כשהיה בן 15, יותם ג'ונתן רבינו התחיל לעשות ראפ בצחוק עם החברים מבית הספר. את שם הבמה שמלווה אותו מאז אותם הימים, "וודו דאדי", הוא בחר בלי להקדיש לכך יותר מדי מחשבה. שבע שנים מאוחר יותר - אחרי שהספיק להוציא אלבום בכורה, להשיק אותו במופע בלבונטין 7 וכשאנשים כבר מזהים אותו ברחובות תל אביב - הוא מגלה שהוא מתחרט על שבחר בו. "כשאנשים שלא מכירים אותי שואלים מה השם - אני מתבייש לומר להם", רבינו מספר בריאיון ל-ynet. "השם הזה הוא הטעות היחידה שעשיתי בקריירה. אין לו שום הסבר יפה. זה מפדח. יש בו גם מן אירוניה כזאת שלא עובדת עם זה שהמוזיקה שלי היא כל כך 'עברית' והשם כל כך לא".
אומנם השם שלו עוד לא מוכר בכל בית או חשבון ספוטיפיי כמו טונה או רביד פלוטניק, אבל רבינו (22) שנולד, גדל וחי בתל אביב עושה את הכול בעצמו - כותב, מפיק, מבצע וגם אחראי ב-100 אחוז על הקליפים. "אהבתי היפ הופ והייתי חזק בזה, אבל זה לא הדבר הבלעדי שהייתי שומע", הוא מסביר. "הכתיבה וההפקה המוזיקלית היו המדיום הכי מתאים לביטוי עצמי. בגיל 15 לא חשבתי על זה".
עוד במדור מוזיקה:
בתחילת החודש הראפר הוציא סינגל חדש בשם "פריטי בוי", חודשים ספורים אחרי שיצא אלבום הבכורה שלו - "תן בראש וודו דאדי". המוזיקה של רבינו מתאפיינת במילים שלוקחות את עצמן ברצינות בדיוק במידה הנכונה, סמפולים רבים משירים עבריים קלאסיים, ביטים מדויקים ואווירה תל אביבית אותנטית. בסינגל החדש הוא גם מעלה נושאים לא שגרתיים לראפר צעיר, בהם פמיניזם ואפילו ברית מילה, כשהוא שר "הם לא ביקשו סליחה עדיין/על שחתכו לי את הזין". "קצת הוצאתי אותם רע כשאמרתי שהם לא ביקשו סליחה. אני לא יודע אם הם התנצלו באופן חד-משמעי, אבל אני לא חושב שהם עומדים מאחורי זה. הורים הרי אומרים 'אנחנו לא רוצים שהילד יגדל וירגיש שונה' - זה תמיד היה לי הזוי. רק בגלל האי נעימות הזו אתה חותך ת'זין לילד?", הוא צוחק. "המרחק הלוגי פה נורא גדול".
בוורס נוסף בשיר אתה גם אומר "לא שם בנות בקליפ כי אני פמיניסט". זה משהו שחשוב לך?
"יש לי בערך אותו מספר של חברים וחברות, אבל יש לי איזה 13 קליפים, וכמעט אף פעם אני לא שם בהם בנות ותמיד יש בהם המון בנים, החבר'ה. בעולם ויזואלי של קליפים כשיש בת, אפילו העדשה מחפיצה אותה מאוד בקלות, לפחות בספירה שאני עובד בה (של ההיפ הופ, י"א)".
ופמיניזם הוא באמת מאפיין בולט באישיות שלך?
"בטח. אנשים שמכירים אותי רק מהמוזיקה לא ידעו כמה אני חכם, רגיש ומעמיק - מילים שמוזר להגיד על עצמך - וגם כמה חוש המוסר שלי הוא חלק גדול מהאישיות שלי. ביטוי שגור בהיפ הופ זה להגיד 'הביץ' שלך' ודברים כאלה. יש הרבה התייחסות לחברה שלך ופנייה לבנים כשהבת היא משנית. אותי מאוד מצחיק כל פעם להפוך את הדברים האלה - נניח דווקא לפנות לבת. על הנייר זה לא מורגש, אבל המחאה שלי היא בלהיות טיפה שונה. אני לא אהפוך את הגלגל ואני לא אעשה שיר על פמיניזם. זו לא חוכמה וזה גם לא המקום שלי, אז אני פשוט אהיה פמיניסט".
