כשמותחן האימה "עכביש קדוש" הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן במאי האחרון, הוא גולל על המסך את סיפורו האמיתי של רוצח נשים סדרתי באיראן מנקודת מבט של עיתונאית מקומית אמיצה, שנחושה להיאבק באטימות הרשויות. הסרט הנועז עורר הדים עזים בקהל, אבל בשלב הזה אף אחד בריביירה הצרפתית הנינוחה לא חזה את מחאת החיג'אב שמתחוללת כיום ברפובליקה האיסלאמית. אפילו הבמאי הגולה עלי עבאסי, שמבטא ביצירתו ביקורת נגד הלך הרוח השמרני במולדתו, לא העלה בדעתו תרחיש של מאבק מתמשך ולא מתפשר נגד משטר האייתולות בשם זכויות הנשים. ארבעה חודשים לאחר מכן, במהלך פסטיבל טורונטו, נפגשתי לריאיון עם הכוכבת הראשית של "עכביש קדוש", זאר אמיר איברהימי, על התגובות החריפות לסרט באיראן ועל נסיבות הפקתו באקלים הנוכחי. אף אחד מאיתנו לא העלה בדעתו ששלושה ימים לאחר שיחתנו תפרוץ התקוממות עממית אדירה בעקבות רצח מהסה אמיני בידי משטרת הצניעות.
5 צפייה בגלריה
"אני די בטוחה שכל האנשים האלה שתקפו אותנו והשתלחו בנו ברשתות החברתיות אחרי קאן בכלל לא צפו בסרט". זאר אמיר איברהימי
(צילום: GettyImages)
לנשיא איראן איברהים ראיסי ולמנהיג העליון עלי חמינאי, יש היום כאבי ראש גדולים יותר מאשר סרטו הביקורתי של עבאסי שחי ויוצר בקופנהגן, אבל תגובות שרי הממשלה האיראנים והממסד הדתי במדינה ל"עכביש קדוש" היו קשות ונחרצות. שר התרבות מוחמד מהדי איסמעיל מחה על הפרגון הבינלאומי שמאחוריו עומדים "מניעים פוליטיים כדי להכפיש את החברה האיראנית", ואילו ארגון הקולנוע המקומי פרסם הצהרה, שבדיעבד יכולה להתפרש כאזהרה ישירה לבמאי ש"מתוך שחצנות פוגע ברגשותיהם של מיליוני מוסלמים, על פי מורשתו של סלמן רושדי". בנוסף, איימו האיראנים כי יחרימו את האוסקר אם יצירתו של עבאסי תיכלל בין המועמדים לפרס הסרט הזר, מה שרק העצים את חשיפתה ברבים. למעשה, "עכביש קדוש" הוא נציג דנמרק לאוסקר הזר, וסיכוייו להגיע לטקס טובים מאוד. יש מי שרואה באמיר איברהימי מועמדת אפשרית לפסלון מוזהב כשחקנית הטובה ביותר, כהמשך ישיר לפרס זהה שקיבלה בקאן.
עוד במדור קולנוע:
"אני די בטוחה שכל האנשים האלה שתקפו אותנו והשתלחו בנו ברשתות החברתיות אחרי קאן בכלל לא צפו בסרט, וזה כולל גם את השר שאמר שאנחנו מרושעים ושצריך להעניש אותנו", אומרת אמיר איברהימי בת ה-41, שמגלמת את דמות העיתונאית הדמיונית שבחסות התסריט הוטמעה בפרשת סעיד האנאי, שרצח באופן סדרתי ובמו ידיו כ-16 נשים שעוסקות בזנות בעיר משהאד. הוא אומנם נתפס לבסוף והוצא להורג, אולם רבים היללו אותו כגיבור שטיהר את המרחב הציבורי מחטא. לפי הסרט גם בממשל היו לו תומכים. "אני יודעת שהיה עיתונאי איראני שצפה בסרט בקאן ואז העביר להם דיווח, ופירט על כמה מהסצנות וגילה להם שבחלקן נשים מופיעות ללא חיג'אב. אבל אני לא מבינה את זה. אני שואלת את עצמי מה גורם להם לזעם כל כך גדול? לפני שזכיתי בפרס אף אחד לא התייחס לסרט ואף אחד לא התלונן. אף אחד לא אמר מילה. לא היו כל פרסומים על הסרט בתקשורת האיראנית. אבל ברגע שקיבלתי את הפרס, הכול התפוצץ מיד".
