קשה לערער על הטענה שההבדלים הבין-דוריים בחברה המערבית המודרנית מתעצמים בקצב הולך וגובר. בעוד שקצב הילודה נותר זהה, ואולי אף הואט במדינות המתקדמות, הרי שמבחינה תרבותית השינויים מתנהלים בהתאם לפס הרחב שבמעונכם. האינטרנט הפך את הכול, הקדים את תהליך ההתבגרות והאיץ אותו במידה ניכרת. מדור ה-X לדור ה-Y לדור ה-Z, מילניאלים וג'נ-זים. הכול מתערבל, מתערבב, מתנתק ומתחבר - בלחיצת כפתור.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
במציאות המבולגנת הזאת של ילדים מבוגרים ומבוגרים ילדותיים, נראה כי האזור המפורז היחיד שנותר יציב יחסית הוא זה של הזאטוטים בשנים הראשונות של חייהם. לא מדובר בהכרח במרחב בטוח, אבל הקיבולת התודעתית המוגבלת מותירה אותם תמימים ונטולי הבנה בכל הנוגע לעולם הציני שבחוץ, כך שבמידה רבה בורותם מגוננת עליהם. אלו הן שנים מעטות של חסד לפני שהגבולות ייפרצו - וגם הקודים ללפטופ של אבא.
כששריל ליץ' הביאה לעולם את בארני הדינוזאור בסוף שנות ה-80 בדאלאס שבטקסס, היא כיוונה אותו לסביבה הטבעית של ילדים בתחילת ההתפתחות שלהם כבני אדם. למעשה, לדבריה כל שהיא ייחלה לו באותן שנים בוסריות הוא שהבובה שפיתחה תהיה חברה טובה לבנה היחיד פטריק, שאת עולמו ביקשה למלא בחשיבה חיובית ובאהבה. כאם דואגת היא הבחינה בסקרנות הגדולה שפטריק הקטן גילה בנוגע לזוחלים העצומים, ועיצבה דמות של טירנוזאורוס רקס בצבע סגול. כמחנכת מקצועית וכיוצרת חובבת, היא הנחילה לטורף הקדמוני הנודע לשמצה תכונות לבביות של טוב-לב, חיבה, אמונה באדם, פתיחות, קירבה וחום אנושי.
המיזם הפרטי שלה הצליח מעבר למשוער במופעים לגיל הרך בעיר מגוריה דאלאס, אבל היא לא חלמה שהדמות שהגתה תהיה ללהיט מסחרר בקרב ילדי העולם כולו, בחסות הטלוויזיה. היא גם לא צפתה עד כמה בהמשך הדרך היא תעורר תגובות של שנאה, עוינות ואלימות מצד המבוגרים - בחסות האינטרנט.
"ב-1988 שריל ליץ' יצרה מפלצת": במלים אלה נפתח הסרט התיעודי "אני אוהב אותך, אתה שונא אותי" (I Love You, You Hate Me - קריצה לשיר המזוהה עם בארני), שעלה בארצות הברית לאחרונה בשני חלקים בשירות הסטרימינג של NBC, פיקוק. הציטוט הנ"ל הוא דרך מוזרה לפתוח דוקו שעוסק בדמות מעולם הילדים, אבל בניגוד לסרטים אחרים שיצאו לאחרונה על תולדות "רחוב סומסום" ו"השכונה של מר רוג'רס", לא מדובר בהצדעה קולנועית נוסטלגית לתוכנית חינוכית שהשתלבה בזיכרונות הילדות של רבים כל כך. היוצרים אומנם מותירים הרבה מקום למורשת של בארני ולנסיבות בריאתו, אבל המטרה הראשונית היא לנסות לתהות לעומק מה גרם לדמות החביבה על הזאטוטים להפוך למושא לשנאת המבוגרים. המסקנה הדי ברורה היא שאלה לא הם, אלא אנחנו.
I Love You, You Hate Me - הטריילר
אין שום דבר מיוחד או שונה בדמות החביבה והעולצת של בארני. גם קהל היעד שלו הוא פחות או יותר אותו קהל של ערוץ הופ! קטנטנים, "הטלטאביז", "רגע עם דודלי" או אפילו "דנבר הדינוזאור האחרון" (ומתברר שהוא לא). זה לא עידן התמימות שלהם שעומד למבחן, אלא הפער העצום בין חוויית החיים שלהם לציניות, לביקורתיות, לוולגריות ולייאוש הקיומי של הוריהם ואחיהם הגדולים. הם פיתחו מודעות לעוולות העולם הזה, וזלזול באופטימיות המזויפת שבארני מפיץ. הוא נועד מלכתחילה להציע מבט חיובי על חצי הכוס המלאה, בעוד שהם התנסו במספיק אכזבות כדי להתבונן בחצי הכוס הריקה - ולפעמים, ברגע של כעס, הם פשוט מנתצים אותה לרסיסים. במקרים אחרים הם מעדיפים לכלות זעמם במשיח השקר הזה, לבצע בו - כלומר בבובה שלו - לינץ' אלים, ואפילו ליהנות מזה.
