עד לא מזמן, אחת ההנאות הגדולות של מי שזכה להתפרנס מכתיבה על מוזיקה היו הדיסקים שחברות התקליטים שלחו אליו מדי חודש. היום, כשכל המוזיקה שרק תרצו ממתינה במרחק הקלקה מהנייד שלכם, הפריבילגיה האחרונה שעוד נותרה לנו היא האפשרות להאזין לאלבומים חדשים לפני כולם. לא תמיד הראשוניות הזו מצדיקה את ההייפ, אבל לפחות במקרה של "לב פגיון", האלבום החדש והכפול של אור כשדים, מדובר בתענוג.
העובדה שמישהו, ובמישהו – הכוונה לרונן בן טל (63), מנהיג ומייסד ההרכב המיתולוגי, מתעקש להוציא כמעט 80 דקות של מוזיקת רוק חדשה ובועטת בישראל של 2021, מאוד משמחת בואכה כמעט בלתי נתפסת. בראיון ל-ynet בן טל מסביר מדוע הוא ממשיך לעשות את זה, גם בזמן שעורכי הפלייליסטים מעדיפים בבירור ז'אנרים אחרים.
"אני אולי כותב מילים ומנגינות ממקום רציונלי, אבל העיסוק הוא אמוציונלי. האמירה וההבעה הם בטקסט, כי המוזיקה היא דבר מאוד רגשי והיא מעבירה מטען, וככל שעוברות השנים אני נותן יותר חשיבות לטקסטים. את האלבום הזה כתבתי תוך שלושה ימים, עוד לפני שהקודם 'דב ורב' יצא. לפעמים אני עובר דרך חתחתים, ופה תוך יומיים-שלושה היו לי 12 שירים. אני חווה עם כתיבה תהליך שלא הצלחתי להבין עד הסוף. יש לי איזה דיי ג'וב שבשבילו אני קם בבוקר - עשיית סרטים, ויום אחד הריץ' רץ' של המוזיקה נפתח ויוצאים שירים. השיר הראשון שנכתב לאלבום הוא 'כמו זבובים' והוא היה הטריגר. בכל אלבום יש כמה שירים שהם עמודי תווך וכשיש לך שניים או שלושה כאלו – אתה מבין שיש לך אלבום".
ההשראה של בן טל מגיעה ממקומות לא צפויים. גם ממוות של חבר קרוב או של בן משפחה – והוא חווה לא מעט כאלו בשנים האחרונות. "זה לא שאני אומר לעצמי 'קרה לי אסון עכשיו ויהיה לי על מה לכתוב', אבל עברתי דברים מורכבים בשנים האחרונות וזו מין תרפיה נפשית להוציא את זה בצורה מופשטת אבל גם מאוד מפורטת כמו בשיר". לפעמים ההשראה מגיעה ממשפט שהבן שלו אמר לו כשהם חזרו ממשחק של הפועל תל אביב, כמו בשיר "חלום יעקב" ("זה לא סבתא זה לא סבא"). "כשהבן שלי זרק לי את השורה הזאת הבנתי שזה הולך להיות אלבום גדול מבחינת הכמות", מסביר בן טל. "ואז חזרתי ללהקת גוטסו לובי (שבה היה חבר בשנות ה-80, א"ש) שמאוד אהבתי אותה למרות שלא הקלטנו כלום, והתחלתי לשחק עם הרעיון של לכתוב על הלהקה ולהקליט שירים שלה, ודי מהר היו לי המון שירים. אז קראתי לעובד אפרת והשמעתי לו אותם על פסנתר, ומרגע שהוא ישב אצלי בבית עם הגיטרה האקוסטית סגרנו את המבנה של השירים".
5 צפייה בגלריה
אור כשדים מודל 2021: מימין בן טל, דודי לוי, עובד אפרת וניר מנצור
(צילום: מריה ברודקין)
לפחות לפי האלבום, נשמע שהיה לכם מאוד כיף באולפן.