"עכביש קדוש" - טריילר
"אין אישה כזאת שנשארת בבית עם בעלה ולובשת חיג'אב. אין דבר כזה"
בניגוד לעבאסי בן ה-41 שהיגר לדנמרק לפני 20 שנה כסטודנט צעיר לארכיטקטורה ועשה הסבה מקצועית לקולנוע, אמיר איברהימי נאלצה לעזוב את איראן בנסיבות בעייתיות ב-2008. היא נחשבה לאחת מכוכבות הטלוויזיה האהובות במדינה בעקבות הופעתה בסדרה "נרג'ס" שזכתה להצלחה סוחפת ב-2006 והופיעה בתפקידים ראשיים, אלא שבדיוק אז בשיא הקריירה היא הסתבכה עם השלטונות ונעלמה מהעין הציבורית. "כשהייתי באיראן נכנסתי לצרות רציניות, הרשויות פנו אלי ודרשו ממני להישאר בבית ולא לדבר עם אף אחד, ולהפסיק לעבוד, לרדת למחתרת ופשוט להיעלם מפני השטח", היא נזכרת. הצרות הרציניות עליהם היא מדברת היא סרטון וידאו שלה מקיימת יחסי מין אשר הודלף והופץ ברשתות. למרות הכחשותיה, הוטל עליה איסור להופיע על המסך הגדול והקטן במשך עשור, וסרטיה הוחרמו. בגלל אותו המקרה, היא עמדה גם תחת איום של עונש מאסר ונמלטה לצרפת שם השתקעה בניסיון לשקם את פועלה בניכר.
"מעולם לא ראיתי בעצמי קורבן ותמיד עבדתי קשה. אף פעם לא הפסקתי לעבוד ולחשוב באופן חופשי. נשארתי נאמנה לעצמי", היא מעידה, אך מודה שבחרה להוריד פרופיל במשך שנים מחשש לפעולת תגמול ביקיריה שנותרו באיראן. "נאלצתי לשמור על זהירות בגלל המשפחה שלי, המצב הנפשי שלי וכל המצב מסביב. הייתי חייבת לשמור על הביטחון האישי שלי ולהיות זהירה. מנעתי מעצמי כל מגע עם התקשורת, ולעיתים נאלצתי לסרב לתפקידים בסרטים ולהשקיע יותר בעבודת הפקה באחורי הקלעים לאורך השנים. ואז פתאום אני מגיעה משום מקום עם הסרט הזה שבו אני משמשת גם כמפיקה וגם כמלהקת, ומופיעה בתפקיד ראשי של דמות שלא קיימת במציאות. אני חושבת שהעובדה שצצתי שוב בחדשות הכעיס אותם".
יש המון גיבורות נשיות בקולנוע האיראני אבל לרוב הן פועלות במרחב האישי והמשפחתי. אבל בסרט הזה, יש לנו עיתונאית שעומדת על שלה במרחב הציבורי ומול המשטר ועוד בלי חיג'אב. ממש כמו השחקנית שמגלמת אותה. "אני חושבת שהתמהיל הזה והעובדה שהחברה שלנו היא כל כך פטריארכלית ומיזוגנית וקיצונית, גורם לשנאה שלהם כלפיי", אמיר איברהימי מוסיפה. "ייתכן שבאופן לא מודע, העובדה שיש פה דמות של אישה חופשייה ופעילה בסרט, וזה מבטא גם את הגישה של השחקנית שמגלמת אותה גרמה לכך שהם היו חייבים להכיר במסר: יש פה דור חדש של קולנוענים איראנים שחיים מחוץ לאיראן, והם יכולים לעשות סרטים על איראן בתפוצות, רק בלי המגבלות של המשטר, וזה גורם להם לעצבנות".
