גיל ססובר לא נרדם בלילה לפני הפעם הראשונה שהופיע במופע החדש שלו. זה הקאמבק הגדול שלו מאז שחזר לעולם הבידור בשנים האחרונות, לאחר יותר מעשור שבו נעלם מאור הזרקורים. "לא ישנתי לא בגלל המחשבות הגדולות, 'מה יהיה אם לא יאהבו אותי'", הוא מספר בפודקאסט "מחוץ לפריים", "בלילה שלפני אתה לא חושב 'מה יהיה אם', אתה רק רוצה להיות נינוח ולדעת שאתה יודע את הטקסטים".
היה לך חשש שלא תתקבל אצל הקהל? בכל זאת עברו הרבה שנים.
"אין לי פחד מדחייה, אני עושה את הטוב ביותר, במופע החדש שלי, 'הפרויקט של גיל ססובר - מופע שגדלנו עליו', אנשים באים לשמוח ומתגעגעים לפעם, התחושה היא אחרת. עם המוזיקה יש סינרגיה של שלם שגדול מסך חלקיו".
לתוכניות נוספות בפודקאסט "מחוץ לפריים":
ססובר מספר כי המופע החדש מהווה נוסטלגיה של ממש עם השירים הזכורים: "זה סימן בשבילי", "קסדה בראש טוב", "הכיתה המעופפת" ועוד שירים מהקומדי סטור. הוא לקח סיכון לא קטן מבחינתו עם העלאת מופע חדש בגיל 51 כשהוא עם ארבעה ילדים. מאחוריו כבר הופעות בחיפה, ירושלים וזיכרון יעקב והיד עוד נטויה לקראת הופעה בהרצליה ב-8 באוגוסט, ומאוחר יותר באשדוד ובבאר שבע.
"אני לא מתפרנס רק מזה", הוא משתף, "יש עלויות. יש איתי להקה גדולה - הפרויקט המקומי, להקה של חבר'ה מדליקים בכרמיאל שנפגשנו בתוכנית שלי בערוץ 14. הרעיון הוא כמו בכל עסק - שלוש שנים עד שאתה רואה משהו. יש סיכון ועלויות, חברים אמרו לי, 'מה אתה צריך את הסיכון הזה?', אבל הרעיון הוא לבוא עם האמת שלך ולצמוח למקומות יותר גדולים".
5 צפייה בגלריה
"לא הייתי בכותרות, והרגשתי געגוע. הרבה שנים עשיתי דברים אחרים ושאלתי את עצמי, 'מה תרומתי לעולם?'". גיל ססובר
(צילום: רז גרוס)
ובכל זאת, היה חשש שהקהל לא יקבל אותך חזרה? החלטת לפני שנים שאתה יוצא מעולם הבידור והגיעו אנשים חדשים.
"לא פחדתי. הרעיון הוא שאתה רוצה לעשות שליחות ואתה מקווה שיהיה מי שיקבל את זה. נכון שלא הייתי בכותרות. הרגשתי געגוע, הרבה שנים עשיתי דברים אחרים ושאלתי את עצמי, 'מה תרומתי לעולם?'. גם בעסקים וגם בדברים אחרים, הרגשתי שקיבלתי כלים שאני לא משתמש בהם כי יש אנשים שרוצים שאשמח אותם, נכון שבאו אנשים אחרים ועדיין".
"הקיטוב מתחיל כבר בממיר. לכל אחד יש את הערוץ שלו"
במהלך הריאיון ססובר חוזר המון על הגיגים ומשפטים שלמד בשיעורי התורה שלו. מבחינתו הוא תמיד הרגיש חיבור מיוחד עם היהדות שהתעצם עם השנים. "תמיד הלכתי בתחושה שאנחנו עם מיוחד ושאני גאה להיות יהודי, ושאני מעריך ואוהב את זה, ושאנחנו לא סתם בעולם. לא באתי ממשפחה דתייה, צמים ביום כיפור, אבל ידעתי שיש אמונה, ובפנים הייתה גאווה להיות יהודי. היום הדברים האלה השתנו".
