זה היה בגיל תשע. נשמע בדיעבד אולי מצחיק, אבל זה הכי סיפור סינדרלה שלא רצתה להיות שם. שכנה שלי ברמת אביב לקחה את הבת שלה לאודישן לתשדירי שירות בשנות ה-90, אז לא היו ממש קמפיינים. סתם הצטרפתי וחיכיתי עם אמא שלה בחוץ, ישבתי איתה. לא נסעתי במטרה להיכנס לאודישן, זה בכלל לא משהו שחשבתי עליו.
מה, לא שמעת שאת יפה בצורה יוצאת דופן? לא היו המלצות?
לא ידעתי את זה. ממש לא. הייתי ילדה מאוד חייכנית, זה כן, ואחר כך, בלהקת השכנים של צ'יץ', זה בער בי. גיליתי את האהבה לבמה ואת הרצון להיות ממוקמת טוב באמצע. אבל לפני כן זה בכלל לא היה בראש שלי. אז המלהקת יצאה החוצה וראתה אותי, אמרה, שלום ילדה יפה, את רוצה להיכנס? אז נכנסתי ספונטנית. היה שם תסריט של ילדים משחקים קלאס וצריך להסתכל למעלה, להביע כאב. אני כמובן חייכתי כי זה היה הדיפולט שלי. אני זוכרת שהמלהקת לקחה את המספר שלי ואמרה, תראי, לזה את לא מתאימה כי את חייכנית מדי, אבל מאז היא התחילה להזמין אותי לכל מיני אודישנים לפרסומות וככה זה התחיל. ממש במקרה. הפרסומת הראשונה הייתה לזהירות בדרכים וכשאני מסתכלת על זה היום אני ממש רואה בי את ליה, הבת שלי.
הייתה הפרסומת לפלפל שהיה לה הד מאוד גדול, אבל הבום בקריירה היה "רמת אביב גימל" בתחילת ערוץ 2. אני זוכרת איזה יום במהלך התקופה, כשהסדרה עלתה, שבו הבנתי שזהו, החיים השתנו. המבטים ברחוב, בכל מקום בעצם, הרחשים מסביבי. הבנתי שמשהו גדול קורה פה. יכול להיות שזה היה בדיוק על סט של פרסומת, כשהיו הרבה אנשי תקשורת. "רמת אביב גימל" צולמה ברצף של ארבע שנים, והייתה בית ספר של החיים. הייתי קמה בחמש בבוקר, לומדת טקסטים, הולכת לימי צילום.
הכול היה מאוד אינטנסיבי ושוחק, אבל ההצלחה הייתה נורא חזקה, עד כדי כך שלאנשים היה קשה לעשות הפרדה בין הסדרה למציאות. גילת אנקורי עד לא מזמן הייתה בטוחה שאני באמת הבת שלה. הזכרתי לה שיש לה שתי בנות ולא שלוש. נהגי מוניות במשך שנים היו שואלים מה שלום שרון לינוביץ', למה עזבת את דין ועוד. מהמבט הנוכחי זה נראה לי קאלט קומי. למדנו את הטקסטים ברצינות והיום אני מסתכלת על טריקות הדלתות והסטירות המוגזמות, עיין ערך איך לא לשחק.
הייתי בת 15 כשהתפרסמתי. יהלי, הבן הבכור שלי, עכשיו באותו גיל. הייתה אסיפת הורים בבית הספר של יהלי. ביקשו שנתחלק לקבוצות ושכל אחד ישתף מה הוא זוכר מגיל 15, איך ההורים היו שם עבורו, כמה הם שיחררו, סמכו עליו או לא. פתאום אני חוזרת לגיל הזה, והדמעות חנקו אותי. פתאום, מהמבט של האמא, מהמקום שלי היום, אני שואלת את עצמי מה, הייתי כזו קטנה? ברור לי שהמסלול שלי התחיל בגיל מאוד צעיר ואיכשהו בלתי נתפס לי. זה הידהד בי כמה הייתי אז ילדה, כי קשה לי לשחרר כאמא. אני פתאום מבינה איך זה השפיע עליי כאמא, כי יושבים מולי הורים ומספרים כמה הם משוחררים וסומכים על הילדים, ואני לא משחררת.