5 צפייה בגלריה
"יש פה דור חדש של קולנוענים איראנים שחיים מחוץ לאיראן, והם יכולים לעשות סרטים על איראן בתפוצות, בלי המגבלות של המשטר". זאר אמיר איברהימי ועלי עבאסי, במאי "עכביש קדוש"
(צילום: GettyImages)
ללא עיניהם הבוחנות של נציגי המשטר, עבאסי היה משוחרר מצנזורה של תכנים מיניים. נושא רגיש מאוד בציבור האיראני. כבר בפתיחת "עכביש קדוש" נראית אישה במערומיה, ובהמשך לצד רגעי אלימות קשה נגד נשים מצדו של הנבל הראשי סעיד האנאי, שולבו גם סצנות סקס ואונס בהשתתפות גברים מן הישוב, בהם גם בכירים בממשל ובמשטרה. "זה אולי ישמע מוזר, אבל גם איראנים מקיימים יחסי מין, ויש זנות במדינה", תמה עבאסי על הרתיעה מהסרט בארצו. אמיר איברהימי חולקת כי מניסיונה האישי, האיראנים עצמם הוללים ופרועים אך נמצאים תחת לחץ של המשטר והממסד הדתי. איראנים מספרים המון בדיחות גסות, גם נשים וגם גברים. ולכן זה החברה הזאת כל כך מרתקת. נכון, יש את המסורת הדתית, ומצופה מאנשים להיות דתיים אדוקים, אבל המציאות היא שלמרות שהלחץ הזה תמיד היה שם, לפחות בדור שלי זה לא חלחל לחיים האישיים שלנו. אנחנו לא כאלה דתיים", היא מצהירה.
"מצד שני, התגובה היא שאנשים הלכו לקיצוניות השנייה של החיים: מסיבות, מין ואלכוהול. כל מה שיעלה בדעתך. ולכן, זה לא שאנשים לא מדברים על מין, זה קורה בינינו כל הזמן. ולמעשה, אנשים בטהרן מנהלים במחתרת פעילות מינית קיצונית במיוחד. שמעתי וראיתי, וגם נתקלתי בחברים גברים שמדברים בפתיחות רבה על הציפיות שלהם מבנות זוגם במיטה. אלו דברים שהם מכירים מפורנו, כי אף אחד מעולם לא לימד אותנו שום דבר בנושא. אין אצלנו חינוך מיני. פורנו לעומת זאת זמין באינטרנט. יתכן שזו הסיבה שזנות משגשגת שם כי אנשים שמכירים ואוהבים ועושים אהבה חופשית נתפס כמשהו מוזר. אני מקווה שהיום, בהשראת הסרט ובעזרת הרשתות החברתיות, אנשים יהיו יותר מחוברים לעולם בחוץ. זה לא כמו לפני 10 או 20 שנה והמציאות שחווינו אז. אבל המנטליות של הציבור לא תשתנה אם הממשלה תמנע מלהקנות חינוך מתאים כדי שאנשים יבינו מה זה מין? איך להתנהג? זה מקדם קיצוניות בחברה כשמצד אחד יש דתיות קיצונית ומצד שני אנשים כמוני פונים להתנהגות מינית פרועה. זה מאוד מסובך".
הנועזות של "עכביש קדוש" נובעת מהאופן שבו אתם משלבים מציאות ובדייה שחושפת את ההשחתה האישית וזו השלטונית, בלי חיג'אב ובלי צנזורה.
