וככה נראים הימים של אנדראה בוצ'לי; אמש הוא הופיע באצטדיון בלומפילד ביפו, מחר הוא טס להופעה במקסיקו, ביום רביעי הוא יופיע בסן דייגו שבקליפורניה ולמחרת בהוליווד. בהמשך בסן-חוזה, אוסטין, אוקלוהומה וניו יורק; ואז הוא קופץ להופעות באירופה - נורבגיה, אנגליה, איטליה, ספרד, פולין ויוון, וכל זה עד סוף יוני בלבד. כך זה נמשך כל הקיץ. בקיצור, מדובר בפופ-סטאר לכל דבר, שטס על פני כל הגלובס במטוס הסילון הפרטי שלו ומופיע באצטדיונים מול קהלי ענק. ואנחנו לא מדברים על כוכב רוק צעיר, אלא על זמר אופרה בן 63 שאיבד את ראייתו בגיל 12.
אנדראה בוצ'לי ושירי מימון מבצעים את "התפילה"
(צילום: סיון פרג')
אנדראה בוצ'לי הוא באמת תופעה בלתי רגילה. הוא נחשב לזמר הטנור הנמכר ביותר אי פעם (מכר כ-90 מיליון אלבומים) בעוד "אריות מקודשות", נחשב לאלבום המכיר ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית.
ואיך זמר של שירי אהבה נפוליטניים ואַרִיוֹת אופראיות פופולריות הופך לסופר-סטאר שכזה? האמת היא שהתשובה לא ברורה. אומנם יש לו, אולי נכון יותר לומר שהיה לו, קול נפלא ומיוחד, גברי ורך שכזה. אבל בפרמטרים מקצועיים של עולם האופרה בוצ'לי לא נחשב לזמר טוב במיוחד, בוודאי שלא מתקרב לליגה הקולית של אריות אופרה מסוגם של לוצ'יאנו פבארוטי ופלסידו דומינגו. גם טכניקת הפקת הקול שלו בעייתית, בעיקר בצלילים הגבוהים; וכך גם הפרייזינג (הפיסוק המוזיקלי) שלו. אבל יגידו המבקרים מה שיגידו, מדובר בזמר-על שכבר 30 שנים ממלא אצטדיונים בכל העולם. אז מה הסוד שלו?
בוצ'לי, יליד טוסקנה, התגלה בגיל 14 בתחרות שירה כששר את O Sole Mio ("השמש שלי"), הפופולרי שבשירים הנפוליטניים. אין הקלטה מהאירוע הזה, אבל השיר הפך לאחד מסימני ההיכר שלו. בשלב זה של חייו הוא כבר איבד את מאור עיניו, לאחר שנולד עם ליקוי קשה בעצב הראייה, אבל מוזיקלית זה לא עצר בעדו ובוצ'לי היה למעין ילד פלא ששר וניגן בשפע כלים - פסנתר, חליל, חצוצרה, סקסופון, גיטרה וכלים נוספים. עם זאת, כשבגר הוא לא ראה במוזיקה קריירה והלך לאוניברסיטה, למד משפטים ועבד כפרקליט. במקביל השלים הכנסה כפסנתרן ברים, ופה ושם שר קצת עד שהתגלה - והשאר היסטוריה. ב-1994 זכה בפסטיבל סן-רמו עם Il Mare Calmo Della Sera ("הים הרוגע בערב"), השיר הזה ונוסח ההגשה שלו ממצים את כל מאפייני הסגנון של בוצ'לי לעתיד לבוא: שיר סוחט דמעות, קול מלאכי, הופעה פשוטה נטולת שטיקים, תמימה כמעט ומוזיקה קליטה, רגשנית ונוגעת ללב. כמעט סמלי ששמו של הלייבל הראשון שהחתים אותו הוא "מוזיקת סוכר".
ב-1995 הקליט את מה שהפך לאחד מלהיטי-העל שלו: Con te partirò (אִיתְךָ אני אעזוב") שהתפרסם מאוחר יותר כ-Time to Say Goodbye. הצירוף של שיר מרגש ומתקתק שמושר בפי זמר יפה קול, יפה תואר ועיוור - היה קטלני. השיר הפך לשלאגר מטורף. שנה אחר כך הוא הקליט אותו כדואט, באיטלקית ואנגלית, עם זמרת הקרוס-אובר הבריטית שרה ברייטמן. הגרסה שלהם הייתה לאחד השירים הנמכרים ביותר בכל הזמנים - עם מיליוני דיסקים ועשרות מיליוני השמעות בשירותי הסטרימינג השונים.