למה?
"חכמינו דיברו על זה בעבר שיהיו עדרים עדרים וכל עדר מחזיק את האמת שלו, לכל אחד יש חלק מהאמת, אבל חייבים להיות ביחד בשביל שנזכה לאיזושהי אחדות וחיבור ומשהו גדול יותר. היום יש אנשים שאומרים לך שיש 'הדתה'. מה זה 'הדתה'? איזו הדתה יש? בבית הספר של הבן שלי הוציאו ספרי תורה - מה רע ללמוד תורה? מה מביך? מה קשה? מה יש שם שמפריע לנו? ואני לא כזה דתי, כן?
"אנשים אומרים היום, 'אני לא יהודי, אני ישראלי'. מה זה ישראל? זה לפני יהודה אפילו, זה יעקב! כל האבות בתוך המילה ישראל. יהודי זה הודיה, יש לזה משמעות, זה השורשים. עמים אחרים גאים במה שיש להם, רק אנחנו ככה. וזה כואב לי, למה לא ללמוד על היהדות? אני רואה את המחאות ואומר, 'וואלה גאולה בדרך', כולם באיילון. הממשיך של משה רבנו, יהושע אמר: 'שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון'. מה יש באיילון? דרך השלום, קרן קיימת לישראל, הקוממיות, הלכה - וגם מרכז הירידים שזה קרחנה. אולי יבוא משיח או איזה בולען. (צוחק). אנחנו צריכים להתבונן, מה זה כל ההפגנות? כולם מתחברים לדגל, ומה יש בדגל? מגן דוד".
אבל בתוך זה יש כעס ושני מחנות.
"אי אפשר היום להטיף לצד אחד. העניין הוא איך מוצאים את מה שמחבר. זה נשמע קלישאתי ומעפן אבל אנחנו כבר כמה חודשים, כמעט שנה ולא יוצא כלום. כל הרעיון זה לחבר את זה. בהופעה שלי יש הכול, שמאל, ימין, לפעמים ערבים".
ססובר מגיש לאחרונה את התוכנית "קבלת שבת" בערוץ 14 ומעיד כי מדובר בתוכנית בידור וכל כוונתה הוא לאחד ולחבר. "הקיטוב הזה מתחיל כבר בממיר, לא יודע אם הכניסו 14 בממיר, הכניסו?", הוא מתלוצץ. "לכל אחד יש את הערוץ שלו. הזמינו אותי לבית ספר לדבר על החגים, לכבוד ראש השנה נתקע בשופר, ונסביר ש'שופר' זה מלשון 'להשתפר' וכו'. אני מסביר לילדים על ראש השנה, ופתאום ההורים שהיו שם, הם אלה שבאים אליי ואומרים לי, 'שופר זה להשתפר'. הרבי מלוביבץ' קרא להם תינוקת שנשבו, הם מקבלים מה שהתקשורת מעבירה. הרבה אנשים לא יודעים ואם אין נגישות לחומר איך יתחברו?".
ססובר חוזר כמה פעמים במהלך הריאיון כי הוא "לא כזה דתי", אך מעיד על עצמו כי מניח תפילין בכל יום - ולא יופיע בשבת.
נגיד ואתה מקבל עכשיו הצעה לפסטיגל - הקאמבק המטורף של גיל ססובר, אתה עדיין לא מופיע בשבת?
"לא. מה פתאום שבת זה המשפחה, זה להיות איתם, לטייל".
עשרה מיליון שקל. אתה תופיע בשבת?
"לא. גם לא יותר מזה. הכסף זה שטויות, זה לא העניין. בסוף זה הערכים, איזה אדם אתה, אני מאמין בתורת ישראל, שיש לנו תורה איך להתנהג בעולם הזה, כמו שאני לא אגנוב גם".