הצלחת לדבר באותה אסיפה?
בהתחלה לא. הבנתי פתאום שהתמודדתי עם כל כך הרבה דברים בגיל כל כך צעיר, ושהמשקל של זה מעצב אותך ומשפיע על ההורים שאנחנו. ישבה מולי אמא וסיפרה את מה שעבר עליה ואני הקשבתי, ובינתיים היא מסתכלת עליי ולא מבינה למה זולגות לי דמעות מהעיניים. יצאתי החוצה ואז פשוט ממש התפרקתי בבכי, הכול הציף אותי, פתאום לרגע העבר דפק לי בדלת. זה לקח אותי לרגע שבו הרגשתי מאוד חשופה ואיך נהייתי אמא מגוננת. רק עכשיו אישרתי ליהלי אינסטגרם.
ההורים שלך שיחררו מדי בעינייך?
הם עשו לי את החיים הכי טוב שהם היו יכולים. זה היה הוריקן.
היית הבן אדם הכי מפורסם בישראל בגיל 15.
נכון. ואני מסתכלת היום על נועה קירל במובן של ההתמודדות עם הפרסום והתקשורת והחשיפה וכל הזמן לספק את מה שצריך כדי להיות במיטבך, ומצד שני להתמודד עם משברים ולהשאיר משהו לעצמך. אני רואה שהיא מאוד מאוד מוקפת ואני רואה את ההורים שלה והכי מעריכה. תראה כמה הם צמודים אליה. אתה מכיר את האבא, האמא, הסוכן, את כל הסוללה. אצלי זה היה עולם אחר, ראשוני, לא של היום, הייתי די בחזית של הדבר הזה. ברור שההורים ניסו לעזור, אבל אבא שלי, מנחם, היה מורה לחינוך ואמא שלי, אלה, הייתה אחות, מנהלת מחלקת ילדים בדנה של איכילוב. מצאתי את עצמי במקביל ללימודים באליאנס לומדת לקרוא חוזים, לשים לב לאותיות הקטנות, לסגור על הסכמים שלי. פתאום הייתי ילדה בעולם של מבוגרים, וזה היה שוק.
שמחתי שההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 18, זו הייתה הקלה, עם כל הכאב שכרוך בזה כמובן. זה משהו שהיווה בשבילי זרקור שאומר, אוקיי, אני רוצה לעשות את זה אחרת, החלום שלי הוא כן להקים בית ולהתחתן ולהצליח בתא המשפחתי שאני מקימה. התחתנתי עם גיא כשהייתי בת 25 ומבחינתי כבר הרגשתי בת 80. אמרו לי אז, יעל, למה התחתנת מוקדם. עניתי, תגידו, אתם יודעים מה עבר עליי? איזה מוקדם?! כבר הרגשתי בשלה מאוד. בגדול, אמא הייתה זו שמאוד חששה כשהתחלתי בגיל 15. אבא היה מלווה אותי להסעה, היה עושה לי את השוקו של הבוקר, יורד איתי למטה כשהרחובות שקטים, ואז זה היה רק הוא ואני מחכים לנהג שלוקח לנווה אילן. אורח החיים שניהלתי היה של שחקן מבוגר, והיה אז את ערוץ הילדים והנחיות והמון עשייה. מאוד אהבתי אותה ונהניתי מזה, אבל אני מבינה כאמא היום שגם אמא שלי כל הזמן ראתה את הילדה שבי ויותר דאגה. היא תמכה, אבל היה לה יותר קשה עם זה. אבא, למרות שזה לא היה המקצוע שלו והעולם שלו, ניסה לשמור עליי. אגב, היום הם סבא וסבתא מקסימים ביותר.
