ביום שישי 6 באוקטובר, בזמן שמרגיש עכשיו כמו יקום מקביל, כמו גלגול קודם, דורי בן זאב הגיש את התוכנית האחרונה של ישראל שהכרנו. "עשיתי עלייה לתורה ברדיו, תוכנית שמכינה אותנו לשמחת תורה שהיא כולה חיוך ורוח", הוא מספר, "והשמחה לא הגיעה. תוך 24 שעות הארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. למחרת, בשש וחצי בבוקר אני פותח רדיו כהרגלי במיטה, ושומע נפילות, נפילות, נפילות, ואני אומר לעצמי, 'זו בטח איזו תוכנית מיוחדת על מלחמת יום כיפור, אולי איזו כתבה'. אני עוד לא קולט שזה הרגע. אני קם, מדליק טלוויזיה, לא מאמין. כאילו ביממה התהפך העולם. מיד נסעתי לאולפנים".
מה אומרים למיקרופון במצב כזה? מה היו ההברות הראשונות?
"שמתי את היצירה 'קלייר דה לון' (אור ירח) של קלוד דביסי. לא אמרתי את המובן מאליו. הרעיון הוא להיות בתקשורת חדשה. את יודעת מה קורה, אז מה, שאני אגיד מה קורה? אני חושב שאמרתי את השעה, '7:07 - זה הזמן שלנו'. התייחסתי לשעה, לזמן הזה, כי הזמן הזה הוא הזמן שלנו. במילה או שתיים, אתה מביע עולמות. זו לא הרגעה בלבד. זה עולם רגשי, ערכי, עולם של תקווה. עולמות שמביאים אותך להרגיש אדם. הרי מה עושה הפחד? הוא משתק אותך מפני עצמך. אתה לא יודע מי זה האדם הזה.
כתבות נוספות:
"כתב לי אחר כך מישהו: 'אתה מעביר הרבה נועם ורוגע למרות המצב המטורף'. כתבו לי גם, 'תגיד לחבר'ה שלך בתחנה שזה בול מה שצריך'. אבל תקשיבי, לקרוא על רדיו זה כמו לכתוב על בלט. רדיו צריך לשמוע, בלט צריך לראות".
אז איך מדברים על המלחמה?
"זה רב־ממדי. למשפט 'זה הזמן שלנו' אין כוונה אחת. עכשיו אנחנו מעלים את התדר. אני גם משתמש בסוג של הומור שהוא מאוד אינטימי, לא כדי להצחיק, אלא כדי לחייך".
באם־טי־וי טענו פעם שהווידיאו הרג את כוכב הרדיו.
"ברור, אבל זה לא היה נכון אף פעם. גם עם הרשתות החברתיות והטלוויזיה ‑ בוודאי שהרדיו. רק הרדיו. התדר של הרדיו הוא תדר של יותר מ־120 שנה. התדר הזה נמצא בכל בן אדם. הנה, גם הסתיו שחיכינו לו מתקדם יפה, הוא לא מודע למצב, העננים מציירים כבשים וברדיו מוצאים את השירים הנכונים".
הרבה לפני שכל זאטוט אחז במיקרופון ושידר את עצמו אל העולם, היה את דורי בן זאב. מדור המייסדים של הרדיו הישראלי, שעם הכובע, המשקפיים וההתפלפלויות הפך אותו לרדיו חזק, ואף היה מבין כותבי השיר האיקוני ההוא של תיסלם, יחד עם יאיר ניצני, יושי שדה ויזהר אשדות. הוא משדר כל יום שישי, בין ארבע לשש אחר הצהריים, ב־88fm, ועכשיו גם כל בוקר משבע ועד עשר, בשידור משותף של כאן 88, כאן גימל וכאן תרבות. הקול כבר הפך מזמן לפסקול, מעין ציפרלקס שמזדחל לאוזני הציבור, מבטיח עם מילים או בלעדיהן שיהיה פה בסדר. גם המילים הן כמו חיבוק.
"המקום השקט שהלב כל כך רוצה נמצא ברטרו, בדברים שההרגל אליהם הוא לא טכנולוגי, לא אוטומטי, הוא רגשי", הוא מסביר, "ומה שאני מנסה לעשות בתוכניותיי ברדיו זה להעלות את התדר למקום רגשי, הייתי אומר אפילו שהמילים הן מנטרה. לא צריך הרבה הסברים, אני לא כתב צבאי או מדיני שצריך לחזור לבן־גוריון בשביל לעורר את הדרמה.
"אנחנו נמצאים בתחומי התרבות האמנותית, המנחמת, העוטפת. היום המילה עוטפת היא רבת־משמעות, ואני חושב הרבה על העוטף ועוד יגיעו ימים שנעמיק במקום הזה, אבל בינתיים אנחנו עוטפים אותם באהבה. הרבה מידידיי האמנים נמצאים בכל מקום שפונו אליו ניצולים, בבתי מלון ובתי הארחה, זו אפילו לא הופעה, זה מפגש. והמפגש הזה שווה זהב. זה עם ישראל בגדולתו.