"כשאני יושב עם עובד הוא רושם לעצמו את התפקידים הבסיסיים של התופים וגם אני כבר יודע איזו אווירה מוזיקלית תהיה לכל שיר. הפעם מתחנו קצת את המנעד המוזיקלי הצר של אור כשדים. כשניר מנצור נכנס להקליט תופים הוא קיבל רק גיידים בלי להכיר כלום, ואחריו הגיע דודי לוי שגם לא הכיר כלום. אנחנו מאוד משוחררים באולפן והיה משהו מדהים בספונטניות שבה האלבום נוגן – כי לא עשינו חזרות לפני. כשאני מלחין שיר יש לי את הליין המרכזי על הפסנתר וכשאני מביא אותו ללהקה הם מתעצבנים שהם צריכים לשבור את האצבעות על הגיטרות (מחייך). העבודה המשותפת של עובד ודודי מהדקת עוד יותר את הביחדנס של אור כשדים. אם לא הקורונה היינו מוציאים אותו יותר מוקדם".
"היתרון בחיסרון של אובדן הנעורים הוא חיזוק הפרספקטיבה והיכולת להסתכל על דברים ממקום יותר עמוק שהוא לא פחות יצרי", הוא מסביר. "רמת התובנות עולה ואתה מדבר על פוליטיקה ועל החיים והמתים. כשאתה כותב שיר בגיל 20 אתה לגמרי בהווה. כשאתה כותב על דבר כזה ממרום גילי נוסף לו מטען - אבל אתה כבר נוסע במשאית ולא בסוסיתא (כמו זו שהופיעה על אלבום הבכורה של הלהקה, א"ש)".
ולא שאלת את עצמך לרגע מה פתאום להוציא עכשיו אלבום רוק כפול - שלא לומר אלבום קונספט, הרי ברור שהרדיו לא ישמיע?
"זה לא השיקול. ברור לי שאני אולד סקול, אבל אני לא רואה בזה מינוס. אני מכיר אלבומים ובזכותם נכנסתי למוזיקה. הלוקסוס המדהים שקרה עם השנים לאור כשדים הוא שיש לה קהל אמיתי ונאמן שאיתו אני מתכתב. אנשים פונים אליי בכל מיני רגעים לא צפויים ומדברים איתי על הלהקה. לאחרונה לקח אותי נהג מונית לסרט שאני מצלם עכשיו, ובמהלך הנסיעה הוא נתן לי סינגלים בתקליטי ויניל של אור כשדים מלפני 30 שנה וביקש שאחתום עליהם, וזה מטורף לגמרי. בניתי קריירה מוזיקלית של עשרות שנים, ואני עושה גם דברים אחרים, אבל בכל פעם מחדש רגעים כאלו מרגשים אותי".
חוץ מהאלבום החדש (והמומלץ) שיוצא היום אור כשדים תופיע ב-29 בדצמבר במועדון הבארבי בתל אביב, בשיחה עם בן טל נדמה שהוא ממש סופר את הדקות עד שהלהקה תעלה לבמה. בהופעה הוא מבטיח לספק לקהל קלאסיקות כ"אחד מול אחד" ו"מת הבית" לצד "דאונטאון", "מקסיקו סיטי", "הקיקיון" ועוד כמה נציגים מהאלבום החדש. "הקהל מאוד אוהב את הנוסטלגיה, אבל אנחנו חייבים ליצור חומרים חדשים כדי להתקיים. לשיר רק את השירים משנות ה-90 זה לא מספיק". היום הוא מאוד נהנה להופיע, "זו הפריבילגיה של ההתברגנות. אני מרגיש יותר משוחרר מאי פעם, למרות שההופעות קורות במשורה, כשהן קורות זו חוויה אדירה - יציאה מהאור הרגיל לאור האחר".
"רוקסן היה סמל"
לצד הגעגוע לעבר ולחברים שהלכו לעולמם כמו ז'אן ז'אק גולדברג ואלי אברמוב, יש ב"לב פגיון", התייחסות אקטואלית וביקורת רבה על המצב, כמו למשל בשיר "בחצר" הנפתח במילים "הווירוס חופר אצלי בתוך האדמה בשתי ידיים". "כשהקלטנו את השיר במרץ-אפריל הרגשתי דחף להתייחס לקורונה אבל גם לא לעשות עליהום מאוד גדול כי הכול עוד היה בהתחלה אז".
יש הרבה אזכורים תנ"כים בשירים שלך, שלא לדבר על אור כשדים שהוא המקום שבו נולד אברהם אבינו. מאיפה מגיע החיבור הזה לתנ"ך?
