בדרך חזרה מהפגישה הגורלית עם אבי נשר, שבה הודיע לה שקיבלה את התפקיד הראשי בסרט החדש שלו, במקום להיות באופוריה, סוזנה פפיאן הלכה בזהירות יתרה, הביטה לצדדים ששום דבר רע לא יתרגש עליה, עד שתגיע לתחנת האוטובוס של קו 25 שייקח אותה לדרום העיר. "זו הייתה חרדת מוות", היא מספרת. "רבע שעה של הליכה מהמשרד של אבי עד לאוטובוס שאני מתפללת שאף אחד לא ידרוס אותי ושום דבר לא ייפול עליי מאיזה גג. לא רציתי למות דווקא כשאני מגשימה את החלום".
מאיפה זה הגיע?
"נהרגו לי שני אחים בפתאומיות, במוות אלים. אח אחד מת בהיתקלות בעזה. מחבלים ירו לו בראש. האח השני מת בתאונת אופנוע בסנט פטרסבורג. הייתי בטוחה שאם זה קרה לנו פעם אחת, זה לא יקרה יותר. ברק לא מכה פעמיים, אבל הנה הוא הכה, וזה יכול לקרות גם בפעם השלישית. אתה לא שולט בכלום. הדבר היחיד שאפשר עוד איכשהו לעשות, זה להיות יותר זהירה".
נורא.
"דוד היה גדול ממני בארבע שנים. גרנו בחדר אחד בבית שלנו בארמניה. היינו הולכים מכות, מספרים סיפורים מפחידים לפני השינה. הוא סיפר לי איך מגיעים ילדים לעולם, לימד אותי איך מגלגלים סיגריות. הכיר לי מוזיקה וסרטים. הוא למד מתמטיקה באוניברסיטה, ולא התחבר לזה. הוא היה מאוהב במישהי שלא רצתה אותו. הוא חשב לעבור לארצות הברית, לגור אצל סבא שלנו, זה לא הסתדר. הוא החליט לעלות לישראל ודי מהר התגייס לגבעתי. לא גדלנו על פטריוטיות. זו הייתה תפיסה רומנטית כזו, של להיות חייל ולהילחם. כאילו זה משחק מחשב".
נשארתם בארמניה כשהוא עלה?
"אמא שלי רצתה שנעלה, כדי שנהיה ביחד. כשדוד קיבל חופש מהצבא והגיע לבקר אותנו, כל כך התרגשתי. הבנתי כמה הוא חסר לי והסכמתי שנעזוב. הוא נהרג חצי שנה אחרי שהגענו לארץ. זה היה בחופש פסח 2008. הייתי בת 16. התעוררתי מקולות. יצאתי לסלון וראיתי אנשים במדים. אחד מהם שם לי ידיים על הכתפיים ואמר לי משהו בעברית. לא הבנתי. חייל ממוצא רוסי אמר לי ברוסית שאח שלי נהרג בפעולה בעזה. אמא שלי החזיקה לי את היד ובכתה. זה הרגיז אותי כי חשבתי שזו טעות".
איפה הוא נקבר?
"התלבטנו אם לקבור אותו בארמניה ולחזור לשם. בסוף הוא נקבר בהר הרצל. אמא שלי הודיעה שהיא לא זזה מפה. אני לא רציתי להישאר במקום הנאחס הזה. הרגשתי שאני שונאת את האוויר פה, שאני נחנקת".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אחיה השני, נהרג בתאונה לפני שבע שנים. "מישה היה הבן של אבא שלי מהנישואים הראשונים. לא היינו הכי בקשר וזה לא מכה כמו שחטפתי כשדוד נהרג. אבל ברובד של הדי-אן-איי, בגוף, אני מרגישה את התלישות הזו, את זה שנשארתי לבד".