"החברה החרדית היא לא חברה אגואיסטית כמו שמנסים לצייר אותה, להפך, היא חברה של נתינה"
השחקן נשוי לרוני ססובר, שהייתה מועמדת לכנסת מטעם מפלגת "הימין החדש" לשעבר, ומשמשת בתור מנהלת תנועת "מאירים" לחיזוק ולשימור הזהות היהודית בחינוך. "רוני אשתי, אשת חיל אמיתית. אישה מדהימה, מאוד חכמה וחריפה. המון פעמים מצטטים אותה בדברים שלא נאמרו. היא יושבת ראש ארגון 'מאירים' שהרעיון שלו הוא לשמר את הזהות היהודית שהרבה אנשים מתרחקים ממנה, ומאבדים אותה. רוב העם יגיד שהוא גאה להיות יהודי, אבל בכל מיני מקומות מנסים לעשות הפוך. נכנסות תוכניות שלא מתאימות לגילים של ילדינו ומנסים לעקוף את ההורים, וזה לא ראוי. יש דברים מסוימים למשל שמגיל צעיר באים לכיתות של ילדים או אפילו לגנים ומנסים לשנות את מינם".
למה ללמוד תורה זה בסדר ולא על דברים אחרים?
"תן לילד ללמוד הכול, השאלה באיזה גיל. העניין הוא מתי הילד בשל ללמוד כל דבר, לקבל תוכן מסוים. העניין היום הוא שמנסים ללמד ילדים במסווה של אולי אהבת האדם או זכויות, תכנים שאין להם שום קשר לדבר הזה".
כמו מה?
"אני לא חושב שילד צריך ללמוד להיות משהו אחר בגיל 3, שהיום 'אתה לא צריך להיות שבע רצון ממה שאתה'. למה ילד בן 3 צריך להרגיש מידה של אי-נוחות במיניות? אחת הבעיות שיש לנו היום היא שכשהבור ריק ממים באים בו נחשים ועקרבים. היום לא מלמדים יהדות, תורה, חגי ישראל, כל העניין של נתינה ואחווה וצדקה. מה זה צדקה? אומרים החרדים רוצים כסף. אבל חרדי הוא אח שלי. בן אדם כמוני. לפני כמה דורות כולנו היינו חרדים. אבל העניין הוא נתינה לאחר, לראות את האחר. כל הסיפור של החרדים בעיניי זה הזיה, אם ימדדו את הנתינה שיש שם, את העמותות שכולנו נעזרים בהן, כמו זק"א, איחוד הצלה ויד שרה, כל הדברים האלה - רמת הנתינה והאכפתיות במודעות של חרדי אולי גבוה ממה שהילדים שלי מקבלים בבית ספר. אני חושב שצריך להבין שהחברה הזאת היא לא חברה אגואיסטית כמו שמנסים לצייר אותה, להפך, היא חברה של נתינה".
זה צורם לך השיח הציבורי על החרדים?
"זה צורם לי כמו שיצרום לי אם יפגעו בחילוני או בלהט"ב, בן אדם קודם כל צריך להתייחס כמו בן אדם. זה כל כך רגיש ועמוק, יששכר למד תורה וזבולון תמך בו. אני מאמין שיש בורא לעולם אני מאמין שהתורה היא ערך עליון. בכל מלחמות ישראל בתורה תמיד היו גם אנשים שלמדו".
אבל מי נלחם?
"יש משפט שכתוב: 'השם יילחם לכם ואתם תחרישון'. יש לנו תפקיד פה, אני יודע היום שהרבה דברים שלמדתי להיות יותר טוב אל אדם לעזור ולהבין".
אתה מסכים עם סיפור חוק הגיוס של החרדים?