4 צפייה בגלריה
יש בו משהו אנושי ובלתי אמצעי - בקול, בנוכחות שלו ובצורת ההגשה. אנדראה בוצ'לי יחד עם בנו, מתאו, בהופעה באצטדיון בלומפילד
(צילום: מוטי קמחי)
(אנדריאה בוצ'לי ושרה ברייטמן שרים את Time to Say Goodbye במופע בעיירת הולדתו של בוצ'לי –לג'אטיקו, 2007)
בוצ'לי מרבה בדואטים מן הסוג הזה. אחד מהם, שזכה להצלחה כבירה, הוא השיר "התפילה" עם סלין דיון. במשך השנים היה נוהג לשיר אותו עם זמרות-על מקומיות בארצות שאליהן הגיע ואמש הוא עשה זאת עם שירי מימון. בכלל, בוצ'לי מרבה לשתף פעולה עם זמרים אחרים - מזמרי אופרה כפבארוטי ועד לכוכבי פופ, כמו ג'ניפר לופז, אד שירן ואריאנה גרנדה.
במופע נוכחנו לשמוע שקולו של בוצ'לי אומנם לא איבד מהיופי המיוחד שלו, את אותה גבריות רכה האופיינית לו, אך בהחלט מאבד מאיכותו. זה לא לגמרי מפתיע לטנור בן 63 (הקולות הנמוכים נשחקים לאט יותר), אבל מעציב קצת. ויש משהו מכמיר לב בעצם נוכחותו של הגבר היפה הזה, שעולה על הבמה בהליכת ההיסוס הדקה, נעמד בחזית הבמה, מישיר עיניים עצומות אל עבר קהל האלפים ושר על אהבה, יפי העולם, בדידות וגעגועים. הוא זמר קרוס-אובר מובהק שיודע להגיש אריות אופראיות כאילו הם שירי פופ. וזה לא בגלל מיומנות קולית, להפך, זה למרות היעדרה.
אמש ראינו כיצד חוסר היציבות הטכנית שלו, בעיקר בצלילים הגבוהים גוררת ויברטו גדול, מה שמעיב על ניקיון הצליל והקול. זה גם עניין של גיל וגם עניין של טכניקה, ומערכת ההגברה אמש לא הועילה לו - אולי אפילו הזיקה לו. נכון שקשה לייצב צליל ברמקולי ענק באצטדיון פתוח, אבל לטעמי, לפחות במקום שבו אני ישבתי אמש, מערכת ההגברה לא תמכה בו. ועדיין, אנדראה בוצ'לי כדרכו, יש בו משהו אנושי ובלתי אמצעי - בקול, בנוכחות שלו ובצורת ההגשה.
4 צפייה בגלריה
במשך השנים בוצ'לי נוהג לשיר את השיר "התפילה" עם זמרות-על מקומיות בארצות שאליהן הגיע. אנדרראה בוצ'לי ושירי מימון בהופעה באצטדיון בלומפילד
(צילום: מוטי קמחי)
המופע עצמו היה שואו גדול עם כוחות עזר: בנו הבכור מתיאו בוצ'לי (זמר פופ רך בזכות עצמו), סולנית איטלקייה עם קול ענק, בתו הקטנה וירג'יניה (גימיק די מעצבן) שאיתה הוא שר את הללויה של לאונרד כהן, חלילן וירטואוז וכמובן שירי מימון. אה, וגם צמד רקדנים שליוו מקצת השירים בכוריאוגרפיה קיטשית לגמרי. לאורך כל הערב ליוותה את הסולנים התזמורת הפילהרמונית הישראלית ומקהלת ברתיני. שני הגופים הפגינו מקצועיות עניינית ואפקטיבית בתנאים קשים - באצטדיון פתוח בשילוב מערכת הגברה המקהלה שומעת את עצמה דרך הרמקולים ובדיליי. אגב, בוצ'לי הגיע ארצה שלוש שעות לפני ההופעה ולמותר לציין שלא ערך חזרה עם המקהלה ועם התזמורת. אבל כך עובדת תעשיית המוזיקה הבינלאומית, לוקחים גופים מקצועיים וסומכים עליהם שבהופעה כולם ידעו להסתנכרן.
אנדראה בוצ'לי ובתו וירג'יניה מבצעים את "הללויה"
(צילום: סיון פרג')
4 צפייה בגלריה
גימיק די מעצבן. אנדראה בוצ'לי עם בתו, וירג'יניה שרים "הללויה" בהופעה באצטדיון בלומפילד
(צילום: מוטי קמחי)
אז חזרה לשאלה הפותחת: מה הסוד של אנדראה בוצ'לי? חוששני שלא מצאנו בהופעה הזאת את התשובה. זה היה אומנם שואו גדול, עם הרבה שחקני חיזוק ולא מעט שלאגרים, אבל לא יצאנו נרגשים במיוחד. מעט מאוכזבים אפילו. קול מיוחד? יש הרבה קולות יפים, טובים משלו. הופעה נאה? יש נאים ממנו. העיוורון מעורר הסימפטיה - כן זה פקטור, אבל בוודאי שלא מכריע. אז מה כן? דומני שהתשובה מצויה אותה טריטוריה שאין להסבירה במילים: כריזמה אישיותית ומוזיקלית. ובמילותיה של אופרה ווינפרי: "כשאני שומעת את אנדראה שר, אני פורצת בבכי".
