הפקות האקשן מזן אמנויות הלחימה צצו בהונג קונג והתפשטו מערבה בתחילת שנות ה-70 בעקבות ברוס לי ושיבוטיו השונים שהופיעו לאחר מותו הטרגי ביולי 1973. הן התגבשו כז'אנר חדש שנודע כסרטי קונג פו, או "סרטי קראטה" כפי שנהגנו לקרוא להם בשכונה בתחילת האייטיז. נהגנו לצפות בהם על קלטות VHS באמצעות מכשיר הווידאו (הגאדג'ט החדשני ביותר לבילוי ביתי באותה תקופה) או בכבלים הפיראטיים. בלי הרבה מלל, אבל עם הרבה פעלולים פיזיים הם הסבו הנאה פשטנית לכל הגילים. האלימות הגרפית הקשה לא ממש הפריעה לאף אחד. בטח לא בישראל של העת ההיא, שבה כל יום הביא עימו חדשות רעות נוספות על חיילים שנפלו במלחמת לבנון העקובה מדם. לחזות בלוחמים שריריים שוברים לניצבים אסייתים בלתי מזוהים את הידיים והרגליים או את המפרקת לא התקבל בזעזוע גדול במיוחד. 50 שנה אחרי, "אווטאר: כשף האוויר האחרון" מנסה לתווך לילדים של היום את החוויה האינטנסיבית הזאת. בלי האלימות.
הסדרה החדשה שעלתה בנטפליקס היא בעצם גרסת לייב-אקשן לסדרת האנימציה המצליחה שהופקה על ידי ניקלודיאון ושודרה לאורך שלוש עונות מ-2005 ל-2008. למיזם הטלוויזיוני ההוא כמובן אין שום קשר ל"אווטאר", שובר הקופות האולטימטיבי של ג'יימס קמרון מ-2009, אבל הוא היה המקור לסרט "אווטאר: האיירבנדר האחרון" שביים אמ. נייט שמאלאן מ-2010, הראשון לעבד את הדמויות והעלילה בלייב-אקשן. למרות הביצועים הקופתיים הלא מרשימים של ההרפתקה הקולנועית המאכזבת, בנטפליקס החליטו לנסות את מזלם באתחול הפרנצ'ייז על המסך הקטן, ויש להם סיבה טובה: גרסת האנימציה המקורית הייתה לאחד הלהיטים הגדולים של ספקית התוכן מאז עלייתה המחודשת לשירות הסטרימינג לפני כשלוש שנים. הצופים הצעירים הרבים (וגם מבוגרים) שנחשפו לפנטזיית האקשן לראשונה, וגם לשרשורי הקומיקס והספרות שנוצרו בהשראתה לאורך השנים, הפכו לקהל שבוי. או כך לפחות מקווים המפיקים.
כשהם מצוידים בעולם הבדיוני הפנטסטי, סיפורי הרקע, קווי העלילה והדמויות של סדרת המקור, בנטפליקס אישרו את יצירת גרסת הלייב-אקשן בשיתוף ניקלודיאון ובהובלת אלברט קים, תסריטאי אמריקאי ממוצא קוריאני. בלי היוצרים המקוריים של סדרת האנימציה, בראיין קונייצקו ומייקל דאנטה דימרטינו שפרשו מההפקה בגלל מחלוקת יצירתית, קים יצא לדרך לבדו נחוש לעבד את הסיפור למסך הקטן בהשתתפות שחקנים בשר ודם, כגיבורים המשלבים תורות לחימה אסייתיות עם יכולת לבצע מניפולציה ביסודות הטבע: אש, מים, אדמה ואוויר. השילוב של אמנויות לחימה מהסוג של ברוס לי מסרטי הקונג פו עם הכשפים מהעולם של "אווטאר", נועד ליצור אקשן ממריץ מענג, וקונפליקטים עזים שיש להכריע בהם, ובו בזמן לייתר את האלימות הפיזית, הפציעות והדימומים כדי להגן על הנפשות הרכות של ילדי המילניום הנוכחי.