אבא שלי במצב רפואי מורכב, חולה בסרטן, ואני האפוטרופסית שלו. נלחמנו על החיים שלו אחרי הקורונה שהוא ספג בצורה מאוד קשה, ואנחנו עדיין בהתמודדות כל הזמן. אני מאוד חיה את זה, מאוד צמודה אליו ומרגישה במובן הזה את מעגל החיים. הוא היה שם בשבילי בתחילת הדרך, שמר עליי, והיום זה התור שלי להיות שם בשבילו. יש לי הרבה זמן איתו ואני כל הזמן רוצה לנצל את ההזדמנות להגיד לו תודה שהיה שם בשבילי.
עצוב. נשמע כמו פרידה.
תשמע, אני בן אדם שמאוד מפחד מהמוות וקשה לי לדבר על המוות. בכלל, פרידות זה דבר קשה עבורי. נסים, אבא של גיא, נפטר ממש עכשיו בגיל 84. הוא היה בשבילי כמו אבא. היה לנו קשר מדהים מתחילת הדרך. אני חושבת שאם לא הייתי שחקנית, הייתי יכולה להיות עובדת סיעודית. כשנסים היה חולה, מי שניהל את המלחמה הזו הייתי אני. פתחתי את הקבוצה של האחים, כאילו אני הילדה של זיגי, ככה קראנו לו. הוא אהב אותי כמו בת ואני אותו כמו אב.
אנחנו תמיד צוחקים שהוא זיהה אותי עוד לפני גיא. מתברר שהייתה הצגה של גיא שהגעתי אליה לפני שנים, וההורים שלו היו. שרי, אמא של גיא, מספרת שנסים, אביו, כל הזמן אמר לגיא, "תראה איזו מקסימה יעל, למה אתה לא מתחיל איתה?" אבל לקח לגיא כמה שנים להגיע אליי וזה קרה ב"מרי לו", במחזמר של הבימה. הייתי אז בת 21, זה היה תפקיד ראשי בתיאטרון הלאומי. שנתיים אחרי ההתחלה ביקשנו החלפות מדי פעם. גיא נכנס להחליף את אמיר פיי גוטמן ז"ל. הוא עשה אודישנים ל"מרי לו" - ולא התקבל. אחרי שנתיים יענקל'ה אגמון, מנכ"ל הבימה, אמר לגיא: שמע, אני רוצה שתיכנס כמחליף ל"מרי לו". גיא אמר, אני מחליף? הרי לא קיבלתם אותי. הוא לא רצה בהתחלה, אבל יענקל'ה אמר לו, שחקן צריך להיות על הבמה. גיא לקח את התפקיד ומשם הכול היסטוריה.
ההתאהבות קרתה מהר?
התאהבנו על הבמה. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי אותו שר. לא ידעתי לתת לזה שם. משם אנחנו ביחד, וזה די מדהים. כשהתחתנו יענקל'ה וגילה אלמגור, אשתו, הגיעו לחתונה, וגיא כמובן ניגש להודות לו. ואז הוא אמר, אתה רואה? גם זכית באשתך וגם בתפקיד הראשי. וכל זה בעצם התחיל מהתחושה של אבא של גיא, שאיתו היה לי חיבור יוצא דופן שבא לידי ביטוי גם עכשיו, כשטיפלנו בו. גיא ואני התרסקנו יחד אחרי שהוא מת. מספיק שמישהו אחד מעלה את הגעגוע, וכבר השני מוצף בדמעות. גיא עוזר לי עם אבא שלי. הוא היחיד שמצחיק את אבא שלי, בעצם גם אני, אבל אני צריכה את האוויר כדי לשמח וגיא תמיד נמצא שם.
אולי מספיק להראות לו את הביצוע של גיא ל"תיק קטן" עם התוף.
אני צריכה להראות לו את זה באמת.
