדי להימנע מכאב בצלעות, נוימן הרוויח גם כמה מחשבות קיומיות שהולידו נושאים לתוכנית הרדיו שלו, "המניע", ברדיו "מהות החיים". את הריאיון הוא עושה מאולפן קטן שהקים בבית שלו עם עלמה זק ושתי הבנות שלהם, נגה (14) ומיה (8), בשכונת הדר יוסף התל אביבית. האולפן שימש אותו בתקופת הקורונה, כשהשידורים הפכו ביתיים. הוא המשיך לשדר כשאת כל התפקידים הוא עושה בעצמו - עורך, מפעיל קונסולה, מרכיב פלייליסט מוזיקלי ומעלה חברים לשידור.
"קראתי לה 'המניע' כי הרעיון הוא כל הזמן לייצר תנועה", הוא מפרט. "בעצם העבודה על התוכנית היא סוג של שיחה עם עצמי - בירור שלי בכל מיני נושאים. הבעיה העיקרית של אנשים בעיניי היא שהם חיים על אוטומט. אגב, אני שואל את עצמי אם אני יכול לתרגל את מה שאני מטיף לו, והתשובה היא 'לא תמיד', אבל עדיין מעניין להעלות את זה".
אתה אדם שנוטה לנתח את עצמו.
"כןןןןן, בטח. לפעמים יותר מדי, יכולתי להסתפק ב-30 אחוז ממה שאני חושב, בכיף הייתי נפטר מהעודפים. אבל זה חלק ממי שאני. המוח שלי הוא לא ב'איזי קרוזינג'".
הפרוצדורה שעבר העלתה אצלו תובנות רבות, הוא מפרט: "קודם כל, לפני הניתוח עשיתי תוכנית בנושא לב. אני מאוד בן אדם של לב, ואני תוהה אם אני יכול לשפר את הדיאלוג בינו לבין השכל. אני מזל טלה, אני סמי-ג'ינג'י, אני אדמדם - הפעולות שלי הן הרבה פעמים מהמקום של הלב שעושה אותך אדם מאוד דרמטי. היום אני מבין שחלק ממה שאני צריך לעשות זה לספור עד עשר ולהגיד רגע, לא קרה כלום".
ביקום הדמיוני של "שאיפה לחיים" הסרט שבו משחק נוימן, ויצא לאקרנים אתמול (ה'), מתקיימת רפורמה מופלאה: כל אדם שמגיע לגיל 75 מקבל מהמדינה אוטומטית רישיון לשימוש בקנאביס, ואפילו מקבל קצבה צנועה של תפרחות. חלק מיושבי בית אבות יוקרתי בגוש דן, אותם מגלמים סר דב גליקמן, גדי יגיל ונירה רבינוביץ', עפים על ההזדמנות. שלמה בראבא, שמגלם אלמן נרגן בשם דב, שהוכנס לבית האבות בניגוד לרצונו, מנצל את הקנאביס הרפורמי דווקא באופן אחר, בניסיון לנטוש את בית האבות ולחזור לבית הישן שלו.
נוימן, שבחיים האמיתיים שלו תומך ברפורמה, מגלם את מפקד המשטרה שמבחינתו ימות העולם ואף אחד לא ירים ג'וינט לאוויר. "הכי כיף לשחק מניאקים", הוא צוחק. "זה נותן לי לגיטימציה להתחבר לצדדים המניאקיים שלי שלא באים לידי ביטוי כי אני לא באמת כזה. הדמות מחליטה לדפוק אותם והולכת על זה, כיף לשחק מישהו בדרייב ובמוטיבציה גבוהה. בדרך כלל אם הם הולכים עד הסוף זה על גבול הפאתטי, וגם בזה יש משהו מהנה".
נוימן ב"שאיפה לחיים"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
זה נשמע מאוד הגיוני לתת לאנשים זקנים קנאביס.
"לגמרי. אני מת על הסצנות של חבורת הזקנים שיושבים בזולה של יהודה (גליקמן) ומבינים שאת הזמן שנשאר לך עדיף לחיות בסבבה. למה להקשות? הדמות של בראבא היא טיפוס עקשן, שמונע מצדקנות ונקמנות, והוא כאילו צודק אבל השאלה מה יותר טוב ברגעים כאלה, להיות צודק או..."
להיות מסטול?
"כן, אפשר לעשות סלוגן כזה: 'אל תהיה צודק, תהיה מסטול'. אפשר לשים המון פעלים במקום ה'צודק' כאן", הוא מספר. "באוגוסט האחרון הייתי חמישה ימים באמסטרדם עם בת זוגי והילדה הקטנה שלנו. תוך חצי יום אתה מסתכל סביב ואתה אומר 'שנייה, איפה הספר של הוראות ההפעלה, אתם עובדים על ספר אחר, לא?'. אנשים בני 115 על אופניים, ילדים על אופניים באמצע העיר, יש שלווה וזה לא קשור לסוטול. רוב האנשים לא מסטולים ברחובות אבל יש להם תפיסת עולם מאוד Live and let live. נכון שהם יכולים להיות יותר גרמנים מהגרמנים אבל יש שם הבנה שהחיים פה כדי שניהנה מהם, ומה שמכריע הוא שהמדינה קיימת לרווחת האזרח ולא להפך. תמיד יש לאן לשאוף. אני תמיד אומר שאדם צריך שיהיו לו גם נשיפות ולא רק שאיפות".
