כמה שנים טובות.
כמה שנים טובות עברו עד שהסכמת לי לספר את הסיפור שלך.
"מספיק שבנאדם אחד יקרא את זה, וייקח את מה שאני לקחתי", גמגמתי מולך, ואתה הנהנת בהסכמה.
בדייט השני כבר שמת את כל הקלפים על השולחן -
"אין לי משפחה. איבדתי את אמא שלי, את אבא שלי ואת אח שלי", אמרת בפנים חתומות כאילו אתה מספר לי מה אכלת היום לצהרים.
הרגשתי איך הלב שלי נופל לתחתונים, ומחנק מטפס במעלה הגרון, אבל שיחקתי אותה אדיש, כמעט כמוך.
לא רציתי לעשות מזה ביג דיל, למרות שזה ביג דיל.
זה פאקינג ביג דיל.
"רק אל תרחם עליי", חייכת וקרצת לי. "אני לא יתום. יתום זה איזה ילד מסכן מִסֵפר של צ'ארלס דיקנס".
במהלך החודשים הבאים הלכתי לידך על קצות האצבעות.
הכישרון שלי לספר סיפורים קיבל חומר טוב ולא היסס ללוש אותו ולהשתמש בו בחופשיות.
אז הנדסתי לעצמי סיפור טראגי שמורכב מתמונות קורעות לב -
אתה בהלוויה.
ובעוד אחת.
ובעוד אחת.
אתה נשאר בשבתות וחגים בצבא, כי אין לך ממש לאן לחזור.
אתה נשרף מבפנים כשהחבר'ה מוציאים לצהרים קופסאות פלסטיק של אמא.
אתה מגמגם במבוכה בכל פעם שמישהו חדש שואל אותך על המשפחה שלך.
אתה, לבד בעולם הזה, תלוש משורשים, בלי רשת ביטחון.
בלי אבא שיכניס לך קצת כסף לחשבון כי היה חודש לחוץ.
בלי אמא שתשאל אותך עשר פעמים אם לקחת משהו ארוך כי נהיה קריר.
פתאום הבנתי שבגיל כל כך צעיר, הפסקת להיות ילד של מישהו בעולם.
הסיפור העצוב שלך הגדיר אותך.
אתה היית "זה שהיו לו חיים קשים".
תייקתי אותך בקלסר הזה, כי ככה אנחנו, בני האדם – אוהבים לתייק.
והאסון הזה ניבט אליי -
בכל פעם שצחקת,
בכל פעם ששתקת,
בכל פעם שנדדת בעיניך למקומות רחוקים.
הכול עבר דרך הפילטר הקשוח והעצוב הזה של האובדן שלך.
החודשים חלפו, ולאט-לאט ניערת מעליך את הנרטיב הזה.
התקלפת ממנו.
לפעמים הרגשתי כאילו כל זה קרה למישהו אחר, בזמן אחר ובמציאות אחרת.
כשאנשים אחרים היו שואלים אותי, סיפרתי להם באותה נינוחות שבה סיפרת לי אתה בדייט השני.
"הסיפור הזה הוא חלק ממני, אבל הוא לא מי שאני", אמרת לי.
ואני... אני נשארתי מספיק זמן בסביבה כדי לגלות את האדם שמאחורי תסריט הריאליטי המופרך הזה שמישהו כתב לך.
(תמיד טענתי שהיו עושים ממך מטעמים במאסטר שף).
נשארתי מספיק זמן גם כדי לזהות ולהכיר את הצלקות והדפוסים שהסיפור הזה הותיר בך.
יכולת ההדחקה.
הקשיחות.
השריון המחוספס והמהתל שלך, שלעיתים נטיתי לבלבל אותו עם אטימות-לב.
ככל שהזמן עבר וזכיתי להכיר אותך לעומק – עם כל המורכבויות והשכבות והרבדים - הבנתי משהו חשוב.
בסופו של דבר, החיים האלה יזמנו לכולנו רגעים קשים.
משברים.
אסונות.
חדשות רעות.
כמעט אי אפשר לחמוק מזה.
כל אחד והתיק שלו.
כל אחד והבלגן שלו.
כל אחד והתפנית בעלילה שלו.
זה לא משנה אם פיטרו אותך מהעבודה.
אם התגרשת.
אם הדיחו אותך מקורס קצינים.
אם שברו לך את הלב.
אם גילו לך מחלה.
אם נולד לך ילד עם מוגבלות.
אם שרדת מלחמה.
אם איבדת את המשפחה שלך.
בסוף, להיות קורבן זו בחירה.
גם אם נסיבות החיים הפכו אותך לקורבן, אתה זה שמחליט איך להסתכל על עצמך ולהגדיר את עצמך.
אז או שאנחנו מתרסקים, נקשרים לעבר שלנו בשלשלאות ומוותרים על החיים ועל כל מה שיפה בהם.
או שאנחנו בוחרים לקום, להתנער, לאסוף את הרסיסים, לספר לעצמנו סיפור חדש על עצמנו, ולהיצמד לכל מה ששווה לחיות בשבילו.
אני לרגע לא טוען שזה קל.
אני לרגע לא טוען שהייתי מצליח.
רק אלוהים יודע לאילו תעצומות נפש אדם נדרש ברגעים האלה.
אבל בסוף... הבחירה היא אך ורק שלנו - ליפול או לגדול.
זה אולי נשמע פשטני, אבל בגדול - זו האמת.
והאמת הזאת הולכת לישון לידי בכל לילה.
ומצחצחת לידי שיניים בכל בוקר.
ושמה עליי יד בנסיעה.
האמת הזאת, אהובי, היא אתה.
אתה חוגג היום יום הולדת, ולעולם לא אוכל לגמול לך על המתנה הזאת שהענקת לי -
ההבנה שיש לי זכות לבחור.
לכתוב לעצמי את הסיפור.
להחזיק חזק בחיים, לא משנה לאן הם לוקחים אותי.
פתאום מצאתי את עצמי חושב עליך שנייה לפני שאני מרים ידיים –
"ייאוש זה פריבילגיה. זה למפונקים" – המילים שלך הדהדו בי.
פתאום הבנתי ששום דבר זה לא סוף העולם.
שכמעט על הכול אפשר להתגבר.
שתמיד יש בשביל מה להתעורר בבוקר.
שגם מהתהומות הכי עמוקות ואפלות אפשר להתרומם. אפשר לבנות חיים.
איך אפשר לחשוב אחרת כשחיים לצידך?
בתקופה האחרונה והאיומה שעוברת עלינו, האמת הזאת מלווה אותי יותר מתמיד.
פתאום הצורך לבחור בחיים הפך למציאות הכרחית.
פשוט אין ברירה.
בעצם יש ברירה, אבל הברירה רעה.
אני חושב ללא הרף על כל האנשים שחווים כאב, אובדן, שברון, התנפצות מוחלטת של כל מה שהם האמינו בו.
אין לי יומרות או נוסחאות או עצות חכמות.
כל שנותר לי הוא לספר את הסיפור שלך, בתקווה שיעשה את מה שסיפורים כאלה יודעים לעשות.
עכשיו כבר לילה, אוטוטו אתה בן 38.
אני מסתכל עליך ישן בשלווה,
וחושב לעצמי שאם יש אנשים למעלה שמסתכלים עליך –
הם בטח מאוד גאים בך עכשיו.