הגרסה של זוארץ ל"תיק קטן"
הדמות שלי בעונה הראשונה של הסדרה לא הייתה כל כך דומיננטית, יותר כזו משקיפה מהצד. בעונה הזו (משודרת בימי א'-ג' ב-HOT בידור, ב-HOT VOD וב-Next TV) בלי לעשות ספוילרים, הדמות עוברת שינוי מאוד גדול וגם מחוללת שינוי בעלילה. היא אישה מאוד חזקה, שתעשה את הכול בשביל האנשים שהיא אוהבת ודואגת לכולם גם בהיבט הכלכלי. מאוד הזדהיתי איתה במובן הזה כי אני חושבת שאני מנהלת טובה במשברים, לא מהאנשים שקופאים, במיוחד בשביל להציל מישהו אחר. המשברים של השנים האחרונות, העניין של לסעוד את ההורים שלך, זו התמודדות לא פשוטה עבורי. אני מאוד טוטאלית וההתמסרות שלי היא עד הסוף. אני מנסה לקחת אוויר כדי להתאושש אבל אנחנו בשנה מטלטלת רגשית. שמחתי מאוד לחזור לשחק כשעלתה העונה הראשונה, גם כי זו דמות אחרת לעומת מה ששיחקתי עד היום.
יש סדרה ספציפית שהיית נורא שמחה להשתתף בה?
די הרבה. אני וגיא רואים עכשיו את "שמיים אדומים", היא מעולה. היה לי עשור שעצרתי בו מעט במשחק, אמרתי הרבה לא, גם לדברים נוספים, כי רציתי להיות בבית עם הילדים. לי היה חשוב, אולי גם בגלל סיפור החיים שלי, לחוות אותם כמה שיותר. יצא שעשיתי יותר הנחיה.
עזבת את רשת לטובת קשת.
אני שמחה על המעבר לקשת ומאוד נהנית שם, אני פעמיים בשבוע בתוכנית הבוקר של ניב רסקין, וזו זכות לעבוד עם פנומן כזה.
זה דורש ממך להתחבר יותר לאקטואליה.
לכן שמחתי להצטרף כי זה נותן לי מקום שאני רוצה. מאוד חשוב לי לדבר שם על נושאים חברתיים, אפליית נשים, למשל. המאבק באלימות בגני הילדים. אני בקשר עם נשים ממטה המאבק והולכת להפגנות שלהן.
דעתך על המצב במדינה היום? העם קרוע.
אלה ימים מאוד קשים, ואין מישהו במדינה שלא קם עם מועקה. יש פילוג וקרע שלא היה כמוהו. כואב לי מאוד לראות את העם חצוי ומפולג ככה. זה כבר מזמן לא עניין של שמאל-ימין, אשכנזים-מזרחים. חייבים להתחיל לדבר על לאחד את העם. זכות המחאה היא חשובה, בטח כשיש אירועים מהסוג הזה שמשנים מציאות של יסודות הדמוקרטיה. גם אם יש צורך לעשות שינויים, לדעתי צריך לעשות את זה בהסכמה רחבה.
החשש הוא בעיקר של נשים וקהילת הלהט"ב.
נכון, אבל אני חוששת לא רק כאישה אלא גם כאזרחית וכאמא. שוויון זכויות חייב להיות בישראל, ואסור לנו ללכת אחורה ולפגוע בזכויות של אף אדם או מגזר.
גיא בא ממשפחה מסורתית. לי לא היה חיבור לדת בכלל. בשנים האחרונות אולי לא הרגשתי בנוח לדבר על זה כי זה תהליך אישי שאני עוברת, אבל בשבתות אני סוגרת טלפונים, אין מסכים אצלנו בבית. גיא עובד, נוסע ל"האח הגדול", אבל מבחינתי זה זמן משפחתי נקי טהור שלי עם הילדים. כבר ארבע שנים אני מתנתקת בשבתות, ומאוד אוהבת את זה. אני הולכת לבית הכנסת מדי פעם בשכונה, בעיקר בחגים. הילדים הולכים עם גיא בשישי או בשבת. משתדלת לא לקחת עבודות בשבת. אבל ברור שאם לילדים יש עניינים חברתיים, אני לא מונעת מהם ללכת אליהם.
הבנתי שאת ביחסי חברות קרובה עם הרב יוסי ערבליך.
