בשיתוף עברית
ביום שבו אמורים היו להסתיים חיי בקול תרועה גדולה נולדתי מחדש. נולדתי שוב במיטת בית חולים לבנה ומתחת לאורות פלורסנט שלא כבים אף פעם. נולדתי שוב בין וילונות אפרפרים שנפתחים ונסגרים ללא הרף ולקול זמזום בלתי פוסק של מכשירי החייאה. נולדתי שוב, וזה לא היה מתוך רחם חמימה של אם צעירה ונלהבת אלא בחדר טיפול נמרץ. לא היו סביבי קולות של אושר וחדווה של בני משפחה עליזים שחוזים בנס הבריאה, אלא קולות של עצב ובכי של בני משפחה וחברים מבוהלים שחששו מהגרוע מכול. שם, במיטת בית החולים הלבנה באיכילוב, היכן שכמעט מַתִּי והיכן שנולדתי מחדש, הייתי אף אחד. לא הייתי יותר אומן מפורסם, זה שתמיד רגיל להצחיק את כולם, אלא רק נַנסי. והייתי חסר אונים וחסר שליטה ונתון לחלוטין לרחמי שמיים – לראשונה בחיי.
הדבר האחרון שאני זוכר מאותו יום שבו התמוטטתי בבית החולים הוא את דברי הרופא לאשתי דאז, צֶ'רָסֶלָה: "יש לו זיהום חמור מאוד בדם. גברת ברנדס, אנחנו לא קוסמים. עשינו את המקסימום." לאחר מכן הכול נדם והחשיך סביבי.
אומרים שכשאדם מתנדנד בין חיים למוות כל חייו עוברים לפניו ביעף כמו בסרט נע, והוא זוכה לראות את המנהרה המפורסמת ואת האורהלבן המסנוור שבוקע מתוכה ושואב אותו אליה. ובכן, גיליתי שהם צודקים. בשעה שהייתי מורדם ומונשם באמת ראיתי את המנהרה, והאור שבקע מתוכה עטף אותי באהבה אינסופית ונתן לי להרגיש אהוב: אהוב יותר מכפי שחשתי אי פעם; אהוב כמו שחלמתי, קיוויתי והשתוקקתי להיות באותם ימים רחוקים שבהם היינו רק אני ואימא ואבא בדירתנו הקטנה בבוקרשט ברחוב מוֹשׁילוֹר 124.
אז כן, זה היה אמור להיות הסוף שלי, או ליתר דיוק הסוף הדרמטי והמפואר של מי שכל חייו חיפש נואשות אהבה ואישורים לכך שהוא מספיק טוב; הסוף של מי שחי על הבמה ומת עליה; הסוף של מי שכל קיומו היה תלוי באהבת המעריצים והוא חי למענה וניזון ממנה בסימביוזה מוחלטת, ממש כמו בטבע, כשפרזיט משתלט על עץ ושואב ממנו את כל הדרוש למחייתו. אלא שבמקרה שלי זה אף פעם לא באמת היה ברור מי משתלט על מי. האם אני הוא זה שמשתלט על הקהל, או שמא הקהל משתלט עליי? האם אני ניזון מאהבת הקהל, או שמא הם ניזונים ממני? ואם כזה הוא מצב העניינים, לכאן או לכאן, אני לא באמת יכול להאשים אף אחד אחר זולת עצמי בגין הסימביוזה המוזרה הזאת, הלא כן?
ובכן, המילה "סוף" הייתה אמורה לעלות על מסך חיי בערב יום הכיפורים תשע"ה, קצת אחרי שחיידק אלים תקף אותי וכמעט שיגר אותי בחללית מהירה לעולם הבא. אלא שבמקום זאת נולדה התחלה. התחלה חדשה. התחלה אמיתית ומופלאה. זכיתי להזדמנות שנייה, ולא התכוונתי לפספס אותה הפעם. אולי בגלל שרגע לפני המעבר שלי לעולם הבא ראיתי את כל חיי חולפים על פניי בבהירות יתרה.
ונזכרתי. נזכרתי איך הכול התחיל.