"יש אנשים בצה"ל שנמצאים שם ואולי היו יכולים לעשות דברים אחרים, ויש אחרים שלא מתגייסים בלי קשר לחרדים. קל לנו להיתפס לחרדים כי אנחנו רוצים ליצור פילוג. אני מכיר מלא חילונים שנעזרים בעמותות, הראשונים שקופצים לעזור אלה החרדים. הם לא מסתכלים אם יש לך זקן. צריך להסתכל על אדם כאדם. וגם שם יש גנבים שלא נדע, כן? אבל יש מלא חרדים שמתגייסים. אני אומר שכולם צריכים לתרום. אין דבר כזה שישתמט, אני יודע שבלימוד יש כוח, להגיד לך אם זה כמו שיורה? אני לא חושב שאנחנו מסוגלים לאמוד. צה"ל מעל הכול אבל לפעמים אנחנו מחפשים את הדרך להיכנס בחרדים. אם יבדקו מבחינת מס, כמה כסף מכניסה משפחה חרדית בכוח הקנייה שלה ומשלמת את המיסים - זה לא פחות מאוכלוסיות אחרות, אם נכנסים באמת לפרטים. התרומה שלהם אדירה להכנסה. קל לומר, 'אלה לא תורמים רק עושקים', אבל הם חיים בצניעות".
אחד הסיפורים המרתקים בחייו של ססובר הוא סיפורו של אביו, גיורא ז"ל. רק בגיל מאוחר יחסית ססובר הבן, הבין שאביו עובד בשב"כ. "אני איבדתי את אבי גיורא זכרו לברכה, היה איש מיוחד. איש שב"כ הרבה שנים".
ידעת שהוא בשב"כ?
"לא ידעתי. אז לא דיברו איפה עובדים, הוא היה חונה את האוטו רחוק, לא ידעת כלום. לא הייתי שואל אותו. אמא שלי הייתה אומרת שהוא עובד במשרד הביטחון".
בדיעבד אתה יודע שהוא סיכן את חייו?
"לפני המון שנים הזמינו אותנו לטקס עובד מצטיין, רק בודדים נכנסו למתחם. ושם ראש השירות הודה לו על הסיכונים שלקח למען ישראל והלב שלי התמלא בגאווה. פתאום אתה שומע על אבא שלך דברים שלא ידעת וזה מאוד ריגש אותי, למדתי ממנו לא לדבר יותר מדי (צוחק). למדתי לא להגיד מילה רעה".
מתי אתה מגלה שאבא שלך איש שב"כ?
"קצת לפני צבא. אבא שלי בא לבקר אותי באיזו תקופה שהייתי בחברון, והוא הגיע עם רכב משוריין. אולי קצת קודם הבנתי. היום זה אחרת, כולם יודעים. הוא לא היה מדבר. הוא ידע ערבית, היינו יושבים במסעדה בעכו פתאום בא איזה מישהו אומר לו, 'אהלן גיורא', הייתי שואל מאיפה הוא מכיר, והוא היה אומר לי, סתם אכלנו פה. הוא היה אדם שקט מאוד וידע לזהות דברים".
איזה קשר היה ביניכם?
"מספיקה מילה והמון דברים בעיניים. על העבודה הוא לא היה יכול לספר אבל הרגשת ממנו. היה לו חן וצחוק, אבל לא דיבר יותר מדי כמו שאנחנו רגילים היום".
כשהיית כוכב בתחילת הדרך הוא היה דואג לשים לך את הרגליים על הקרקע?
"כן. בבית בכלל זה לא היה מורגש. רציתי בכלל להיות בסיירת או בלהקת נח"ל, מה שייצא ייצא. ובסוף התקבלתי ללהקה. באתי לחיפה אחרי האודישן, אמא שלי תלתה כביסה, שאלה אותי מקומה שלישית, 'איך היה? עברת?', עניתי 'כן', אמרה לי 'יופי'. לא היה כזה עניין. אנשים הגיעו עם ההורים לאודישן ואצלי זה עבר ככה בשקט. אחת הסיבות שנעדרתי מעולם הבידור היא שלא הייתי בטוח שזה מה שרציתי לעשות. כל החבר'ה שלי היו משפטנים ורופאים - זה מקצוע. להצחיק זה מקצוע? הקומדי-סטור רצו שאחתום על הסכם, לא הייתי בטוח בכלל שאני רוצה. ההורים אמרו לי, 'תהיה בן אדם'".