השאיפות מחזירות אותנו לסרט שבו הקנאביס נראה מאוד אמיתי, אך נוימן אומר כי "לא השתמשו שם בגראס אמיתי ואני ממילא הייתי בצד שלא מעשן, זה החיסרון של לשחק את המניאק. אבל זה היה סט של סטלנים", הוא מגחך. "לא סבלתי".
גם לאבי קושניר יש תפקיד קטן בסרט. בעצם שיחקת בפרק של "זהו זה"
"בדיוק. זה הזכיר לי שכשהתחלתי את הקריירה השתתפתי בפרקים של 'זהו זה', הייתי פרח משחק ועשיתי כמה תפקידי אורח חמודים שם, אני זוכר שבאתי כולי חיל ורעדה לימי הצילום. רוב הסצינות שלי בסרט הזה היו עם בראבא, שעשיתי איתו שתי עונות של 'של מי השורה הזאת'".
"שאיפה לחיים" יוצא לקולנוע עכשיו למרות שצולם אי אז, בעשור הקודם, בשנת 2018. "ואז קרו כל מיני דברים בעולם, כמו שאת יודעת", אומר נוימן. "בכל פעם שניסו לעשות עוד פרמיירה היה עוד גל. הפיד של קבוצת הוואטסאפ של הסרט היה מאוד מצחיק. מודיעים על הקרנה חגיגית וכולם שמחים, יום אחרי זה יש הודעה על וריאנט חדש. תכלס, עד שלא נשב בקולנוע ויעלו כותרות הסיום, זה לא קורה מבחינתי".
5 צפייה בגלריה
קצת כמו פרק של "זהו זה". גליקמן ובראבא ב"שאיפה לחיים"
( צילום: שי פלג, "באדיבות סרטי יונייטד קינג")
"הגיל הוא נושא קשוח"
נוימן נולד בחיפה ועבר כילד עם המשפחה שלו לרמת השרון. הוא היה בן בכור שהשתוקק לאח או אחות גדולים, כפי שהוא מעיד בתוכנית הרדיו שלו. הוא חלם לתופף אבל הסכים להתחיל בפסנתר, בהתאם לתנאי שהציבה אימו.
חוג דרמה בתיכון ושירות בתיאטרון צה"ל מיקדו אותו בתחום המשחק, אבל הרזומה של נוימן הוא בעיקר רוחבי - שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, סטנדאפיסט, מאלתר, מתופף, מורה למשחק (בשיטת צ'בק) ויכול להיות שעוד כמה דברים במקביל. המסירות לרב-תחומיות היא ג'וב בפני עצמו. זוהי מסקנה שהגיע אליה כבר בשלב מוקדם יותר של הקריירה שלו כשפרש מלהקת "מיומנה", שנמנה על אחד מיוצריה, אחרי שבע שנות פעילות דווקא כשהחלה לתפוס תאוצה. "כשהם התחילו לצאת לטורים בחו"ל הבנתי שזה אומר שאני לא אוכל לעשות עוד דברים במקביל, אם זה לקיים בית ואם זה קריירה, אז פרשתי בשיא".
מה מחזיק אותך בארץ?
"אני חושב שמה שמחזיק אותי בארץ זה שהחברים שלי פה, זה אולי המצרך החשוב ביותר חוץ ממשפחה ובריאות. צורת הבילוי האהובה עליי זה פשוט להיות עם החברים הקרובים ואי אפשר להגיד 'אני אסתדר בלי'. זה ויתור מאוד גדול שאתה עושה כשאתה עוזב.
"האמת היא שזאת באמת שאלה קשה כי אנחנו עומדים על צומת טי ופנינו לכיוון מסוים. יש תחושה שאני לא יודע אם היא קשורה לתהליכים היסטוריים או לזה שלאנשים יש סדרי עדיפויות שונים, ואז הם חושבים שיש דברים שיותר חשובים מלחיות טוב ובשלום ובנחת עם עוד אנשים. נראה שכל אחד מנסה לקדם רק את הצד שלו וכל דבר אחר מאיים עליו, ולאורך זמן זה מחליש, ולא מחזק. אני מדבר על כיוון כללי של התפרקות".
אני מוצאת את עצמי מסננת מאוד את הפיד בטוויטר, שמלכתחילה נחשב מבחינתי לסוג של מרכך של הלך הרוח בעם.