"רצינו לעשות סרט שקרוב למציאות. העובדה שיש לנו בסרט כל כך הרבה נשים שחושפות את השיער שלהם בלי חיג'אב. אין אישה כזאת שנשארת בבית עם בעלה ולובשת חיג'אב, אין דבר כזה. ולמרות זאת, ככה אנחנו נראות על המסך בסרטים האיראנים. נכון, אני מודעת לכך שהקולנוע שלנו מדהים, אבל באחורי הקלעים כולנו תמיד נאלצנו להתמודד עם צנזורה, ומעולם לא התאפשר בידינו להציג את המציאות מהחיים האמיתיים שלנו. זאת הסיבה שהסרט הזה הוא כל כך שונה ולכן הוא גם כל כך חזק. הוא נוגע בסוגיות של נשים ובעוני, והוא מעולם לא נוצר כסרט פוליטי. יש פה תמהיל של ז'אנרים. זה מותחן על רוצח סדרתי, דרמה חברתית פוליטית איראנית, זה גם סרט פמיניסטי, וזה פילם נואר לפני הכול. לדעתי זו הסיבה שאנשים מתבלבלים, זה יותר מדי בשבילם ואולי הם לא מבינים את זה".
5 צפייה בגלריה
"מעולם לא התאפשר בידינו להציג את המציאות מהחיים האמיתיים שלנו". זאר אמיר איברהימי בפסטיבל קאן
(צילום: GettyImages)
"עכביש קדוש" אינו הסרט הראשון שעסק בפרשה, אולם שני קודמיו התרכזו כמעט אך ורק בנבל עצמו. בסרט התיעודי המצמרר And Along Came a Spider מ-2002 העיתונאי הקנדי-איראני מזיאר בהארי ראיין את האנאי ובני משפחתו מלאי ההערצה, ואילו במותחן "רוצח העכביש" של איברהים, אירג'זאד משרטט דיוקן אישי של הרוצח. עבאסי הרחיב את נקודת המבט ומשתמש במקרה ובדמות הרוצח כשיקוף לשנאת הנשים, הדיכוי, הצביעות והשחיתות של החברה כמכלול. זוהי גישה שהוא יכול לאמץ כיוצר איראני שפועל מחוץ לגבולות הרפובליקה האיראנית והרחק מהישג ידה. ההפקה היא כל אירופית (שבדיה, דנמרק, גרמניה וצרפת) ועל אף היות הסרט דובר פרסית, הוא צולם בירדן לאחר שהרשויות בטהראן סירבו לאשר לצוות גישה לאתרים המקוריים במדינה. זאת בניגוד לאירג'זאד, שבין השאר תקף את עבאסי על כך שפעל בחוסר הגינות וגנב ממנו אלמנטים בתסריט, בעודו מנסה להונות את הרשויות.
"הייתה לנו הזדמנות לעשות את הסרט מחוץ לאיראן והתברכנו בצוות שחקנים מדהים. לא היינו מחויבים להיצמד לקו אחד שמכתיבה הצנזורה של המשטר, וגם לא היו לנו קווים אדומים. היינו חופשיים לעשות מה שרצינו", מסבירה אמיר איברהימי. "בסרטים שנעשו על הסיפור בעבר, העלילה התרכזה ברוצח עצמו, ונקודת המבט שלו. בניגוד אלינו, הבמאי של 'רוצח העכביש' לא יכול היה לעשות את הסרט ואז לצאת את גבולות המדינה. הוא נשאר באיראן והוא היה חייב להיות זהיר. זה לא המקרה שלנו. עלי הצליח לכלול את כל הזוויות, אבל הבמאי [אירג'זאד] שהפיק את הסרט שלו באיראן לא יכול היה לעשות זה כמובן. אם כל העיסוק של הסרט הוא על הזונות, איך אפשר להגיד משהו מהותי? זה בלתי אפשרי. מה שעומד במרכז אצלנו זה הנשים, והפנים השונות של המציאות בשטח. כן, זה קיים גם באיראן. עבורנו התושבים שחיו באותה התקופה, הגבר הזה היה מפחיד. אבל היו גם אנשים שתמכו בו. יתכן שבאיראן אנשים מרגישים שהסרט הזה בא לתקוף אותם אבל זו לא הכוונה. נכון, יש סאבטקסט שנוגע לדת, וגם לכך שהרוצח היה במלחמה וכל זה. אבל זה רק הסאבטקסט".
אז בעצם החופש היצירתי שלקחתם לעצמכם כיוצרים איראנים בניכר תרמה לרדיפה שלכם במולדת.
