"רואים קולנוע" (שם מקומי דל ל-Voir, שמה המקורי), הסדרה הדוקומנטרית החדשה של הבמאי המבריק דייויד פינצ'ר ומי שעד כה התמחה בעיקר בסרטי מאחורי-הקלעים של סרטי קולנוע, דייויד פריור שמו, היא אכזבה מהדהדת. "אסופה של מסות חזותיות שבהן חובבי קולנוע בוחנים רגעים קולנועיים שריגשו, הדהימו, איתגרו ושינו אותם" – כך היא מתוארת באתר של נטפליקס, אולם הסדרה של צמד הדייוידים כושלת כמעט כליל במשימת חיבורו של הצופה לחוויות הקולנועיות משנות-החיים שבהן היא דנה. היא לא תרגש, תדהים, תאתגר או תשנה אתכם. למעשה, לעיתים קרובות היא עלולה לשלוח אתכם לנמנום קל, שבהחלט עלול להתגלות כמסעיר יותר ממה שיש לה להציע.
וחבל, כי הגרעין שבבסיס הפרויקט הזה לגמרי איננו חף מפוטנציאל - לתת לאנשים שחיים ונושמים קולנוע לספר, באמצעים ויזואליים, עם קריינות מחכימה והמון קטעים מהסרטים האייקוניים שנבחרו, על האופן שבו סרט כזה או אחר טלטל את עולמם. זה יכול היה להיות מרתק, אילו היה מדובר באוהבי קולנוע מרתקים, להבדיל ממבקרי קולנוע יבשושיים, ואילו רק פינצ'ר ופריור היו נסגרים על קונספט לכל העניין, ולא מסתפקים בלהרכיב משהו כה לא אחיד ודל אישיות.
חוסר האחידות הוא שמפריע מכל. הפרק הראשון, שבו בלוגרית הקולנוע סשה סטון מתרפקת על ילדותה בלוס אנג'לס של שנות ה-70 תוך שימוש בחוויית הצפייה שלה ב"מלתעות", מכוון למשהו ספציפי מאוד, וגם נעזר בשחזורים מושקעים של התקופה, אבל לא מותיר חותם של ממש. הפרק השני, לעומת זאת, שבו הכותב והמבקר טוני ז'או בוחן את "סימפטיה לגברת נקמה", סרטו המבריק של הקוריאני פארק צ'אן ווק ("שבעה צעדים"), נוטש לגמרי את הסגנון והוייב של קודמו, ומציע עיון מפוזר שמגיע למסקנה מובנת מאליה בכל הנוגע לסרטי נקמה: המשובחים מביניהם גורמים לצופה לשאול את עצמו מה הוא היה עושה במצב כזה, איפה עוברים גבולותיו המוסריים במסע להשבת הצדק. וואו, ממש פוקח עיניים.
וזה לא משתפר משם: הפרק השלישי, מפוזר לא פחות, שולח את המבקר דרו מקוויני לנסות ולהבין מדוע אנו נוטים להימשך לאנטי-גיבורים, מנקודת המוצא של אחד מסרטיו האהובים וגיבורו מעורר האנטגוניזם: "לורנס איש ערב". אלא שבסופו של הפרק, גם מקוויני מגיע למסקנה רדודה ולגמרי מובנת מאליה: כצופים יש לכם זכות לצפות להרגיש משהו כלפי הגיבור, אבל זה בסדר אם לא תחבבו אותו. שוב, הלסת נשמטת מרוב הלם.
הפרק הרביעי נכנס לעובי הקורה של האנימציה ומנסה להבין את הדקויות של תהליך עיצוב הדמויות, ומתגלה כיבש והדידקטי ביותר מבין כל פרקי העונה. אך הפרק החמישי מצליח להתעלות על כולם ומתברר כמשונה והחלש ביותר, עם תיאורו את האבולוציה של הקולנוע והטלוויזיה, את ההבדלים ביניהם ואת האופן שבו מהפכת הסטרימינג טישטשה את ההבדלים הללו. מדובר בסיכום אקדמי קצרני של תמורה תרבותית רחבה, שכמותו תוכלו למצוא תחת כל עץ רענן. מה לעזאזל הוא עושה בפרויקט דוקומנטרי שמתיימר לנסות ולשדר לצופה פכים כאלו ואחרים של החוויה הקולנועית? רק אלוהים יודע. ואולי רק צמד הדייוידים, פינצ'ר ופריור.
הפרק השישי והאחרון של העונה הוא היחיד שבאמת שווה צפייה, והיחיד שבאמת ובתמים מדגים מה הפרויקט המבולבל והמוזר הזה יכול היה להיות עם מעט חזון. במהלכו, בוחן מבקר הקולנוע וולטר צ'או – טיפוס מבריק וחריף, שמנהיג את אתר הביקורות המצוין filmfreakcentral – את האופן התקדימי שבו קומדיית הפעולה "48 שעות" (1982), בכיכובם של ניק נולטה ואדי מרפי, דנה בסוגיות של גזע בארה"ב. זווית הראייה של צ'או, בעצמו בן למהגרים מסין שתמיד חש כנטע זר, מרתקת – והעיון שהוא מציע בסרטו האהוב של וולטר היל, שמסורתית נתפס כ-Buddy Movie אך לטענת צ'או מתפקד יותר כטרגדיה, מאיר באופן אחר לגמרי את הסרט.
כך, מתוך רצון לבחון מחדש סרטים אייקוניים – תוך שימוש בחוויית הצפייה האישית של חולי קולנוע, ובמטרה לפקוח את עיני הצופה שכבר מכיר היטב את הקלאסיקות הללו ומטענן התרבותי - היו אמורים להתנהל כל פרקי "רואים קולנוע". אבל פינצ'ר ופריור הלכו על אסטרטגיה אחרת, והפרחים לצופה שיצליח להבין מה היא לעזאזל, ולמה אתם צריכים להקדיש לה זמן. במקום זאת, עדיף לכם לצפות שוב ב"מלתעות", ו"סימפטיה לגברת נקמה", ו"לורנס איש ערב" וכל סרט אחר שמרופרר פה, אפילו בקצרה. כי אם כבר "רואים קולנוע", עדיף לעשות את זה באמת.