אפשר להבין את התחושה הזו של פפיאן, ששמורה לאנשים שעברו טרגדיות, שאם משהו נפלא מתחולל בחייך זה אומר שתכף יגיח אסון. ומן המפורסמות היא, כמעט חוק טבע ע"ש אניה בוקשטיין ונטע גרטי, שאם אבי נשר מסמן אותך, הסיפור שלך מתחיל. וזו בהחלט השנה של פפיאן. עשור אחרי שסיימה את לימודי המשחק, לוהקה לתפקידי משנה בטלוויזיה ("כיפת ברזל", "בלקספייס", "רון") ובקולנוע ("מעבר להרים ולגבעות", "לב שקט מאוד"), והתפרנסה בעיקר כשחקנית בתיאטרון הירושלמי הסמי-פרינג'י, החאן, היא משחקת את ענת, הדמות הראשית בסדרה המדוברת, "סובייצקה" בכאן 11 שנסתיימה השבוע. ב"גן קופים", שיעלה לאקרנים בסוף ספטמבר, היא חולקת את התפקיד הראשי עם אדיר מילר. תפקיד שעליו היא מועמדת לפרס אופיר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. ובעוד כמה חודשים תעלה בכאן דרמה תקופתית בשם "הצבי", שגם בה היא מככבת. מזל שלא חזרה לארמניה.
פפיאן (31) ישבה בראש של אבי נשר תקופה, עוד מהאודישן שעשתה לסרט הקודם שלו, "תמונת הניצחון", עד שנבחרה ב"גן קופים", להיות מרגו, ערסית לייט עם לב זהב, שנשכרת למשימת הונאה ספרותית על ידי סופר שנדחק הצידה ומנסה לשוב לתודעה.
"סוזנה היא המאור הכי גדול בקולנוע הישראלי זה שנים", מהלל נשר, "הכישרון הזה, בסדר גודל בינלאומי, הסתובב בשטח יותר מעשר שנים. היא עשתה קצת הצגות, רבע סדרה פה, סרט שם, אבל אף אחד לא תפס מה יש פה. רציתי ללהק מישהי שתעמוד בקצב של השחקנים הגדולים שמופיעים בסרט, אדיר, שני כהן, יניב ביטון. ובאמת, הגיעו מיטב השחקניות, אבל הבנתי שזו צריכה להיות סוזנה. חלקתי עם אדיר את הרעיון ההזוי וביקשתי שיעשו מאצ', שנבדוק את הכימיה בין שתי הדמויות. סוזנה אילתרה שם באופן קומי ומבריק. ראיתי את אדיר מתמוגג. כשהיא יצאה, הוא אמר לי, 'מה זה הדבר הזה"'.
סוזנה, זה מדהים שנתנו לך, שחקנית אנונימית, את התפקיד הראשי.
"הדרך המקצועית שלי הייתה מעצבנת. לא דילגתי על שום שלב. התפקיד הראשון שלי בתיאטרון, ב'האזרח פום', היה של חמור. נבחנתי לתפקיד הראשי של גבירה וקיבלתי את החמור. עוד אמרו לי, תתגלגלי בחדר על הרצפה, כי זה חמור מלוכלך. תוסיפי לזה, שיום לפני הפגישה עם אבי, קראתי ידיעה שג'וי ריגר תשחק את התפקיד הראשי. אני מגיעה לפגישה, ואבי מדבר על זה שהוא היה צריך לחשוב לעומק, שזו אחריות גדולה. אמרתי לו, 'רגע, זה סגור? אני יכולה לשמוח? הוא דחף לי את התסריט לידיים. היה כתוב בעמוד הראשון 'סוזנה פפיאן'".
אבי נשר נחשב במאי קשה, תובעני.
"סבתא שלי אושפזה בבית החולים במהלך הצילומים. באיזה יום אמא שלי התקשרה ושאלה מתי הצילומים מסתיימים כי הודיעו להם שנשארו לסבתא עוד כמה שעות לחיות. אחרי השיחה, הייתה לי סצנה ענקית עם אדיר. התחלנו לצלם ואבי הפסיק ואמר לי, 'סוזנה, לא לשחק תיאטרלי'. ידעתי שאם לא אשחק גדול, אתחיל לבכות. זו הייתה מסכה. אבי שוב הפסיק את הסצנה, התיישב לידי, ואמר, 'קשה לעשות הצגות וקולנוע באותו שבוע'. סיפרתי לו שסבתא שלי הולכת למות. התחלתי לבכות וברחתי. לא רציתי שיראו אותי ככה. הוא בא אחריי ואמר לי, 'למדתי שהחיים חשובים יותר מהכול. אם את אומרת לי לבטל את היום, אני מבטל'. שם הבנתי איזה בן אדם הוא".