"הנה, סגרו את כל המסעדות והתפנו לעשות משלוחים מצפון ועד דרום. או כל החבר'ה של אחים לנשק. יש כאן דברים שהם הרבה יותר גדולים מדיבור. זה פותח לב וקורע לב. קורע לב שאנחנו לא מטופלים. תמיד הייתי אומר בתוכניות שלי שאין לי זמן כרגע, כי אני צריך לטפל במדינה. העם בסדר גמור, אבל צריך לטפל במדינה. משהו בהתגייסות הזו - זו ישראל. זר לא יבין זאת".
כי אולי לזר יש מדינה עם מערכות שמטפלות בו ולא משאירות את הטיפול לחברה האזרחית.
"אבל גם במובן של הדי־אן־איי של איפה שנולדתי, עם קופת הקרן הקיימת, והתרומה, וההתגייסות, וכל מה שהתחנכנו עליו, כי אנחנו תורמים למדינה. הטילים פחות פוגעים בי מהיחס של המדינאים. אלה בדיוק הבחירות האמיתיות. הפור נפל".
כלומר?
"כל הדיבורים, כל הקשקשנות, כל התפקידים, כל מה שקרה בתשעת החודשים האחרונים -הפור נפל. אין אתכם. אז אנחנו לא בוכים, אנחנו מתרוממים מעל. בתת־מודע של מה שנקרא עם, שיכול להיות מפולג ומקוטב - בתוכו אנחנו עם אחד".
מה יקרה ביום שאחרי, במובן הפוליטי?
אם את שואלת אותי, מיום שבת זה משהו אחר. זו מדינה אחרת, זה מדינאים אחרים, פוליטיקה אחרת, לא יוכלו כבר להסית אותנו. רמת הכעס, הזעם והבגידה כל כך גדולים שאני חושב שהעם הזה יודע בדיוק מה הולך לקרות ולדעתי גם המדינאים, למרות שכל אחד מתייעץ עכשיו עם אנשים מעבר לים ועורכי הדין עובדים שעות נוספות ואסטרטגיה כזו או אחרת - אין להם כלים".
כולם הביתה?
"אין דרך אחרת. זה יותר מכולם הביתה, זה חשבון נפש של כל מה שנקרא מדינה. מצבא, דרך מדינאים, דרך שב"כ - הכול. זה לא שהם נרדמו, זה אנחנו נרדמנו. מזל שהייתה לנו הכנה של כמה חודשים של הפגנות, שלא ידענו כמה הן הקדימו את זמנן וכמה הן עוררו - העם חש בדיוק מה שצריך להיות. לא מילים. מעשים".
ראש הממשלה לא ינסה להחזיק בכיסא?
"אני לא רוצה לדבר על איש כזה או אחר. זה ברור שיחולו כאן שינויים מתבקשים. יכולים שרים לבוא לבתי חולים ולעשות מפגנים כאלה ואחרים, אבל זה לא משנה את המצב. את הכעס של הכאוס, שאף אחד לא בא, לא הושיט עזרה. היו כמה כתבים בכל התחנות שהנהיגו את המדינה בשעות הקשות שלה. שנתנו את הלב, הנשמה, ההיגיון, זאת הייתה עיתונות בעוצמה שלא ראיתי בחיי. אמנון אברמוביץ' וגיא פלג או כרמלה מנשה או אלמוג בוקר או תמיר סטיינמן או דני קושמרו - האולפנים היו מלאים באמת לאמיתה".
תגיד את זה לשר התקשורת, שרוצה לסגור את התחנה שלך, בין היתר.
"רדיו אי־אפשר לסגור. תסתכלי על הכפתורים, אי־אפשר לסגור אותם. המוח חייב גלים טובים, לא רק אינפורמציה. צריך להכניס מזון שהוא מרומם אותך".
יש גם תוכן אחר ברדיו ובטלוויזיה. פחות מרומם.
"מלא, מלא אינפורמציות. בסדר. אבל, וכאן האבל הגדול, בתקשורת אתה שומע קולות של בני אדם, דעות מגוונות, אתה יכול להסכים לא להסכים. כשאנחנו קוראים דברים ברשתות - אני לא יודע מי עבר ליד המקלדת ולחץ סנד. אני לא מכיר אותו. כשאני קורא עיתונאים אני יודע מי הם. הרבה אנשים שואלים אותי עכשיו, מה אומרים? מה משמיעים? הלב מדבר בכל השפות. תנו לו לדבר".
וזה המתכון שלך ללהיות המרגיע הלאומי?
"אני לא יודע אם יש פה מתכון כי מיום ליום אני מחפש את הטון ואת המקום שלי בתוך מה שאני צריך, אני מדבר בשם עצמי אליכם. אולי הסוד זה שאני בהקשבה החוצה, לא בא להטיף, לא בא להרצות, אני בא להיות".
"אנחנו עטופים באנשים מופלאים, מלאכים, חכמים, אני מרגיש שאנחנו עם שניצל על יד זה שהוא בנוי לתלפיות. אנחנו עם מיוחד במינו"
בן 74, מתגורר בבנימינה. הזוועה הלאומית לא פסחה גם על משפחתו. "הבת של אחותי הייתה במסיבה. הצליחה לברוח. היא עטופה באהבה, היא חזקה והיא עברה טלטלה".