מה לא עשו לו, לבארני? קרעו אותו לגזרים, ניסרו אותו, חבטו בו במסיבות בתור פיניאטה, שרפו אותו. אפילו ירו בו. אין פלא שלמרות הפופולריות העצומה שלו בקרב הגיל הרך, בארני נגאל מייסוריו כשהסדרה "בארני וחברים" ירדה משידור בנובמבר 2010, 18 שנה אחרי עלייתה ברשת הציבורית PBS. הדינוזאור טוב-הלב הוא אולי נשמה טובה, אבל כמה כאלה יש לו?
מדובר בפרה-היסטוריה, אבל שריל ליץ' הגתה תחילה את בארני כדובון. בעקבות ההעדפות של בנה פטריק, הוא עבר אבולוציה רגרסיבית ונולד מחדש כדינוזאור. הטי-רקס העגלגל והסגלגל לא יכול היה לשרוד בסביבתו הטבעית, ולו רק בגלל אופיו הרכרוכי, אבל גם מפני שהבוראת שלו עיצבה אותו ללא ניבים מחודדים או טפרים מהסוג שאפשרו לבני מינו לצוד. עם זאת, ככל שמדובר בטריטוריה הסטרילית של הגיל הרך, בארני שגשג, הפיץ אהבה לכל עבר וגם ניזון ממנה בעצמו.
למרות גילו המתקדם, גם אביה של שריל, דיק ליץ', נשבה בקסמו של בארני ובפוטנציאל הכלכלי שלו. באמצעות חברת ההפקות שבבעלותו יצאה לדרך תוכנית הטלוויזיה "בארני וחבורת החצר האחורית" ששודרה בערוץ מקומי. ילדי האייטיז של טקסס הגיבו בהתלהבות, וכך גם הוריהם. מה יכול להיות רע בדינוזאור חסר-שיניים ששר, רוקד, מפטפט ובעיקר משעשע את הצאצאים שלהם בעודם נחים אחרי עוד יום קשה במשרד? בארני נכנס לסלון כבייביסיטר, כזה שאפשר לסמוך עליו שלא יביא את חברתו הביתה ויתמזמז איתה על הספה או יעשן ג'וינטים. בארני היה טהור ומטוהר, תמים אפילו יותר מהשובבים הקטנטנים שלהם.
“בארני וחבורת החצר האחורית" הייתה להיט גדול בקרב בתי האב בדאלאס ובפרבריה, ובמקביל נערכו מופעים בכיכובה של הדמות בליווי ילדים, וקלטות וידאו הופקו והופצו בכל רחבי ארצות הברית. כשהמפיק לארי ריפקין מקונטיקט צפה באחת מהן, הוא התלהב ופנה לליץ' בהצעה שאי אפשר לסרב לה: להשיק תוכנית חדשה המבוססת על בארני בתפוצה ארצית. כך נולדה ב-1992 "בארני וחברים", שעלתה ברשות השידור הציבורית של ארצות הברית, PBS. ריפקין סיפר בדיעבד שבארני הדינוזאור הרגיש לו כמו מקבילה לביג בירד מ"רחוב סומסום", מינוס הנוירוזה.
ההפקה הפכה לאחת הסדרות החינוכיות המצליחות בארצות הברית לגיל הרך, אבל בנקודת הזמן הזו התחוללו להם חילופי דורות: דור ה-X סיים את כהונתו ודור ה-Y תפס את מקומו, והביא איתו המון ציניות, ניהיליזם, גסות והתכחשות בוטה למסורות העבר. זה הדור של "ביוויס ובאטהד", ואין פלא שצמד הפרחחים הבטלנים לעגו לבארני בקטע מהתוכנית, שביטא סנטימנט הולך וגובר בקרב בני הנוער של אותה התקופה.