"הייתה לי תוכנית בגיל 25 בפריים-טיים. אתה יכול בקלות לעוף על עצמך"
ססובר שמרבה לספר בדיחות קומדי-סטור אופייניות במהלך הריאיון, נזכר באודישן ללהקת הנח"ל שבו התבקש להביא קטע ממשחק - והוא שבר חתיכה ממשחק הקופסה שש-בש, והביא אותו למלהקים. "אמרתי להם, הנה קטע" הוא נזכר. "לא תליתי את כל יהבי בזה (בלהקה). גם לא בערוץ הילדים. זה לא היה נראה לי מה שרציתי. בקומדי-סטור לדוגמה בשישי הייתי צריך להופיע בבית ציוני אמריקה, הייתי מתבאס. תן לי לשחק כדורגל. עם החברים בחיפה, להיות עם החברה שלי".
על אף שלא מאוד רצה - ססובר הפך תוך זמן קצר בערוץ הילדים לאחד ממנחי הטלוויזיה והכוכבים הגדולים בישראל, כשהנחה את משחק הטלוויזיה "הוגו", מה שפתח לו דלתות לפריים-טיים של ערוץ 2 עם "מזל טוב" לצידה של מיכל ינאי, השתתפות בתוכנית המצליחה "המעגל עם דן שילון" ועוד.
"בערוץ הילדים לא רציתי לעשות את האולפן המסורתי של השידור עם שני המנחים. היה חשוב לי להיות אני. ב'הוגו' למשל כתבתי את התכנים וזו הייתה במה לסטנד-אפ ולדיבור בלתי אמצעי, הייתי מפעיל את הצלמים. הם עבדו הרבה שעות, בבוקר נגיד הם צילמו את 'כדור פורח' ואז בצהריים ב'הוגו' הם היו נרדמים לי, והייתי צוחק על זה.
"ב'עיר ערוץ הילדים' למשל הייתה ג'נענע. היו 40 אלף ילדים בערים השונות שבאו לראות אותנו. בתוך העיר היו מתחמים והיינו צריכים לעבור מתחם למתחם ולכל אחד מהמנחים היו מאבטחים. אני רואה את עודד מנשה עובר עם המאבטחים ומקבל כאפות מהאנשים בקהל. לא רציתי. ראיתי ילד מחופש בבובה של במבה, אמרתי לו תוריד את הבובה ונכנסתי לתחפושת. אני רואה את כל המנחים נרמסים ואני הולך ככה בכיף בעיר ערוץ הילדים עם בובה של במבה".
איך שומרים את הרגליים על הקרקע?
"בבית אמרו לי: 'תהיה בן אדם'. ראיתי שעלה לי לפעמים, היו לי רגעים, בוא הייתה לי תוכנית בגיל 25 בפריים-טיים. אתה חושב שאתה יודע מי מה, כולם היו באים. אתה יכול בקלות לעוף על עצמך".
אתה זוכר משהו שעשית שהסתנוורת?
"הייתי מגיע לדן שילון במעגל לעשות שטויות של קומיקאי. בתוכנית סוף העונה, הבאתי גמל. פתאום קלטתי שיש תכונה באולפן לפני הקטע עם הגמל, ואז אומרים לי שהוא מת. הבדואי שהביא אותו הוביל אותו כנראה לא נכון או משהו כזה. בשביל בדיחה מטופשת הגמל מת? בדיעבד אתה אומר שרצית לעשות משהו נחמד, זו לא הייתה אשמתי כן? אבל כאב לי. כולם התפזרו כשהתחיל לרדת גשם וישבתי לידו עם מטריה באולפנים. לקחתי את זה קשה".
אהבת את הפרונט?
"הפרסום לא עניין אותי. עניין אותי לעשות דברים שמצחיקים ומשמחים אנשים. ההתעסקות בי לא עניינה אותי".
האזינו לפרק המלא של "מחוץ לפריים" עם רן בוקר.
מחפשים המלצות האזנה או רוצים להמליץ על פודקאסטים שאתם אוהבים? הצטרפו לקהילת הפייסבוק שלנו פודקאסט להמונים