"יש אצלי יותר ויותר התייחסות לאלמנטים תנ"כיים, אבל גם לספרות יהודית. אמי ז"ל היא זו שחשפה אותי לעולם הרוחני הזה, ולמרות שגדלתי כילד חילוני לחלוטין מאוד אהבתי תנ"ך כבר אז, ובמקום חיבורים על נושאים תנ"כיים כתבתי פואמות. אני זוכר בעל פה את 'שירת דוד' ו'שירת הים', וזה נשאר עולם הדימויים שלי גם בחיי היום יום".
האלבום החדש של אור כשדים מגיע בסמוך לאלבום של טריפולי, שהם פחות או יותר מאותו אזור חיוג כמוך, וגם לסיבוב האיחוד המצליח של פורטיסחרוף בקיץ האחרון. אולי הספדנו את הרוק הישראלי מוקדם מדי, והתקווה שלו – או לפחות העתיד הקרוב - נמצאת דווקא אצל בני ה-60?
"אני לא כל כך יודע לענות על זה", הוא מחייך, "הצעירים הבינו שלהקות זה כאב ראש (צוחק), וזה לא ממש מוכר. בשנים שהייתי מפיק מוזיקלי אם היו לך שני סינגלים ברדיו, קיבלת כתבת שער בידיעות אחרונות והופעת אצל רבקה מיכאלי בטלוויזיה - זה סידר לך הופעות לקיץ שלם. בעשור האחרון כל זה השתנה, זה לא שיש מוזיקה פחות טובה אבל היא אחרת. הילדים שלי אוהבים את מה שאני עושה בזכות קרבת הדם, אבל זה לא בהכרח הסגנון המוזיקלי שהם מתחברים אליו".
היית בלהקות גם באייטיז וגם בנייטיז, באיזו תקופה נהנית יותר?
"אני ממש מאמין שאני נהנה היום יותר, אבל זה משהו שאני אומר לעצמי. היו איזה שנתיים באייטיז שבהן הלכתי לפינגווין בכל יום כמין סם חיים – גם כמי שהופיע שם וגם כקהל. ברוקסן של תחילת הניינטיז זה כבר היה ממקום יותר מקצועי – פעם עליתי לבמה עם אור כשדים ופעם כמפיק של הג'ינג'יות, מופע הארנבות של ד"ר קספר ונוער שוליים. היה משהו טיפה סכיזופרני בהחלפת המדים הזאת. היום אני הולך להופעות בבארבי עם הילדים שלי, אבל ההורים שלי אף פעם לא באו איתי להופעה או ראו אותי על הבמה".
מציינים עכשיו 30 שנה לדור הרוקסן. מה אתה זוכר משם?
"אורי (מומו) ברק, שהיה החבר הכי קרוב אליי בתקופת הפינגווין, בא יום אחד אל רמי פורטיס ואליי ואמר לנו שיש מקום חדש להופעות ברמת החייל, שזה היה אז כמו לנסוע לירח. הגעתי לשם וראיתי אולם מבטון שהיה מחריד מבחינה אקוסטית, אבל הוא שאל אותי מה צריך כדי שהמקום יעבוד. נתתי לו רשימת ציוד והייתי שם מהיום הראשון עם לא מעט להקות. זה היה חלום כי היה מין חור עד אז, ופתאום היה מקום שמילא אותו".
את דעיכת הז'אנר בן טל הרגיש בעיקר דרך הכובע השני שלו, כמנהל להקות וכמפיק מוזיקלי. "יום אחד הגיע אליי מיקי פלד שלקח אז את המכשפות לפסטיגל ורצה שגם הקספרים יבואו, ולא הסכמתי. אחרי שהם התפרקו הם כעסו עליי שלא הכרחתי אותם לעשות את זה, אבל זה לא היה נכון, כי אתה גם לא שומע את עצמך בגלל הילדות שצורחות וגם בגלל הפלייבק, וגם כי הכסף לא היה משהו – בטח כשמחלקים אותו במספר ההופעות ולמספר חברי להקה. ואחרי זה הגיעה ההתרסקות. רוקסן היה הסמל, אבל בכל עיר גדולה היה אז מועדון שנתן במה לרוק הישראלי: הצוללת בירושלים, הפורום בבאר שבע והעיר השנייה בחיפה. להקות נכנסו אז לוואן והופיעו מול מאות אנשים".
ובאיזה צד נהנית יותר, של המנהל והמפיק או של המוזיקאי?