ביוויס ובאטהד צופים בבארני
גם יציאת "פארק היורה" ב-1993 לא הועילה לשמו הטוב, או יותר נכון לשמו הרע של בארני. לסטיבן ספילברג לא הייתה שום כוונה ללעוג לדמות החביבה, אבל הלהיט המסחרר שיצר ערך לקהל הרחב היכרות מוחשית עם הדינוזאורים כזוחלי-ענק שבהם יש טורפים אכזריים, מסוכנים, צמאי-דם ומבחילים למראה. אין דימוי רחוק יותר מזה של בארני - מה שהדגיש עבור רבים את הניתוק המזויף בין מפיקי התוכנית לבין מה שנתפס כמציאות. וכך למשל בקליפ לשיר הפארודי Jurassic Park, שכתב ווירד אל ינקוביץ' בהשראת שובר הקופות המסחרר, מתואר מרחץ דמים שמתרחש בפארק, ובו גם מפגש בין טי-רקס נבזי לבין בארני - שגם תחת סכנה ממשיך לרקוד ולחייך. "אני חושב שהדברים האלה יפגעו בי, הם ממש לא מתנהגים כמו בארני. ואני חושב שאני ארוחת הערב שלהם, לא חבר שלהם", שר ינקוביץ', בעוד שראשו של בארני נקטע ונבלע. השיר של טוני מייסון Barney's on Fire הציע אופצית אחרת לחיסול הדמות: "או בוי, בארני נשרף. זה מה שתמיד ייחלנו לו. נצפה בלהבות גוברות, רק אל תנסו לכבות אותן".
Weird Al - Jurassic Park
המתקפה היצירתית הזאת על מה שתמים, טהור ומזויף קיבלה ביטוי גם במציאות בשטח, ובמיוחד בקרב צעירים זועמים או משועשעים ולא פעם שיכורים, כמו במקרה של אירוע שיזמו סטודנטים באוניברסיטת נברסקה, שנסוב סביב התעללות בבובות בארני. Barney Bashing Day, שנערך בנובמבר 1993, תועד בסרטונים קצרים שקלטו התענגות אלימה של המשתתפים שהכו וריטשו את הבובות חסרות הישע. אפשר רק לתאר לעצמנו את תפוצת הסרטונים הללו בטיקטוק של ימינו, אבל באותם הימים - רגע לפני פריצת האינטרנט לכל בית אב - מי שרקדו על הדם היו תוכניות הטוקשואו השערורייתיות של הניינטיז. כך למשל, מארגני האירוע התארחו באולפן של ג'רי ספרינגר הנודע לשמצה, שהזמין לדיון גם אב זועם שהקים את העמותה הסודית נגד בארני אשר פעלה במופגן נגד הדמות.
ואז הגיע האינטרנט, ואיתו הגישה החופשית לתכנים חתרניים, גסים ואלימים, גם בלי תיווך של מנחי טלוויזיה. הרשת נתנה פתחון פה לדחויים באוכלוסייה, אלה שניסיון החיים שלהם שונה כל כך מהמסרים החיוביים של בארני - וכאלה, למען האמת, יש מיליונים בארצות הברית ובכל העולם. כך בא לעולם "הג'יהאד לחיסול בארני" (The Jihad to Destroy Barney) - משחק תפקידים רשתי שבו המשתתפים מוצאים דרכים שונות ומשונות לרדוף אחר הדינוזאור ולהרוג אותו. דרך מקורית אחת התממשה מול קהל של אלפי צופים ומצלמות טלוויזיה כשבמשחק בייסבול בסן דייגו, ה-Famous Chicken - קמע ידוע מאירועי ספורט בעיר - השתתף בדו-קרב מבוים עם הדינוזאור הגמלוני, שהמשיך בחילופי מהלומות שבהם ידה של התרנגולת הייתה על העליונה. תיעוד האירוע המשעשע התפשט לכל עבר דרך פלפטורמות הרשת השונות - מה שזעזע אפילו את ליץ', שניסתה להתעלם עד כה מגילויי השנאה הבוטים שהופנו כלפי בארני שלה. היא ניסתה להחזיר מלחמה, תבעה את טד ג'יאנוליס שמגלם את התרנגולת השובבה והפסידה בבית המשפט. בשלב הזה היא הבינה שהמרחב המוגן שיצרה עבור הגיל הרך בשנות ה-80 כבר אינו מוגן כלל וכלל.
התובנות הללו שהזמנים השתנו, וכך גם הדורות, תרמו לפרישתה של ליץ' מההפקה, כשהיא לוקחת איתה הביתה נתח יפה מתוך מאות מיליוני הדולרים שהניבה הסדרה - ומשאירה מאחור את כאב הראש וכאב הלב של תופעת שנאת בארני. פרישתההביאה לשינוי כיוון בהפקה, שניסתה לרענן את התכנים ולפתוח אותם לסוגיות של מבוגרים מהעולם האמיתי, כנהוג ב"רחוב סומסום" - אבל גם היוזמה הזאת לא הצליחה לשקם את מעמדו של בארני, שאומנם המשיך להיות אהוב על הזאטוטים, אבל עורר חלחלה לא רק אצל הוריהם אלא גם בקרב אחיהם המבוגרים קצת יותר.