4 צפייה בגלריה
"אני לא אעשה שיר על פמיניזם. זו לא חוכמה וזה גם לא המקום שלי". וודו דאדי
(צילום: עידו ברק)
"עכשיו אני יכול להגיד - לא רציתי ללכת לצבא"
בחודשים האחרונים ייתכן שראיתם את השם של רבינו במדורי הרכילות בעקבות הזוגיות החדשה עם השחקנית אלונה סער ("המפקדת"), שגם מככבת בקליפ לסינגל החדש שלו. השניים הכירו לפני כחמישה חודשים בזכות האינסטגרם ("כאילו איך אנשים מכירים היום?"), ולדבריו הוא עוד לא הבין אז את סדר גודל ההייפ. "לא ראיתי 'המפקדת' לפני זה, אבל אני מניח שידעתי מי היא", הוא אומר.
אתה מרגיש שלזוגיות יש השפעה על הקריירה שלך?
"האמת שלא במיוחד. לא ציפיתי מי יודע מה ליותר לפני זה, אבל אני לא מרגיש את זה. מניין העוקבים שלי לא עלה מספיק", הוא צוחק.
ומה עם העונה החדשה של "המפקדת", אותה יצא לך לראות?
"בטח, הייתי גם בפרימיירה. זה מדהים. מאוד הופתעתי ממנה. כשהתחלתי לצאת עם אלונה אמרתי לה שלא ראיתי את הסדרה. והיא הייתה כזה, 'טוב אתה חייב לראות אם אנחנו יוצאים'. היא הכירה את המוזיקה שלי, וזה היה ממקום של הערכה הדדית. אמרתי לה שלא ראיתי כי לא הייתי ניגש לסדרה כזו, כי קודם כל אם כולם אוהבים משהו - לא מעניין אותי לראות אותו, בא לי משהו שרק אני אוהב. וגם זה שזה על הצבא ומתחיל מהמקום של 'כולנו היינו שם, כולנו עברנו את זה', אז אני לא. אין לי חיבור לדבר הזה. אני כזה כמו ערבי עם ההמנון של המדינה, זה לא מדבר אליי".
העובדה שלא שירת בצבא היא פרט שרבינו ממש לא נוהג להסתיר, ומדבר עליו בפתיחות ובכנות גם בשיר "(לא) שיר על צה"ל". "זה לא היה ממניעים מצפוניים", הוא מסביר. "כמובן שיש לי כאלה, אבל לכולנו יש מניעים מצפוניים לדברים ועדיין רובנו אוכלים ואוכלות בשר. הכוונה שלי היא שאם הייתי רוצה ללכת לצבא, הייתי הולך גם עם המניעים המצפוניים. אבל אני לא רציתי. לא ראיתי את המערכת מיטיבה איתי, ולא ראיתי אותי מיטיב עם המערכת.
"זה כמעט השיר היחיד שלי שיש לו נושא בפני עצמו", הוא משתף, ומוסיף כי הוא נדהם לגלות עד כמה אנשים בתעשייה נוהגים להחריש את העובדה שלא שירתו גם הם. "כל כך הרבה ראפרים או בכלל אמנים בתל אביב לא הלכו לצבא - ואף אחד לא מדבר על זה. אני רואה ראיונות עם אנשים ושואלים אותם על הצבא והם אומרים 'לא הלכתי, לא הסתדרתי' ורואים שהם ביקשו לא לשאול אותם על זה. איזו מן דוגמה זה נותן לי? חשבתי על עצמי בכיתה י'-י"א, למה אני צריך להתבייש בעצמי ולא ללבוש את זה?".
זה עניין של לנרמל את התופעה?
"יותר ייצוג מנרמול. אף אחד לא עומד לא ללכת לצבא בגללי, אבל זה עניין של איך צריך להתייחס לזה. בהתחלה כשהשתחררתי ושאלו אותי למה, הייתי נותן תשובות פוליטיות יחסית, 'לא הייתי מסתדר במערכת'. זה נכון, אבל למה אני מכופף את הראש? מי בא לבקר אותי? עכשיו אני יכול להגיד - לא רציתי ללכת".
כשהתבקש להבהיר למה התכוון ב"לא רציתי", רבינו השיב ששוחרר בפועל על סעיף נפשי. "יש המון דברים שאני יכול להגיד, אבל הם דווקא יותר רשמיים ומכובסים. האם המסגרת הייתה עושה לי רע? האם הייתי נכנס למצב נפשי לא טוב? האם זה היה לוקח אותי אחורה בתהליכים נפשיים שעברתי? הכול נכון, אבל במהות של זה אני יכול להגיד שלא רציתי".
ומה עשית בתקופה הזו?
"התחלתי את החיים, התחלתי להיות מבוגר. זו הייתה התקופה הכי מבהילה בחיים שלי, ואני עדיין נמצא בה. כולנו נמצאים ונמצאות בה. אתה מסיים בית ספר בכיתה י"ב ופתאום יש את כל החיים שלך עכשיו. אין שום מסגרת לעבור אליה. יכולתי ללכת לאוניברסיטה אבל לא רציתי להיכנס ל'בית ספר 2'. ראיתי את גודל האתגר שהוא להתחיל את החיים ולא רציתי לברוח ממנו. היה לי מאוד קשה, ואני לא אגיד שצלחתי כי אני עדיין עובר את זה".