אחד הדברים המסקרנים והמופלאים ביותר במוח האנושי ובזיכרון בכלל, הוא שאנו זוכרים את מה שאנחנו מפללים לשכוח ושוכחים את מה שאנחנו מקווים לזכור. כך לפחות אירע לי, משום שהזיכרון הראשון שלי מבית הוריי ומילדותי היה גם היום האומלל ביותר בחיי, שאותו קיוויתי תמיד לשכוח. אבל איך אפשר לשכוח, כשבלב הכול כל כך טרי, כאילו כל זה קרה רק אתמול? איך אפשר למחוק משהו שורשי כל כך, שהתקבע עמוק בנפשו של אדם בכזאת נחישות לא לעזוב לעולם, ולא התפוגג למרות השנים שחלפו? התשובה היא שלא באמת אפשר לשכוח ולמחוק מהלב את הזיכרונות הקשים של הבדידות ושל הימים האומללים בהם הייתי ילד דחוי ובלתי רצוי, ובייחוד לא ניתן לשכוח את אותו יום נורא שעיצב את שארית חיי: היום בו נפרדתי מכל מה שהיה מוכר לי עד אז ויצאתי אל עבר הלא נודע, לבדי, חרד ומפוחד עד מוות; היום שבו נקרעתי מהוריי ונשלחתי לפנימייה.
הייתי קצת יותר מבן ארבע, ואני זוכר היטב את האימה והחרדה שאחזו בי למראה שלושת הבריונים שנכנסו לדירתנו בבוקרשט ובאו לקחת אותי. נאמר לי שזהו העונש על היותי ילד רע. בכיתי וצרחתי עד לב השמיים, אך שום דבר לא עזר לשנות את רוע הגזרה: הוריי כבר החליטו שעליי לעזוב את הבית וללכת לפנימייה שבה הילדים חוזרים הביתה רק בסופי השבוע, והחלטתם הייתה סופית.
כאב הפרידה היה עצום, מסוג הכאבים הבלתי נסבלים והבלתי נתפסים שמצלקים את נפשו של האדם לכל החיים. הופרדתי בכוח הזרוע מהוריי, שצפו במתרחש מהצד בלי לומר מילה (היה צריך לגרור אותי משם, פשוטו כמשמעו), והוכנסתי למכונית שנסעה אל עבר הלא נודע – דבר מפחיד ביותר לכל הדעות עבור ילד בן ארבע. חרדת הנטישה שניטעה בי באותו יום לא עזבה אותי מעולם, ואולי זו הסיבה שאני עצמי מעולם לא עזבתי אף אחד. אף פעם לא הייתי טוב בפרידות, ואז, בדיוק כמו היום, הייתי מוכן לעשות הכול על מנת לא לחוות שוב נטישה.
לאחר מכן לא איחרו מלהגיע המחשבות על היותי ילד בלתי אהוב ובלתי רצוי. למה מָאמָא וטָאטָא שלחו אותי לפנימייה? למה הם לא מרוצים ממני? כך חשבתי לעצמי בגיל ארבע. הם בוודאי לא אוהבים אותי, אם גירשו אותי מעליהם כאילו הייתי פגע רע. למה הם אומרים לי כל הזמן שאני הילד הכי רע בעולם, ולמה לא שמעתי מהם אף פעם מילה טובה?
אלו ואחרות היו המחשבות העצובות שהתרוצצו ללא הרף בראשי הקודח באותם הימים. כיום, ממרום שנותיי, אני יודע את הסיבה לכך, או לפחות חושב שאני יודע. אימי ואבי לא היו אנשים רעים, נהפוך הוא; הם היו אנשים נורמטיביים וקשי יום שעבדו ללא הפסקה מבוקר עד ערב, ומעל לכול היו חסרי אונים. נבצר מהם להתמודד עם הקושי הגדול הכרוך בגידול ובחינוך של ילד שובב והיפראקטיבי. הייתי ילד תלותי, בכיין, נודניק, תזזיתי ותמיד "על קוצים". כמו ליהודים רבים בגולה, היו להוריי חיי חברה עשירים מאוד שכללו משחקי פוקר ורֶמיש נמשכו לעיתים עד אור הבוקר, ואני הייתי מפריע להם וגורם להם לטרדות מרובות. הם בעצמם קיבלו חינוך נוקשה בבית הוריהם וקיוו ש"אתיישר", אתחנך מחדש בפנימייה ואחזור הביתה רגוע וצייתן(תקווה שלא התגשמה למגינת ליבם), מעין גרסה משופרת של עצמי – כפי שראו אותה בעיני רוחם – מישהו שדומה לחייל קומוניסטי קטן: שקט, ממושמע, מנומס, הולך בתלם, לא מפריע, לא מתפרץ לדברי אחרים ובעיקר גורם כמה שפחות כאב ראש וטרדות להורים שלו, שהיו עסוקים בלשרוד בתקופה לא פשוטה: תקופה שבה היה צריך לעמוד בתורים ארוכים במכולת שעות על גבי שעות רק כדי להשיג מוצרי מזון בסיסיים; תקופה בה מותרות וחיים טובים לא היו דברים מובנים מאליהם; תקופה חשוכה שבה לא היה שיוויון אמיתי וגם לא חופש ואחווה.