הם נולדו במילניום הנוכחי, ג'נריישן Z כפי שנהוג לכנותם, וכבר מגיל צעיר הם יודעים כל כך הרבה על העולם שם בחוץ, מחוץ לבועה המגוננת של הילדים שהתנפצה לרסיסים בימינו. ליץ' עצמה התנסתה בחוויות קשות כאלה בחייה האישיים. אחרי פרישתה חזרה לביתה בדאלאס, כשהיא מתרחקת מאור הזרקורים ומתרכזת בחיזוק הקשרים המשפחתיים שהתרופפו על רקע הצלחתה העסקית. אבל גם במקרה זה הבידוד לא עבד. היא התגרשה מבעלה שבהמשך התאבד - ואילו פטריק, שהיה הסיבה הראשונית ליצירת בארני, התחיל חיים חדשים כבוגר במאליבו שבקליפורניה, הקים לעצמו משפחה ואז מצא את עצמו בכלא, לאחר שתקף את שכנו וירה בו על רקע סכסוך ביניהם.
אז מה מבדיל את בארני מדמויות כמו כרובי, אריק ובנץ וביג בירד מ"רחוב סומסום", קרמיט ומיס פיגי מ"החבובות" או אפילו טינקי ווינקי מ"הטלטאביז"? ככל הנראה, גרעין המשבר הקיומי שהוא עבר נובע מהתמימות שלו ומהניתוק מהמציאות בעולם האמיתי - ניתוק שלא יכול להחזיק יותר בעידן הנוכחי. בארני, עם ההתנהגות הילדותית והשטותניקית שלו, עם המשחקים והשירים שחלק עם הילדודס שלצידו, נמנע מלגעת בנושאים קשים. התכנים היו מטוהרים. השערורייה היחידה שנקשרה אליו אי אז בתחילת הדרך נגעה לציטוט שלו, "זר הוא חבר שלא פגשת עדיין", שכלל לא בטוח שאכן נאמר, אבל השמועות בנוגע לקיומו הביאו לתגובות זועמות של הורים מודאגים, שטענו כי הוא עלול להסיר מגננות טבעיות מול פדופילים.
בארני עצמו מעולם לא נחשד ככזה, לפחות לא בתחילת הדרך. זה לא הוא אלא החברה שסביבו - אותה חברה שהצביעה על טינקי ווינקי כפדופיל או על אריק ובנץ כזוג הומואים. השאלה היא את מי צריך להאשים - את המציאות, או את הבועה שמבודדת את הזאטוטים ממנה בשנות חייהם הראשונות? על הרקע הזה הואשמה לאחרונה גם ביג בירד על כך שהיא מקדמת חיסונים נגד נגיף הקורונה - החלטה שלא הילדים אמורים לקבל אלא הוריהם.
זוהי שאלה מהותית במיוחד לחברה המערבית המודרנית. בימים אלה מהדורות החדשות מתריעות מפני גל תחלואה חדש של דלקת בדרכי הנשימה שממנה סובלים תינוקות וילדים בגיל הרך. לטענת הרופאים, הבידוד שנכפה עליהם ועל כולנו כחלק מהתמודדות עם הקורונה מנע מהם התמודדות עם נגיפים וחיידקים, ופגע ביעילות המערכת החיסונית שלהם. זוהי דוגמה שמראה כיצד מגננת-יתר עלולה לפגוע בבני אנוש מבחינה פיזית, אך כך גם מבחינה מנטלית ותודעתית. סירקולציית התכנים האינסופית ברשת מגיעה לכל מקום, וזמינה לכולם כבר מגיל צעיר. בועה סטרילית כמו זו שבארני יצר, מרחב בטוח שכל הורה שואף לממש עבור ילדו, מגינה עליו מסכנות עולם המבוגרים ומעוולותיו אבל לא בהכרח מכינה אותו למציאות המורכבת כבוגרים בריאים יותר, עמידים יותר וסתגלנים יותר בעתיד - ובעידן האינטרנט העתיד מגיע מהר מאוד.
תהליך ההתבגרות של בארני, מאז שבא לעולם ב-1988, היה איטי ובטוח עד לירידת הסדרה כשהיה בן 22. מאז אומנם הופקו כמה תוכניות ספיישל בכיכובו, אבל הוא גילה באיחור שהסביבה הטבעית השתנתה, ושהיא כל כך קשה מחוץ לבועה שלו. אליה, כמו שאר הדינוזאורים שקדמו לו, הוא כבר לא הצליח להסתגל.