"תמיד היו קולנוענים איראנים שעבדו בחו"ל, אבל הם תמיד עבדו בתנאים שונים עם שחקנים שיש להם מבטא כבד, או לוקיישן מזויף, או היבטים מסוימים של התרבות שלא עוברים טוב. אז כצופים, אני ואחרים באיראן תמיד היינו ביקורתיים כלפי הסרטים האלה. אולי בגלל זה הממשלה הייתה מרוצה מסוג הקולנוע הזה מכיוון שהם תמיד אמרו שמדובר בשטויות, ושזו קריקטורה לא מוצלחת שלנו שאף אחד לא מאמין לה, ושהמטרה שלהם מוטלת בספק. ואילו במקרה הזה, אני מאמינה שבעוד 10 שנים, כשנשוב ל'עכביש קדוש', אנשים יראו בו תקדים ולקח לעשייה של סרטים משמעותיים מחוץ לארצך, ואני חושבת שזו הסיבה שבהנהגה ממש מפחדים היום".
"את מה שאני אומרת לך לא הייתי מסוגלת להגיד כשהייתי באיראן"
בניגוד לעבאסי, אמיר איברהימי ואחרים שעזבו ומצאו לעצמם אופק חדש, יש קולנוענים אחרים שממשיכים לעבוד באיראן מתוך התרסה נגד השלטון הדכאני, המגבלות שמוטלות על יצירתם, ולעיתים על חירותם. ג'אפר פאנאהי הערמומי, שמחלק את זמנו בין בתי כלא, מאסרי בית ואתרי צילום נסתרים, הוא הנודע שבהם. אבל יש לא מעט אחרים שפועלים מעל ומתחת לפני השטח, ונענים מהתעמרות הרשויות. מוחמד רסולוף נכלא בגלל סרטיו שהוגדרו על ידי המשטר כ"תעמולה", ואילו מני חאג'יג'י שהצליח להפריך ב-2019 שמועה על משולש אהבים שלו עם השחקנית טראנה עלידוסטי והבמאי האיראני המצליח ביותר אסגאר פרהאדי, נאלץ להתמודד עם מגבלות תנועה שהוטלו עליו בגלל תמיכתו במחאה הנוכחית. הם ואחרים מואשמים בכך שהם מתחנפים למערב הליברלי עם סרטים ביקורתיים שבוגדים לטענתם בחברה האיראנית, תרבותה הדתית והאייתולות שעומדים בראשה, וכל זאת בעבור מחיאות כפיים בפסטיבלים בינלאומיים.
"לו רק היו לנו יותר יוצרים כמו ג'אפר פנאהי ומוחמד רסולוף, זה היה יכול לקדם את האחדות בעם. איתם היינו יכולים להיות יותר קרובים לתקווה הגדולה שלנו. הבעיה שלנו היא שאנחנו כל כך מפחדים מהלחץ של המשטר, והאיומים במעצר ופעילויות התגמול של הממשלה. לפעמים כשאנשים מחליטים לתמוך אחד בשני, נציגי המשטר מתחילים לעצור אנשים אחד אחרי השני ולבסוף כולם משתתקים וזו הדרך שבהם הם שולטים כבר 40 שנה", היא אומרת, "ג'אפר פנאהי הוא דוגמה מיוחדת והלוואי שהיו לנו יותר אנשים כמוהו, אבל זה קל להגיד. הוא כל כך אמיץ. הוא אדיר. הוא משוגע. הוא יודע שהוא ילך לכלא, אבל הוא לא מוותר, ומתייצב ותומך בחבריו, ואני לא מכירה אף אחד אחר שמוכן ללכת כל כך רחוק. אף אחד אחר לא מוכן לסכן את חייו. וגם את מה שאני אומרת לך עכשיו לא הייתי מסוגלת להגיד כשהייתי באיראן, אבל עכשיו אני יושבת פה איתך ויש לי את החופש להתבטא. יש אנשים שמצפים מאיתנו להיפתח ולדבר יותר כדי לתמוך זה בזה, אבל כשאתה גר שם זה מאוד מסוכן. אתה ממש מסכן את חייך".