לא חבר של אף אחד, כמעט
בשירים שלו, ולא רק - גם בפוסטים ברשתות החברתיות ובראיונות, ניכר שלראפר הצעיר יש בעייתיות מסוימת עם סצנת ההיפ הופ המקומית. "כן, יש לי בעיה גדולה עם כולם," הוא מספר, "כשאני אומר ב'הלו' שאני לא שומע ראפ ישראלי - זה באמת. אין לי טענות כלפי אף אחד, אבל בסופו של דבר אמן אמיתי מגיע ממקום שהוא יוצר משהו שהוא היה רוצה לראות. אני עושה מוזיקה כי אף אחד אחר לא יכול לעשות אותה חוץ ממני, אני חייב להשאיר את החותם הזה. האם אני חושב שאני הכי טוב? כן. במובן מסוים. אבל העומק של האמירה הזו כנראה לא כל כך גדול, אני מקווה שכולם חושבים שהם הכי טובים".
רבינו מציין כי בתעשייה בתל אביב יש נושא חזק מאוד של יצירה בקליקות, שהוא מרגיש שהוא לא חלק ממנה. "הייתי שמח להיות בקליקה ושירצו להיות חברים שלי, אבל אף אחד לא רוצה לשחק איתי כמעט בסצנה. אבל ה'אוכלים לי-שותים לי' בא לטובתי רוב הזמן. אני לא מרגיש שאני מאבד קהל, אבל אני חושב שהיה לי מפרה לעבוד עם ראפרים אחרים".
מישהו ספציפי שהיית רוצה לעבוד איתו?
"מתי כספי", הוא עונה לאחר מחשבה. "לא יודע יותר מזה מה להגיד. נתן אלתרמן? ראפרים - מי שרוצה יכול לדבר איתי. אני מדבר עם אנשים כשצריך, אבל אין לי איידולים".
בארץ או בכלל?
"אני מאוד אוהב היפ הופ וזה אחד הז'אנרים שאני שומע הכי הרבה. יש אנשים שאני מעריץ בחו"ל - JPEGמאפיה, אקשן ברונסון, מעריץ את קנדריק למאר כמו כולם. אבל לא הייתי רוצה לעבוד איתם, גם לא לפגוש אותם. לא הייתי רוצה לפגוש את קנדריק - אין לי מה להגיד לו. לא כי הוא גאון כל כך אלא כי הוא עושה משהו שלו, ואותי מעניין ליצור עם אנשים מאותה ספירה שלי".
הקהילה היחידה שרבינו מרגיש שכן חיבקה אותו ואת היצירה שלו היא תעשיית הסטנדאפיסטים בתל אביב, עם קומיקאים כמו דור כאהן, שיר ראובן ונוספים. "זה עניין של צרות עין מבחינת מוזיקאים אחרים, שמרגישים שבאיזשהו מקום המוזיקה שלי באה כקונטרה לשלהם. זה נורא טיפשי בעיניי, אף אחד לא מוסיף אותי לפלייליסט ומוריד מישהו אחר. אמנים בתל אביב שמתעסקים בקומדיה ראו אותי, חיבקו אותי ופרגנו לי, לא היה להם את הפחד ש'זה בא על חשבוני'. זה לא שאני הראפר הכי מצחיק או שאני עושה ראפ-קומדיה, זו פשוט דוגמה ליצירה תל אביבית אותנטית והם מחבקים אותי, כמו שמחבקים גם הרבה אחרים. וטוב שככה".
תל אביב היא חלק משמעותי ביצירה שלך ובאישיות שלך?
"כן, אני מאוד תל אביבי ומאוד עברי ולא יעזור כלום, זה הטבע שלי. לפעמים זו גם ביקורת על המוזיקה שלי, ביקורת מאוד מטומטמת ולא בונה. 'זה נורא תל אביבי', סבבה, נכון. אני גם 'נורא בן', זה אני. ואני שמח ללבוש את זה גם, אני באמת חושב שזו בירת תרבות של ישראל".
אז מה השלב הבא מבחינתך?
"שכמה שיותר אנשים ישמעו את המוזיקה. זה לא הדבר הראשון שמניע אותי כי המוזיקה שלי לא מכוונת לכולם, למכנה המשותף הגדול ביותר - היא ספציפית. זו לא מוזיקה שתשמיעי לחברה והיא חד-משמעית תאהב אותה. אבל אם תאהב אותה, אז זאת כנראה תהיה המוזיקה שהכי תאהב".