הסיפור הזה שלה, של המדינה, שינה בך משהו?
"השאלה היא במקומה והתשובה היא שהנפש עוד לא הגיעה לשלב הניתוח. הנפש עוד בהגנה על עצמה. וכל יום אני מרשה לעצמי לדבר יותר. התובנה שלי היום היא שאנחנו עטופים באנשים מופלאים, מלאכים, חכמים, אני מרגיש שאנחנו עם שניצל על יד זה שהוא בנוי לתלפיות. אנחנו עם מיוחד במינו".
מהפרספקטיבה שלך, איך אפשר להתחיל להבין את מה שקרה כאן?
"תשעה חודשים יילמדו עוד בהיסטוריה, ושלושה־ארבעה חודשים של הפגנות שהתריעו, ולא רצו לשמוע. עדיין קיטבו, עדיין הלהיטו, הכתובת על הקיר ולא רצו לשמוע. לא רצו להאמין".
אז נבין בפרספקטיבה של זמן? לא עכשיו?
"כל הזמן מבינים. אני שולח מכאן הרבה אהבה, הרבה נשימה עמוקה לדרך שאנחנו עוד אמורים לעבור ואני בטוח שכחברה וכעם, אנחנו הולכים לעשות דרך - קיבלנו מתנה לערוך שינוי".
איך ייראה עולם התרבות עכשיו?
"אני לא יודע לענות כי זה ממש חדש. אני מאמין שכיוצרים, כל אחד בדרכו יעשה את הנגיעה שלו. ומקווה שהם לא בייאוש. אני חושב שיהיו הרבה יותר הופעות, למרות שיהיה לאנשים קשה לצאת מהבית. אמני ישראל נחשפים במלוא הדרם, קובי לוריא ידידי היקר כתב לי, וזה מוקדש למפונים - 'מקוסם עד בלרינה, או לוליין על טרמפולינה, שלח לי יואל מה שיש, שלח דחוף אל תתבייש. שלח בולע חרבות, שלח מרצה בבית אבות, שלח לי מה שיש בסטוק, העיקר דקה לצחוק. תן לי יואל קצת לברוח, להשקיט קצת את המוח, תן לצחוק לא אכפת לי איך, טוב, לא לצחוק, אז לחייך, לא 'כפת כן?'"
מה עמדתך לגבי הסיכוי לחיות כאן בשלום?
"אנחנו חיים במעבדה, לא לכל מדינה יש את השאלות ואת האתגרים האלה. במעבדה שלנו אנחנו חיים כמו שאנחנו חיים. ומה שצריך להיות יהיה ומה שצריך להשתנות ישתנה, ותפקידנו להתבונן על זה וליצור ולעזור איפה שאפשר".
לא הבנתי אם אתה אופטימי או לא.
"זה אופטימי מאוד. נגזר עלינו להיות בדבר הזה שנקרא מערבולת. תראי מה קורה מסביב. איראן, אוקראינה, רוסיה, מה זה? כל העולם במלחמה. מי שיודע לשחות נכון, יוצא מהמערבולת".
איך ניראה בעוד חצי שנה?
"השמש תזרח והכבישים יהיו מלאי פקקים. אני חושב שקיבלנו כאן הרבה מאוד כוח כעם, כחברה אזרחית. אי־אפשר היה לחשוב על דבר כזה. יש לנו תפקיד גדול לעזור לחלשים, אנחנו צריכים להיות עכשיו פה ויד מושטת לכל אלה שזקוקים לנו".
ההומור יהיה אותו הומור?
"הומור מכורח הנסיבות תמיד משתנה. אני מרגיש שהוא משתכלל בעדינות שלו, בגמישות שלו ובחוכמה. אי־אפשר לתאר את זה במילים כרגע".
היו זמנים שהרגשת שמנסים לצנזר או לשנות את הדי־אן־איי הזה שלך, הקצת אחר?
"לא זכור לי, אבל אם ניסו, ידעתי להגיע גם לקודקודים ולהראות שזה לטובת העניין. לשמחתי, ברוב השנים שהייתי ברדיו ניתן לי חופש עשייה, עודדו את היצירתיות וגם נתנו לזה מרחב ושקט תעשייתי כמו עכשיו. התחלתי בתור חייל בשנת 69', אז אני לא הרבה שנים ברדיו (צוחק), אני מאמין שהם יודעים את הערך של זה".
לא חושש מהצעיר הבועט התורן?
"שיביאו את הצעיר הבועט התורן. לכל אחד יש מקום. אם אתה משדר והשידור שלך מגיע, מגיע לך להיות".
תגיד, ככה אתה מדבר גם במכולת?
"את מצחיקה אותי. אני לא יוצא מהבית בלי מיקרופון. אפילו במכולת אני אומר לו, 'הקוטג' הזה, אתה יודע מה הוא עבר בשביל להיות קוטג'?'"