רק הסתיימו הצילומים לסרט, ופפיאן קיבלה את התפקיד הראשי של ענת ב"סובייצקה", סדרה שמספרת את הסיפור של דור 1.5 של מהגרים מרוסיה. אלו שנולדו כאן או עלו בגיל צעיר מאוד, וחיים את הפיצול שבין ישראליות לרוסיות. עונים בעברית להורים שמדברים אליהם ברוסית (או אוקראינית), לומדים מתמטיקה או מדעים, כי לילדים של מהגרים שהגיעו בלי כלום, קריטי להתפרנס, ומטפלים עבור ההורים בבירוקרטיה הישראלית, כי יש להם כבר את שני המרכיבים שאין להוריהם: שפה וחוצפה.
יש תגובות מדהימות לסדרה. הציבור הרוסי בארץ פותח טלוויזיה ורואה את עצמו בפעם הראשונה כדמות ראשית.
"אין יום שלא מתייגים אותי בסטטוסים ובדיונים ברשתות על הסדרה. יש שם אלפי תגובות. מה שכן, יש פילוג ברחוב הרוסי. יש תגובות מרגשות, אנשים מספרים שהם בוכים בפרק מהזדהות. אבל יש גם את אלו ששונאים את הסדרה, אומרים שהיא סטריאוטיפית ולא מייצגת אותם. 'מה זה שהסבתא לא יודעת מה זו צפירה'. אבל, רגע, תירגעו. למה אתם מצפים שסדרה אחת מסכנה תייצג מיליון וחצי אנשים? גם כמו בסדרות על מגזרים אחרים, כשזה נוגע במשהו עמוק ואמיתי, המגזר לא אוהב שמוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה. אבל חייבים לצחוק על עצמנו, על הבגדים של ההורים, הסלון, הכלים והבורשט. חברה סיפרה לי שאמא שלה התבאסה ששוב מראים בארוחה של רוסים את הבורשט. היא אמרה לה, 'אמא, עכשיו אכלנו בורשט'".
את מוצאת נקודות דמיון לענת?
"בסצנה של ביטוח לאומי, שאני צועקת על הפקיד, יצא לי, 'תודה רבה באמת, ביטוח לאומי, עלק'. הבמאית ענת סטלינסקי אמרה לי, 'עלק זה מיפו, איפה שגדלת'. פיצול אישיות זה השם השני שלי כמי שגדלה פה ושם. שנים היו לי רק חברים רוסים ולא הייתה לי שפה. בהתחלה, בטקסטים של הצגות, הייתי כותבת הערות בשלוש שפות, רוסית, ארמנית ועברית. כשהבנתי שאני לא רוצה לחיות בתלישות, התחלתי להתערבב. לקרוא ספרים, לראות טלוויזיה ישראלית, להתחבר עם ישראלים. גם הכרחתי את עצמי להתחיל לכתוב הודעות רק בעברית וכשאני לא בטוחה באיות, לבדוק בגוגל טרנסלייט. השבוע בדקתי איך כותבים את המילה 'מתכווץ'".
זה יצר פער מול ההורים?
"הטלוויזיה בבית שלהם על הערוץ הרוסי או הארמני. ככל שהפכתי להיות יותר ישראלית, ראיתי את הכאב של אבא שלי. הוא מבין, רציונלית, שככה זה צריך להיות, שהגיוני שבשיחות אני אשלים בעברית את המילים שחסרות לי ברוסית או בארמנית, אבל קשה לו שאני מתרחקת מהם תרבותית. הוא לא יודע ששנים הרגשתי הומלסית. היום, אני מרגישה שיש לי שני בתים ושלוש שפות, וזה בסדר".
ב"סובייצקה", בארוחת הערב, לצד הבורשט, יש חומוס בקופסה על השולחן. זה שכיח בארוחות ערב אצל רוסים?
"גם אצלנו. אמא שלי מגישה לנו 'דולמה', ממולאים ארמנים עם בשר ואורז ולידם יש חומוס של צבר. זה משהו שהגיע מאחי וממני. ביקשנו".