"אני פשוט הפסקתי להיכנס. אפשר להקביל את זה לתזונה - אתה יודע שיש דברים שאם תכניס לגוף זה לא יהיה לו טוב. זה לא שאני מנותק, אבל אני חושב שהצריכה של הדבר הזה שנקרא חדשות, למשל, לא פרופורציונלית. עצם זה שלאנשים יש הודעות פוש, זה הורג אותי. אם זה לא קשור לעבודה שלך, אז בשביל מה אתה צריך באמצע שיחה נגיד, שיהיה כתוב לך שלושה הרוגים בתאונת דרכים ברמת גן? חוץ מלהכניס לי תדר לא נעים, מה דחוף לי לדעת את זה כרגע?"
אין שום דבר שאתה יכול לעשות בקשר לזה.
"זה עניין של הרגל. הווי הכחול בווטסאפ, ככה זה בא. אם שלחת לי הודעה ויש וי כחול וראית שלא עניתי, את אומרת 'תראה את הבן זונה הזה, אלון נוימן הזה, מסנן אותי'. יכול להיות שלא ראיתי או שחלילה תאונת הדרכים עם שלושת ההרוגים - זה הייתי אני, ואת כבר בנית לעצמך בראש סיפור. ויש גם את הצד השני, למה שתהיי כל הזמן זמינה לעולם ככה? אבל לשבור הרגל זה הרבה יותר קשה מלהתחיל".
"שאיפה לחיים" הוא אומנם קומדיה אבל בהחלט נוגע גם באזורים יותר שבריריים בקיום האנושי. חבורת הקשישים שמתענגת על הקנאביס הרפואי משתמשת בו, בין היתר, כדי לשכוח את תלאות הזקנה. הדמות שמגלם גליקמן היא של נכה המתנהל בכסא גלגלים; זו של בראבא היא פנסיונר של דואר ישראל שאיבד את כספי הפנסיה שלו בגלל ההפרטה ומרגיש נזנח על ידי בני המשפחה שלו. בתגובה להעלאת מוטיב הזיקנה נוימן בן ה-55 נאנח אנחה עמוקה. "זה נושא קשוח", הוא מודה.
5 צפייה בגלריה
הסרט נוגע בשבריריות האנושית של הקיום. מתוך "שאיפה לחיים"
( צילום: שי פלג, "באדיבות סרטי יונייטד קינג")
אתה מרגיש את הגיל שלך?
"נראה לי שאני מתחיל, כן. יחסית אין לי מה להתלונן, המצב טוב ואני לא מרגיש זקן, אבל אתה רואה את ההורים, שזה לא פשוט, ואת ההתמודדויות שלהם, וזה לא כזה רחוק".
את הבנות שלהם הביאו לעולם הוא ובת זוגו בגיל מאוחר ולאחר טיפולי פוריות ממושכים. הוא מספר כי דווקא עם הבנות שלו הוא פחות מרגיש את הגיל, "זה מוזר שרוב האנשים בגיל שלי עם ילדים ממש גדולים, אבל זה פחות משהו שאני חושב עליו בהקשר הזה. זה משהו שאמא שלי פתאום יכולה להגיד לי אבל אני לא ממש שם. אני תוהה אם יהיו לי נכדים, לא סגור על זה שאני אראה אותם".
"אני חושב שאחד הצירים הכי מעניינים בחיים זה לבדוק כמה אתה קורבן וכמה לא. אם אתה מגיע לגיל מאוד מבוגר וכל החיים שלך לא לימדת את עצמך לרסן את הנטייה להיות קורבן, אם יש לך את הצד היהודי הזה שאומר 'אני מסכן וקשה לי', צריך בגיל מוקדם יותר לתחזק את זה. כמו שצריך לשים לב למה שאתה אוכל ולספורט, צריך להתחיל להתאמן תודעתית, כי זה יגיע. איך זה יגיע אתה לא יודע, אבל יש דברים שהם בלתי נמנעים. אם אתה לא מייצר בסיס נפשי טוב שלך עם עצמך, שזה כולל יכולת להיות פחות תלוי נפשית בתקופה שבטח תביא תלות בתחומים אחרים, אני מאמין שיהיה לך קשה מאוד להתמודד עם מה שזיקנה תביא איתה".
להתאמן בזיקנה!
"אני לא בהכרח יודע איך לעשות את זה אבל אני מודע לזה. אני מחפש את האיכויות האלה ומנסה להביא אותן קרוב יותר לחיים שלי, וזה לא קל לי בכלל. פעם בסטנדאפ שלי כתבתי שיש גיל שאתה צריך להתחיל לתת את הדעת על דברים כי יש לזה השלכות. כי היום אתה עושה קעקוע של סוס אבל כשתזדקן זה יהיה כלב שרפיי כזה, מקומט. את עושה עגיל בפטמה, כשתתבגרי זה יהיה עגיל בברך. קחי את זה בחשבון, זה הכול".
