לפני עשור, הירוקאזו קורה-אדה, בכיר במאי יפן, עבד על סרט חדש – "סיפור משפחתי", שעוסק בשני ילדים שהוחלפו בטעות בלידתם. לשם כך ערך קורה-אדה תחקיר על שיטת האימוץ והאומנה היפנית. "במסגרת התחקיר, נחשפתי לנושא מעורר המחלוקת של בייבי בוקס - 'קופסאות תינוקות' – אימהות שמחליטות לנטוש את התינוקות שלהן ומשאירות אותם בתיבות שמוקמו בקירות של כנסיות וארגונים, שנועדו למטרה הזאת", סיפר קורה-אדה כשנפגשנו בפסטיבל קאן. "תוך כדי התחקיר, למדתי שבקוריאה הדרומית מספר התינוקות שננטשים ב'קופסאות תינוקות' גדול פי 10 מאשר ביפן. באותן שנים פגשתי את כוכב הקולנוע הקוריאני סונג קאנג-הו בפסטיבל קאן, ודיברנו על כך שנעשה סרט ביחד. אחר כך נפגשתי ועם שחקנים קוריאנים נוספים בטוקיו ובעוד פסטיבלים. בהתחלה הדיבור איתם היה על סרט משותף, דיבור מנומס, מס שפתיים. ואז מס השפתיים הפך לרעיון אמיתי, אבל לקחו כמה שנים עד שהצלחתי לעשות איתם סרט שבמרכזו קופסאות תינוקות".
ברוקר - טריילר
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
ואכן לקח זמן לסונג קאנג-הו להתפנות מאז אותו דיבור מנומס, המעמד שלו רק התעצם, בעיקר בזכות "פרזיטים" (2019) של בונג ג'ון-הו, שאיתו הרבה לשתף פעולה. "פרזיטים" גרף את דקל הזהב ואת האוסקר, וניפץ קופות. בסופו של דבר, סונג קאנג-הו מצא זמן לעבוד עם קורה-אדה, אחד הבמאים ההומניסטים והמוערכים כיום בעולם, וביחד הם עשו את "ברוקר". זה השתלם – סונג קאנג-הו זכה בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן ה-75 בזכותו הופעתו המרשימה, וזאת למרות שהוא מגלם סוחר ילדים.
"ברוקר" מגיע עכשיו לישראל ובמרכז העלילה ניצבים שני גברים - בעל מכבסה, שתמיד שקוע בחובות (סונג קאנג-הו), וגבר שגדל בבית יתומים (גאנג דון-וון) ועובד במקום של קופסאות תינוקות. לילה גשום אחד, אם (לי ג'י-און) מניחה את בנה שזה עתה נולד, בקופסת תינוקות בעיר בוסאן. שני הגברים מחליטים לאסוף את התינוק ולמכור אותו לאימוץ, לכל המרבה במחיר. למחרת, האם מתחרטת ומאתרת את שני הגברים שלקחו את התינוק שלה וזוממים למכור אותו. השניים משכנעים את האם להצטרף למזימה שלהם – הרי היא לא חפצה בתינוק מלכתחילה, אז לפחות תרוויח סכום כסף נכבד שיסדר אותה בחיים. הסרט עוקב אחר המסע של החבורה שנוסעת בוואן, בעוד שתי בלשיות דוהרות אחריהם.
"במסגרת עבודתי על 'ברוקר' נפגשתי עם אנשים שגדלו בבתי יתומים, ועם הורים שוויתרו על הילדים שלהם מסיבות שונות", מספר קורה-אדה. "פגשתי ילדים ששאלו את עצמם שאלות כמו: 'זה בכלל היה דבר טוב עבורי להיוולד?'. כששמעתי את הילדים האלה, לא היו לי הרבה דברים שיכולתי לומר. מה הטעם לחזור על דברי נחמה בנאליים? הייתי יכול להכריז באוזניהם שאין אדם בעולם שאין לו הזכות להיוולד".
לקורה-אדה חשוב להבהיר ש"לא התכונתי שהסרט שלי יהיה אמירה על הפלות. הבייבי בוקס ביפן ובקוריאה עדיין פעילים. יש כאלה שאומרים שהם מצילים חיים, ויש כאלה שאומרים שהם מעודדים אנשים לוותר על הילדים שלהם. בעקבות עשיית הסרט הזה ובמפגש שהיה לי עם האנשים שפגשתי במסע שלי, לא שיניתי את היחס שלי לקופסאות התינוקות. רציתי להראות שהחיים הם ברכה ולהצדיק את החיים של הילדים הללו. רציתי גם להראות אנשים שונים עם נקודות מבט שונות ועם ערכים שונים, ולתת לקהל הזדמנות לחשוב על האימהות שנטשו את הילדים ועל ילדים שננטשו. אולי זה יהיה הסרט שישנה את הדעה שלהם על העניין. 'ברוקר' עוסק גם במחילה. יש מישהו בסרט שסולח לאמא שלו שמסרה אותו כתינוק, אבל זה לא אומר שכולם צריכים לסלוח לאימהות שלהן".
ב"ברוקר" יש עיסוק משעשע מתמשך בגבות הדלילות והמוזרות של התינוק. מאיפה בא הרעיון?
"אלו היו פשוט הגבות של התינוק שבחרנו. מכאן בא הרעיון".