פפיאן, כמו דמותה ב"סובייצקה", נולדה בארץ. שם נגמר הדמיון. בגיל שש, היא עזבה לארמניה עם אמה ואחיה. כשהייתה בת 16, חזרו חזרה. "אמא שלי נולדה במוסקבה, אבל כשההורים שלה התגרשו, היא עזבה לדודה שלה בארמניה. המורה שלה לפסנתר הייתה אמא של אבא שלי. הם נהיו זוג כשאמא שלי הייתה בת 20, בוגרת קונסרבטוריון לפסנתר, ואבא שלי מבוגר ממנה בעשר שנים כמעט. הוא היה מנצח האופרה הלאומית של ארמניה".
הם הצליחו להסתדר בארץ?
"אמא שלי התחילה לעבוד כמלצרית באולם אירועים וכמוכרת בחנות בגדים. אבא שלי הצליח לאט-לאט לחזור לעבוד במקצוע שלו. נולדתי שנה אחרי שהם הגיעו. גדלתי בבת ים והלכתי לגן רוסי. היה קושי כלכלי גדול. אמא שלי הייתה בהיריון איתי והתקשרה לרופא לברר על הפלה, בגלל זה. לא מזמן, אבא שלי סיפר לי איך בסוף כל יום, הוא היה חושב מאיפה להשיג עוד מאה שקל. היום, אבא שלי, ואג פפיאן, הוא המנהל האמנותי של תזמורת האופרה הקאמרית באשדוד, מלמד בחוג למוזיקה באוניברסיטת תל אביב ונוסע לקונצרטים בעולם".
ואז כשאת בת שש, אמך מודיעה שאתם חוזרים לארמניה.
"היא מסבירה לי שאנחנו עוברים ושאבא שלי נשאר בארץ. הוא בדיוק קיבל את המינוי כמנהל אמנותי. הוא לא רצה לוותר על זה. התוכנית הייתה שהוא יצטרף בהמשך. היא לא עבדה ואבא שלח לנו כסף. אחרי כמה זמן, הם נפרדו בשיחת טלפון. לאמא שלי היה גבר אחר ולאבא שלי הייתה אישה אחרת. בהתחלה הוא ביקר אותנו. גם אנחנו היינו מגיעים לביקור בארץ, אבל לאט-לאט, הקשר דעך".
איך הייתה ההתערות שלך בארמניה?
"בתוך שבועיים שכחתי את העברית ודיברתי ארמנית. בגיל 14-13 עשו לאחי ולי הטבלה לנצרות בכנסייה. אח שלי ואני היינו בשוק. כומר מתפלל, מניח עלינו צלב, אנחנו אוכלים את לחם הקודש, ואז מרטיבים אותנו במים. שלושה ימים אסור להתקלח".
איך נכנסתם לאירוע?
"אמא שלי יהודיה ביי דה בוק, אבל אבא שלה נוצרי, אז שם היא נחשבת ארמנייה נוצרייה. היא רצתה שנהיה חלק. שכנים שלנו עשו הטבלה לילדים ואמא שלי החליטה שנצטרף. היה גם שלב שהלכנו לכנסייה, הדלקנו נרות. הייתי קוראת את הברית החדשה, האמנתי בישו. קיבלתי שרשרת עם צלב, מתנה מהסנדק שלי".
ואז אחיך החליט לעלות ולהתגייס.
"חצי שנה אחרי שהוא התגייס, אמא ואני עלינו. ההורים החליטו לחזור להיות ביחד, והגענו ישר לגור בבית של אבא שלי ביפו ד'. אחרי עשר שנים, פתאום יש לי אבא בבית. זה היה שוק. גם להורים היה קשה להידבק חזרה.
"בפעם הראשונה שיצאתי מהבית, אבא שלי נתן לי 50 שקל לאוטובוס. בדרך לתחנה, מישהו נקש לי על הכתף, והגיש לי שטר. ברחתי מבהלה. באוטובוס, גיליתי שזה היה 50 שקל שנפלו לי מהכיס. אבל גם היו לי בארץ את הערבים הכי מאושרים. ארבעתנו מדברים על חלומות, צוחקים, אני מציירת אותם. מאושרת שיש לי משפחה".
מה דעתך על זה שהקואליציה הנוכחית רוצה לבטל את חוק הנכד. כך שנכדים לסבים יהודים לא יוכלו יותר לעלות לארץ.
"נכדים של יהודים עברו אפליות מטורפות? קראו להם יהודונים? הם נשלחו לאושוויץ? זו התשובה לדבר הזה".
אותו הנכד נופל בקרב. שכול על רקע צבאי הוא גם כרטיס כניסה יוקרתי לישראליות.