ובכן, אין ספק שלא הייתי הילד שהם רצו, אלא בדיוק ההיפך – הייתי הג'יימס דין של המזרח – מרדן, בלתי נסבל ואף פעם לא הולך בתלם. בנוסף, הייתי שובב מאוד, ובגיל אחת־עשרה כמעט העליתי את הבית באש לאחר שבפזיזותי הכנסתי יותר מדי מכשירי חשמל בשקע אחד; אש יצאה מהקיר, והוריי המבוהלים מיהרו לכבות אותה עם מגבות רטובות. לא אחת ניצלתי בחיי ממוות בטוח בנס אמיתי, תודות לרחמי שמיים.
בגלל שלא קיבלתי אהבה בבית, הייתי נחוש בדעתי לקבל אותה בחוץ. מהר מאוד הבנתי שאם אני רוצה שהילדים יאהבו אותי אני צריך להצחיק אותם, ובכל פנימייה שאליה נשלחתי מיד הפכתי למוקיון הכיתה: הילד שמפריע בשיעורים למורים ומצחיק את כולם. קיבלתי רק ציונים שליליים ונחשבתי לחסר תקנה (שכן כל הזמן הייתי בורח מבית הספר על מנת לשחק כדורגל). לא בכדי המנהל היה אומר לאבי, בקול נכאים: "מר ברנדס, רואים אותך בבית הספר הרבה יותר משרואים את הבן שלך."
מאחר שלא החזקתי מעמד בשום מקום שאליו הגעתי, נשלחתי לאינספור פנימיות (ואם לדייק, שתים־עשרה במספר), שמהן נזרקתי תוך זמן קצר. חלקן היו רחוקות מאוד מהבית וכבר לא חזרתי לסופי השבוע, אלא נשארתי שם כמה חודשים.
עד גיל שלוש־עשרה הייתי ילד אומלל. אומלל מאין כמוהו. אומלל ברמות שאי אפשר לתאר בכלל. את צלקות התסכול מאותם הימים אני נושא בליבי עד היום. העצבות שלי הייתה תהומית. לא היו לי צעצועים וגם לא קיבלתי בגדים חדשים, כי לטענת אימי הרסתי את כל הבגדים שקנו לי במשחקי הכדורגל. הסתובבתי עם אותם בגדיםישנים, וכל רואיי נהגו לומר שאני לבוש "קטסטרופה". הוריי יצרו לעצמם תמונה בראשם שבה הצטיירתי כילד שלילי, רע וחוצפן. הם התביישו בי ובציונים הגרועים שהבאתי להם הביתה, שהיו הנמוכים ביותר בבית הספר כולו. בכל פנימייה שאליה הגעתי מעולם לא הסבתי נחת רוח למוריי או להוריי: לא הייתי הילד שבו הם יכלו להתגאות.
באותם הזמנים עתידי נראה שחור משחור, או לפחות לוט בערפל. הוריי כבר היו בטוחים שלא יצא ממני כלום, וגם אם יצא, זה בטח לא יהיה משהו טוב. אך אז, באופן מפתיע, קרו מאורעות הרי גורל שעתידים היו לשנות את חיי, וגם את חייהם.
לימים, כשעליתי על במות הבידור נהגתי להתבדח על התקופה ההיא. כל אדם נורמטיבי בוודאי היה נושא את צלקות האומללות האלו איתו כל חייו, אך אני לקחתי את התקופה הקשה ביותר בחיי והמראתי איתה למחוזות אחרים – מחוזות של הומור. ההומור נתן לי את תעצומות הנפש הדרושות כדי להמשיך הלאה ולהתגבר על הכול, ובזכותו התעליתי מעל תהומות חשוכים של כאב וצער. הפכתי את הצער לשמחה ואת השלילי לחיובי ובחרתי להיאחז בחיים ובאור.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"חיידק במה", ננסי ברנדס, הוצאה לאור: ד"ר אליעזר קראוס, 272 עמודים.
בשיתוף עברית