"ברוקר" צולם בקוריאה הדרומית במהלך מגפת הקורונה. "זה היה קשה", מעיד קורה-אדה. "בגלל שמדובר בסרט מסע, והיינו צריכים לצלם בכמה לוקיישנים, אז נאלצנו לגלות באילו מקומות בקוריאה הקורונה לא תקפה בצורה כל כך חזקה, כך שנוכל לצלם בהם. כמו כן היה מורכב לארגן את הניצבים, כי הם היו צריכים לעבור את הבדיקות בבירה סיאול ואז לצאת לצילומים באזורים הכפריים של קוריאה. הצורך להבטיח שכולם בסט יהיו בריאים ובטוחים היה כרוך בעבודה רבה, גם לי וגם למפיקים".
אגב, צפית בסדרה "משחק הדיונון", הלהיט הכי גדול שיצא מקוריאה?
"כן, צפיתי ב'משחק הדיונון' ולקחתי איתי את העוצמה, החוזק, התנופה והתנועה שיש כיום בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה הקוריאנית".
"משפחה היא דבר מאוד מורכב, אי אפשר להגדיר אותה במילה"
קורה-אדה (61) עשה דרך ארוכה, מרשימה ומפוארת מאז ילדותו הענייה בנרימה, טוקיו ועד הזכייה ב"דקל הזהב" בקאן. הוא גדל בדירה זערורית, ובשל גודלה נאלץ להפוך את הארון לממלכתו - ושם הוא שיחק בצעצועים ובמשחקים. אימו העריצה את הכוכבות ההוליוודיות ויויאן לי, אינגריד ברגמן וג'ואן פונטיין, אבל מאחר והם לא יכלו להרשות לעצמם ללכת לבית הקולנוע, האם ובנה הסתפקו לצפות יחד בסרטים הוליוודיים ששודרו בטלוויזיה. בסרטו Still Walking (2008) קורה-אדה הסתמך על פרטים מהביוגרפיה של משפחתו, כולל מות אימו. הבמאי, שניחן ברגישות חברתית מפותחת, מודה שהוא מושפע מיצירתו של הבמאי הבריטי קן לואץ'.
בסרטיו האנושיים ולעיתים סנטימנטליים, קורה-אדה - בן הזקונים במשפחתה בת שלושה ילדים - מרבה לעסוק במוסד המשפחה, ובעיקר במשפחות לא-מתפקדות השרויות במשבר זהות, ואיך סודות וטראומות מהעבר משפיעים עליהן; "סיפור משפחתי", "אחותנו הקטנה", "המשפחה שלי", שזכה ב-2018 ב"דקל הזהב" בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר, העוסק במשפחה ענייה המתפרנסת מגניבה מחנויות ומאמצת בת עשירים - הרגישות הזאת ניכרת בכל גוף עבודתו. "משפחה היא דבר מאוד מורכב, שאי אפשר להגדיר אותה במילה אחת", אומר קורה-אדה. "למרות שאני עושה סרטים כבר הרבה שנים, אני עדיין מנסה לחקור אותה. ביפן וגם בקוריאה יש גישות שמרניות בצורה עמוקה לגבי איך משפחה צריכה להיראות וקשה לחרוג מהגישה הזאת. מי שחורג מהגישות האלה נמצא מחוץ לחברה.
"בסרטים שלי אני בוחר להראות שיש סוגים שונים של משפחות ומדגים שזה בסדר. ב'ברוקר' זוהי חבורה של אנשים שמחוברת באמצעות פשע. קשה לקבל סוגים כאלה של משפחות, אבל על ידי תיאור של חבורה של אנשים שאינה מחוברת על ידי קשר דם, אני מקווה שאני מציב זרקור ומסייע לקהל להעריך מחדש את המשפחות האלה".
לפעמים, כשאני צופה בסרטים שלך, אני לא יכול שלא לחשוב על המשפט המפורסם מ"אנה קרנינה" של לב טולסטוי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". אתה מסכים עם המשפט הזה?
קורה-אדה פורץ בצחוק. "זה משפט מאוד מעניין. המשפט הזה אולי נכון לדמויות שנוסעות בוואן ב'ברוקר', והן מנסות להתגבר על האומללות הזאת".
קורה-אדה מיטיב לעבוד עם ילדים ונערים. וכך יויה יגירה, כוכב "איש אינו יודע", הפתיע וקטף את פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2004 (הוא השחקן הכי צעיר בתולדות הפסטיבל שזכה בפרס הזה). "ביפן יש לנו סוכנויות שמתמחות ספציפית בשחקנים צעירים ובילדים", הוא מגלה.
גם בסרטו החדש "מפלצת", שזכה לאחרונה בפסטיבל קאן ה-76 בפרס התסריט ובפרס הדקל הקווירי, קורה-אדה מציג משפחות מפורקות. הפעם הוא מביא סיפור על הומופוביה והתעללות בקרב ילדים בבית ספר. "לעבוד עם ילדים זה כמו להיות מורה - אתה חייב לבוא עם גישה חדשה בכל פעם ולהבין תוך כדי צילומים כמה ריכוז יש להם, מה יכולת העמידה שלהם וכמה הם בעצם מבינים, ולפי זה לפעול".
אתה שומר איתם על קשר אחרי שהצילומים מסתיימים?
"אני מזמין אותם להקרנות של הסרטים החדשים שלי, גם אם הם לא עובדים איתי יותר".
אחרי שעבדת בצרפת וביימת את "סיפור חיי" עם קתרין דנב וז'ולייט בינוש ואחרי שצילמת בקוריאה הדרומית, לאן מועדות פניך?
"אני לא יודע אם אעשה סרט על משפחה יהודית, אבל אשמח לעשות סרט נוסף מחוץ ליפן".