"זו כאפה. לפני רגע הייתי עולה חדשה, אין לי אפילו חברים שמגיעים אליי לשבעה, ופתאום אני אחות שכולה. אני זוכרת שבהלוויה אמא ואבא שלי ואני הולכים אחרי הארון, והכל מלא בקהל שאנחנו לא מכירים וצלמים שלא מפסיקים לצלם ויש לי פלאשים בפרצוף. לא הבנתי מה קורה. אחרי כמה זמן אולמרט הזמין אותנו אליו. רק בבוקר של הביקור גיליתי שהוא ראש הממשלה שלנו".
איך נראה הבית שלכם אחרי השכול?
"התחלתי לעשן בשבעה. גיליתי שהעשן שנכנס פנימה עוצר בכי. אחרי שנים התחלתי טיפול אצל פסיכולוג שמלווה אותי עד היום. הבנתי כמה הכאב שלי היה מודחק. אנשים השתתפו בצער ההורים, ולי אמרו להיות חזקה בשבילם. חשבתי שהכאב שלי הוא משני. אני מבינה היום כמה אני פצועה".
פפיאן לא התגייסה לצבא. במקום זה, המשיכה ללימודי משחק בניסן נתיב. "אמא שלי הייתה שבר כלי. אמרה לי שנשארה לה משמעות אחת לחיים, אני. תרמנו מספיק. הגעתי לאודישן בניסן נתיב חסרת מודעות. אני עם עברית בסיסית רוצה להיות במקצוע שכל כולו עברית. המנהל, מיקי ורשביאק, שלח אותי ללמוד קודם במכינה".
איך ההורים קיבלו את זה שאת רוצה להיות שחקנית?
"אני מגיעה ממשפחה אמנותית, הם היו בסדר עם זה. בתיכון, אבא שלי כבר בא איתי להירשם לסוכנות ניצבים. התקבלתי לסרט קצר ('סרק') של מיכל ויניק. עד היום, היא מזכירה לי את האודישן. הקראתי כמו רובוט. היא שאלה את עצמה, מי זו החייזרית הזו".
פפיאן מאורסת לסשה בולצה, בן גילה, הנדסאי רשתות וכלכלן, כבר שנה וחצי, והם מתגוררים בשכונת התקווה בתל אביב. הורים גאים לחתול. "גרתי בפלורנטין כמה שנים, אבל נמאס לי לשלם הרבה ולגור בכלוב".
הם הכירו בנעוריהם, אבל זה לקח עוד כמה שנים טובות עד שהפכו לזוג. "הייתי חלק מהחבורה של הרוסים ביפו, וסשה היה אחד מהם. ישבנו בספסלים ושתינו וודקות. משטרה הייתה מגיעה ושופכת לנו את הוודקה. לא נמשכנו אחד לשני. לסשה הייתה חברה עשר שנים, אני יצאתי עם כל מיני אמנים. היה לי חבר בן 41 כשהייתי בת 24".
ואז מה קרה?
"בנובי גוד לפני ארבע שנים הגענו למצב שהוא נישק אותי ועף לי המוח. הרגשתי שחזרתי הביתה. בהתחלה אמרנו שרק נשכב. זה היה סוד שהסתרנו מכולם עד שהבנו שהתאהבנו ברמות".
מתי מתחתנים או שהאירוסים זה סטטוס נצחי?
"לא חשבתי שבאמת נתחתן. אבל פתאום הבנתי, שעד שיש סיבה למסיבה, הזדמנות שאמא שלי תבכה מאושר, נלך על זה. אני מרגישה שהמשפחה שלי נפגשת רק בשבעות ובאזכרות, אין לנו שמחות. סשה ואני נבנה את החופה בעצמנו וענת, הבמאית של 'סובייצקה', שהייתה גם הבמאית של 'חתונה ממבט ראשון', תחתן אותנו. בצילומים, התלבטתי איתה אם להתחתן, והיא זרקה לי בצחוק, 'יש לי מלא ניסיון בחתונות, אם תרצי, אחתן אותך'. תפסתי את זה בשתי ידיים".
אי אפשר שלא לשאול, בן זכר, תעשו לו ברית?
"זו שאלה שעלתה אצלנו לאחרונה. סשה נוטה ל'לא', אני רוצה".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.09.23