"אלו שני דברים מאוד שונים אבל גם מאוד דומים. כשהלהקות התחילו להתפרק הבנתי שזה הסוף. מגיל אפס רציתי לשיר, והסיפורים על "טומי" ו-Atom Heart Mother גרמו לי לנסות ולהבין מה עושה מפיק מוזיקלי. התחברתי עם יזהר אשדות ודיברתי איתו על זה המון, וזה עניין אותי לא פחות מלהופיע מול אלפי אנשים. הבק סטייג' והפרונט עניינו אותי באותה רמה. היום רק הבמה מעניינת אותי, אבל כשאני הולך להופעה אני מסתכל גם על מה שהבק ליינר עושה", הוא מחייך.
"הקולנוע הישראלי נפגע מהמערכת"
בתחילת השנה עלתה לשירותי הסטרימינג המהדורה החדשה של אלבום הבכורה של בן טל, "תיקיות" שהפכה ל"תיקיות +", ובה מופיע גם הקאבר ל"אינך יכולה" של החלונות הגבוהים. "איתמר גפני, הטכנאי והשותף שלי הביא את זה בזמנו ליעקב מורנו שעבד עם אריק איינשטיין. אני לא יודע אם אריק שמע את זה אבל מורנו אמר לאיתמר שהגרסה הזאת 'היא ביזיון למוזיקה הישראלית'. המשפט הזה הספיק לי כדי להעיף את השיר מהאלבום. עם השנים זה הפך לאנקדוטה, וכשהוצאתי את האלבום מחדש בתחילת השנה החזרנו את השיר".
חוץ ממוזיקה, בן טל עוסק כבר שנים בקולנוע – עלילתי ותיעודי, ועכשיו גם בטלוויזיה עם אבישי סיון. "הוא כמו משפחה. בשנים האחרונות הוא עושה את הקליפים שלי ושל אור כשדים והאלבום הזה, שהוא צייר את העטיפה שלו, הוא פסגת שיתוף הפעולה בינינו. זו פעם ראשונה שיש אצלי חיבור בין הקולנוע למוזיקה". על הסדרה שעליה הוא עובד כרגע הוא מסכים להגיד רק שהיא "סדרת מתח גיאו פוליטית שמתרחשת בארצות הברית ומקסיקו ועדיין לא נמכרה לנטפליקס". לעומת זאת, על התמיכה של המדינה בקולנוע הישראלי, יש לו הרבה מה להגיד.
"התמיכה אינה מספיקה", הוא פותח בנחרצות, "אבל הבעיה הגדולה היא לא רק בגובה התמיכה אלא באיך שהכסף מנוהל על ידי מועצת הקולנוע שכפופה לגופים שמממנים אותה במשרד האוצר והתרבות. אנחנו בעיצומו של תהליך לשינוי החוקים האלו. כשאני מגיש בקשה לתמיכה בסרט, מגישים עוד מאתיים ובסוף התהליך שניים וחצי סרטים יקבלו תקציב מלא או חלקי. המערכת הפוליטית והמערכתית שתומכת בסרטים – היא לכאורה מבורכת, אבל הקולנוע הישראלי נפגע ממנה בצורה נוראית. באנגליה ובאמריקה התעשייה נשענת על כסף פרטי, אבל באירופה ובישראל הקולנוע מוכר כמוצר תרבות בתמיכת המדינה. יש מדינות באירופה שהן יותר קטנות מאיתנו והן מקציבות יותר כסף לעניין וזה בזמן שכמות המתנפלים שם יותר קטנה, ופה כולם רבים. אני מצלם עכשיו סרט ואני אומר לכולם על הסט שזה נס שאנחנו פה, כי במקרה קיבלנו תקציב. בטלוויזיה הכסף פרטי וכשגוף פרטי רוצה אותך הוא מממן. אבל לפי חוקי הקרן אתה חייב להביא כסף מעוד מקורות, לפני שהם תומכים בך, וזה אמור לעבוד הפוך".
ההאשמה של בן טל היא לא פרסונלית. "מירי רגב אמנם עשתה נזקים איומים, אבל אי אפשר לקחת מאה אחוז מהבעיות ולשים אותן עליה. שרי התרבות מתחלפים פה בקצב מהיר וזה לא מתחיל בשר או במשרד, אלא בתפיסות עולם ובפוליטיקה הקטנה. קרן שאמורה לתמוך ביצירה מעדיפה יוצרים עם אג'נדה מסחרית וכשאין לך אותה הסיכוי שלך לקבל תמיכה הולך ופוחת".