בעולם של "אווטאר" אפשר להילחם מבלי לפגוע באופן ישיר אחד בשני. הדמויות מתרגלות אמנויות לחימה א-לה ראלף מאצ'ו ב"קראטה קיד", אך בזמן אמת כשהן נאלצות להילחם באויבים עוינים - אלו הם הכישופים והיכולת לתמרן מים, אש ואוויר שמובילים את התקיפה, כאילו היו בוגרי בית הספר הוגוורטס במקום מקדש שאולין. ואכן, גיבור הסדרה אנג, ילד תמים שמתגלה כאווטאר, מעין גלגול של לוחמי-על מן העבר, הוא בעצם גלגול של הארי פוטר, לוק סקייווקר וג'קי צ'אן. מתוקף מעמדו, שמעולם לא בחר בו, הוא נאלץ לצאת למסע על מנת למלא את ייעודו ולהחזיר את האיזון לגלקסיה, כלומר לחבל הארץ הפנטסטי הנוכחי שנמצא בקונפליקט. ביבשת האסייתית שבה מתרחשת העלילה יש שסע בין ארבע האוכלוסיות המקומיות המאופיינות על פי ארבעת האלמנטים. אנג, נצר ל"כשפי האוויר", הוא האיום הגדול ביותר על הרודן לורד אוזאי (דניאל דה קים) וכשזה מגלה על קיומו של אנג, הוא נחוש למגרו. ממש כפי שהנסיך זוקו, הטוען לכתר של ממלכת האש, נחוש לשים ידיו על האווטאר כדי לשקם את מעמדו, וכפי שלוחמי המים, קטארה וסוקה, נשבעים להגן על אנג מפניהם.
ההצלחה של הסדרה המקורית כמו גם שגשוג הפרנצ'ייז האהוב "קונג פו פנדה", מוכיחים שאפשר להנגיש אמנויות לחימה לילדים ולבני נוער באנימציה. הדינמיות והלוליינות הגופנית של מיומנויות הלחימה מלהיבה ומענגת צופים בכל הגילים, והמשמעת, קור הרוח והנחישות הנדרשת כדי להגיע למצוינות עשויים אפילו להיות מסרים חיוביים. עם זאת, העלילה מכתיבה קונפליקט המיועד מלכתחילה להיפתר איכשהו באמצעות הכרעה פנים מול פנים. כך בקרבות המדממים בין ברוס לי לאויביו הנבזיים (כולל צ'אק נוריס ב"דרך הדרקון" מ-1972 או קארים עבדול ג'באר ב"משחק המוות" מ-1978), או אפילו במפגשים הלא מנומסים בין פו הפנדה ליריבו הנמר טאי לונג. באמצעות אנימציה שפטורה מכל מגבלות פיזיות, אפשר להתעלם מההיבטים האלימים של סרטי הקונג פו ולפצות עליהם באמצעות התנועה החופשית. האתגר של הסדרה החדשה היא להגיע לתוצאה דומה על המסך, אבל בלי ההסוואה המונפשת - והיא עומדת בו באופן חלקי.
אבל מילא סצנות הלחימה המוגבלות בלייב-אקשן, ללא ההסוואה המונפשת לא ניתן להסתיר את איכויות המשחק העלובות של המשתתפים. זה ניכר במיוחד כשמדובר בגורדון קורמייה שמגלם את גיבור הסדרה, אנג. השחקן הקנדי ממוצא פיליפיני בן ה-14 מדקלם טקסטים שחיברו עבורו התסריטאים ומשגר מילים באוטומט - עדות לכך שהוא יותר ילד מאשר ילד-שחקן. גם צוות השחקנים הבוגרים והאלמונים מספקים הופעות מעושות ופלסטיות מאוד. דאלאס ליו (זוקו), דרך קיאוונטיו (קטארה) איאן אוסלי (סוקה) והאחרים לא מתעלים וכופים על הדמויות שלהם שטחיות רגשית. הם מתמסרים לקלישאות הרגילות של מיתוסי ההתבגרות עם פאתוס מוגזם, חוסר אנושיות והיעדר הומור.
בהתחשב בכך שהסדרה פונה בראש ובראשונה לילדים, ייתכן שכל אלה לא פוגמים באיכויותיה. הופעות המשחק נטולות ניואנסים לא בהכרח יפריע לקהל היעד וגם לא המסרים הרגילים מהפק"ל של מסע הגיבור השגרתי בכל מיתוס התבגרות בעולם מארצות הברית, המזרח הרחוק ועד ישראל. מן הסתם שרף הציפיות נמוך יותר בנוגע להופעה המחודשת של הדמויות האהובות והיצורים הפנטסטיים החביבים (אפה הביזון המרחף ומומו הלמור המעופף) מסדרת האנימציה המקורית. גם סצנות האקשן הקצרות והסוערות שמערבלות אוויר, אש ומים כדי להדוף את הרעים, בלי בעיטות ואגרופים, מספקות כנראה את הצופים הצעירים. וכנראה שגם את הוריהם, שיכולים להיות רגועים שהם לא נחשפים לחרבות, נונצ'אקו וחילופי מהלומות קשות מהזן שהם עצמם נהגו לצפות בו בילדותם בקלטות וידאו של ברוס לי וז'אן קלוד ואן דאם.