5 צפייה בגלריה
"אם כל העולם יהיה מודע, אולי הם יגידו לעצמם 'כל העולם רואה אותנו ושונא אותנו'. אולי הם ישנו את דעתם". זאר אמיר איברהימי ב"עכביש קדוש"
ימים ספורים אחרי הריאיון שנערך לרגל הקרנת "עכביש קדוש" בטורונטו, פרצה כאמור מחאת החיג'אב באיראן, ובהשראת פנאהי והאחרים הצטרפו אליה בני הדור החדש של הקולנוענים האיראנים, בהם ביניהם במאי "עכביש רוצח" אירג'זאד, למרות הסתייגותו הפומבית מעבאסי וסרטו. אמיר איברהימי לא יכולה לקחת חלק פעיל בהפגנות בשטח, אך מקפידה לפרסם הודעות תמיכה במחאה דרך הרשתות החברתיות, וזאת למרות איומים שמקבלים מקורביה. "אני אומרת לעצמי שאני צריכה להשתמש בפלטפורמה הזאת כדי ליידע את העולם במצבן של הנשים האיראניות. כל פמיניסטית, כל אדם שבמאמין בזכויות נשים חייבים להצטרף לתנועה", כתבה בחשבון האינסטגרם שלה, "זה נוגע לכם. אם אנשים רבים ידברו על זה, אולי החיילים שהורגים מפגינים באיראן יחדלו. אם כל העולם יהיה מודע, אולי הם יגידו לעצמם 'כל העולם רואה אותנו ושונא אותנו'. אולי הם ישנו את דעתם".
מלבד הפעילות ברשתות החברתיות, אמיר איברהימי גם מקדישה עצמה להפצת סיפורים של נשים איראניות על המסך ברחבי העולם. סרטה הבא "שאידה", צולם באוסטרליה ונבחר לפסטיבל סאנדנס היוקרתי שם יוקרן בבכורה בינואר. הדרמה המשפחתית שביימה נורה ניאסרי (שכמו עבאסי, גם היא במאית גולה מאיראן) מלווה אם ובתה הקטנה שמחפשות מקלט מרדיפה בארצן. עתה, כששמה הפך למוכר ברחבי העולם, היא יכולה להרשות לעצמה להפנות את תשומת לבה להפקות בינלאומיות של קולנוענים שאינם בהכרח ממוצא איראני. בימים אלה היא עובדת על פרויקט כזה, מפתיע במיוחד, בהובלת במאי זר, שיוצא נגד המשטר האייתולות מנקודת מבט נשית בינלאומית, ושאותו לא ניתן לחשוף בשלב זה. כשהיא נשאלת האם היא רואה את עצמה עובדת בעתיד עם יוצרים ישראלים, היא מראה פתיחות לא צפויה לאפשרות זו.
"אני רואה בעצמי כבן אדם בינלאומי, ומבחינתי הדבר היחיד שחשוב הוא לקחת חלק בפרויקט איכותי, הנושא של הסרט, מה מניע את ההפקה, הבמאי והשחקנים", היא מצהירה, "אני אף פעם לא חושבת אם הבמאי הוא אמריקני או ישראלי או צרפתי. הכול תלוי בפרויקט עצמו. אם מישהו מתכוון לעשות סרט מאוד פוליטי, יתכן שלא ארצה לעשות אותו. אבל כשאנחנו מדברים על אנושיות, לפעמים בקולנוע הכול מתערבב, וחייבים לדבר על התרבות והחוויה האישית. זה בולט במיוחד כשאתה מדבר על מדינות כמו איראן וישראל או רוסיה ואוקראינה, הכול הופך להיות פוליטי באופן מיידי, אבל זו לא הכוונה שלי, ולרוב זו גם לא הכוונה של הבמאים. עכשיו כשאני מחוץ לאיראן זה לא נכפה עליי. אני יכולה ליהנות מהחופש שלי".