אלוהים שלח אותו אליי ברגע הכי נמוך שלי. המטפלת של אבא שלי התקשרה אליי באותו יום, ואמר שמדדה לו 39.9 מעלות חום. הוא נדבק בקורונה ביום שבו הגיעו החיסונים. לא אשכח את הטלפון הזה בלילה. פחדתי לפנות את אבא לבית החולים כי לשם הרי פחות טוב היה להגיע בקורונה. הייתי במצוקה מטורפת. דרך חבר משותף שמעתי על ארגון למענכם של הרב יוסי ערבליך, שכל המהות שלו היא לעזור לאנשים ולמשפחותיהם בהתמודדות עם בעיה רפואית קשה. הארגון נגיש לכולם בלי הבדלי מעמדות כלשהן או כסף. ביום ההוא אני לא ידעתי לאן ללכת, הייתי חסרת אונים. כבר ידעתי שאבא שלי בלי מערכת חיסון, חולה בסרטן, והרב נתן לי כוח כשכבר נגמרתי. כבר היה לי את הרגע שבו הגעתי לבית חולים, כשראיתי את הגרוע מכל. האחות קראה לי ועשתה לי את השיחה של המצב קשה, מה קורה אם, הנשמה או לא. אתה מבין שהגרוע מכל כבר כאן. אמרתי לרב, הצלת את אבא שלי, אבל גם הצלת אותי כי נתת לי כוח. היום אני פעילה בארגון, חשוב לי להיות חלק ממנו.
אני מההורים שנוסעים למשחקים של הילדים. יהלי ואורי כדורסלנים ברמת-השרון. אני צורחת, חוזרת צרודה לגמרי. לא מקללת באמת, אבל יכולה למצוא את עצמי כשאבא צועק בוז לילד בן 12 מהקבוצה היריבה לבוא ולהגיד לו, "למה אתה אומר דבר כזה, הם ילדים". בכל פעם אני אומרת לעצמי שאהיה רגועה ולא ממש יוצא לי. אורי פעם אמר לי, אמא, אם את באה, שימי את עצמך על מיוט. אמא שלי טוענת שאני פוגעת לה בעור התוף מהצעקות. אני באמת לוקחת את זה ללב. גם את המרפקים שהילדים מקבלים במשחק קשה לי לעכל. בהתחלה אתה לא רוצה לגשת לשם, ואז הוא קם מהפרקט, וכבר הלכנו למיון עם הגדול על פציעות כי זה הופך אגרסיבי ככל שהם גדלים. שניהו הורים מאוד פעילים. גיא ואני יכולים ללכת לעודד את יהלי או אורי, ואני בהתחלה אומרת לו, גיא, תהיה רגוע. שנייה אחרי אני מתפרצת.
את רואה אחד מהם הולך לקריירה כמו ההורים?
תראה איך אני משתתקת מהשאלה. קשה לי עם זה. שלושתם מאוד מוזיקליים. בגלל שהתחלתי בגיל מאוד צעיר והילדות שלי הייתה מאוד קצרה - לא נגיד לא הייתה ילדות, היה פסע כזה - אז הרצון שלי הוא שהם יגדלו ויתפתחו קודם כאנשים בוגרים ואחר כך לאן שהחיים ייקחו אותם, אין לי שליטה על זה. אבל אני עושה את ההפרדה, מנסה לא לערבב בין העבודות שלנו. כן, הם בקבוצת סיכון, יש להם שני הורים במקצוע הזה. כרגע יש להם פוטנציאל בכדורסל. ליה גם רצתה כדורסל, אז אמרתי לה בחייאת, רציתי בת אחרי שני בנים, כל היום ההסעה הזו, הקבוצה ההיא. אז סגרנו על סוסים, והיא התחילה עכשיו.
אנחנו כמעט לא מדברים כשגיא נוסע ל"הישרדות", זה כמו מילואים אצלנו. 15 שנה שהוא נעלם לחודשיים. בהתחלה נסעתי לבקר, אבל עם הילדים זה מסע "הישרדות" בפני עצמו כדי להגיע ללוקיישנים. נסיעות בדרכים לא דרכים של שעות, אתה צריך לומר ברכת הגומל אחרי. בסוף הוא גם עובד שם כל הזמן. כשהילדים היו קטנים והיה לי חשוב לתת להם הרגשה שיש להם למה לצפות בגעגוע, היינו נוסעים אליו, כמובן שגם בשבילו. בשנים האחרונות פחות ופחות. הוא מנותק שם יחסית, ברור שאין תקשורת רציפה.
לפני שנתיים, בעונה של "הישרדות", היה את מבצע שומר החומות. היו אזעקות וגיא לא ידע שהיינו בכלל במקלטים, סיטואציה קיצונית שבה יש מציאות מקבילה כשהוא נמצא שם ולא יכול לחיות את מה שאנחנו עוברים פה. סיפרתי לו אחרי יום וחצי שיש אזעקות ושרצנו לשכנים. גיא רגוע כי הוא יודע שאני יודעת לתפקד. אנחנו מנוסים בדבר הזה, אבל כל הזמן, כשאני יודעת שיש עונה ברקע, יש דריכות.
מתי היה הכי קשה?
כשליה נולדה. הוא טס שבועיים אחרי הלידה וזה היה דרמטי, קשוח, כי היא הייתה ממש קטנה. כרגע אני לא צפויה ללדת (צוחקת) אבל אם עכשיו הייתי בהיריון מתקדם, היינו שמים ביחד גבול אחר, נניח לצאת חודש וחצי אחרי הלידה, גם בשבילו.
עברתי מסע בלידות. זה התחיל מיהלי שנולד בניתוח קיסרי ב-2007, מבדיקה שגרתית אצל הרופא, "עכשיו תתאשפזי". אחרי זה מאוד רציתי חוויית לידה טבעית ופחדתי שלא תהיה. החלטתי ב-2011 שאני הולכת על זה באקסטרים, בלי אפידורל, ושרדתי כדי לספר, עובדה. אחרי הלידה הזו התחיל איזשהו עידן שבו אנשים מפורסמים מצטלמים אחרי הלידה עם הסלקל, ותעמדו שם וכו'. נורא רציתי להימנע מזה. אמרתי, רק תנו לי ללכת ולחזור הביתה עם הילד שלי. גם ככה את בהורמונים וכאבי לידה והדבר האחרון שמעניין זה שיתקשרו מהסוכנות ויגידו, יעל, מבקשים שתצאי להצטלם. אז סיימתי את הלידה הטבעית, שאני לא יכולה להסביר מה המשמעות הפיזית שלה בכלל, וארבע שעות אחרי אמרתי שאני רוצה הביתה, פרטיות מלאה. למעשה שיחררתי את עצמי מבית החולים. אמא שלי חשבה שאני משוגעת, מי עוזב אחרי לידה ככה, בלי התאוששות מספיקה? התמונה הבאה שאני זוכרת היא אני מחזיקה את אורי בידיים וגיא רואה שאני נוזלת לרצפה. הייתי כל כך חלשה, עד שנפלתי כשאני מחזיקה את אורי על הידיים. הגענו הביתה, ורק אז יכולתי להירגע. אבל עדיין לא עשיתי את הצילום הזה. הרצון לפרטיות הוא גדול.
איך חיים עם שתי קריירות תובעניות כאלה בבית?
אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שבה אנחנו תומכים אבסולוטית אחד בשני. כשגיא ב"הישרדות" אני תומכת בו וכשהייתי ב"רוקדים" הוא היה יותר עם הילדים. אנחנו יודעים לחלק את האנרגיות שלנו. בפעם האחרונה שיתפנו פעולה ב-2017 בהצגה "פעם בשנה" ונהנינו מאוד ביחד, כזוג שבו כל אחד נשוי למישהו אחר והם נפגשים פעם בשנה ובוגדים יחד באותו חדר במלון, לפעמים בסיטואציות קומיות. מאז נשאר לנו הרצון לשתף פעולה שוב, ויש כמה פרויקטים טלוויזיוניים שאנחנו בוחנים, ובודקים גם חומרים להצגה משותפת. זה על האש. יהיה לי סוף-סוף קל כשחקנית להתנשק או שגיא יתנשק עם מישהי. זו האפשרות היחידה שזו יכול לקרות. עובדה שמפרטנרים על הבמה הפכנו לפרטנרים אמיתיים.
