ליטל פורת הייתה בטוחה שהיא יודעת כמעט הכול אודות אמא שלה, כלת פרס ישראל לתיאטרון, אורנה פורת. אבל לפני חמש שנים, בביקור שערכה עם בנות הדוד שלה בעיר קלן שבגרמניה, לרגל טקס שנערך ליד הבניין שבו התגוררה משפחת אביה, יוסף פורת (פרוטר), שנספתה בשואה, חיכתה לה הפתעה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"הוזמנו לבניין שבו שכן מטה הגסטפו בעיר, שמשמש כיום כארכיון וכמוזיאון", היא מספרת. "כל אחת מאיתנו הציגה את עצמה. כשהגיע תורי, אמרתי שאני הבת של יוסף פורת ואירנה קליין, ואז הגברת שליוותה אותנו אמרה לי, 'את יודעת שאמא שלך נחקרה פה למטה?' 'מה פירוש נחקרה?' התפלאתי, והיא ענתה, 'יש למטה מרתפים, חדרי עינויים וחדרי חקירות של הגסטפו'. נשמתי פרחה באותו רגע. לא ידעתי כלום על זה. ירדנו למקום המזעזע הזה - חדרי חקירות שאתה יכול לשוות בנפשך איך הם נראים. זה נשאר אותנטי, עם הכתמים והחריטות בציפורניים על הקירות וכל המכשירים שאתה רק יכול לדמיין.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"שאלתי, 'למה היא נחקרה?' ואז אמרו לי שהיא עבדה במפעל בסביבה וחיבלה במאמץ המלחמתי. כנראה היא עשתה כדרכה חוכא ואטלולא מהדברים, כמו לרקוד על השולחנות ולרומם את רוחם של הפועלים המסכנים, הרוסים והפולנים, שעבדו שם, ובין היתר גם עשתה מעשים שפגעו בפס הייצור של המפעל. אם פולני היה עושה את זה, כמובן שסופו היה קרוב, בלי משפט, אבל היא הרי הייתה גרמנייה פרוטסטנטית".
למה היא לא סיפרה לך על כך מעולם?
"אני רק יכולה לשער שהיה לה מעמד בארץ, והיא לא רצתה להשוויץ ולעשות מעצמה יותר ממה שהיא. היא לא רצתה להגיד, 'אני לא רק בן אדם מוסרי וערכי ומוכשר, אני גם גיבורה'. היא באמת הייתה אדם צנוע ולא דברן גדול".
עד כמה היא הייתה צנועה?
"כשהייתי ילדה קטנה הלכתי פעם לחברה, בת של אחת השחקניות הידועות. באותו בית כל הקירות היו מכוסים בתמונות של אותה שחקנית, בפסלים ופלקטים. אמא סיפרה לי שכשחזרנו הביתה שאלתי אותה, 'למה אצלנו אין תמונות שלך?' והיא אמרה לי, 'ליטלשן', ככה היא קראה לי, 'למה אני צריכה תמונות? אני יודעת איך אני נראית'. יום אחד אבא שאל אותה אחרי איזו פרמיירה שבה קיבלה ביקורת נהדרות, 'ההצלחה לא עולה לך לראש?' והיא אמרה, 'לא, זה מרגש אותי, אבל מה שבאמת מרגש אותי הוא שאני הולכת בבוקר לשוק הכרמל ומהדוכנים אומרים לי, 'אורנה'לה, היית נהדרת', 'אורנה'לה, כל הכבוד'. זאת אהבה, לא כבוד. אני לא מחפשת כבוד'".
פורת, מהגדולות והאהובות בשחקניות בארץ, שנפטרה לפני תשע שנים בגיל 91, נולדה בשם אירֶנֶה קליין בקלן שבגרמניה למשפחה גרמנית נוצרית. כנערה ברוכת כישרונות ופטריוטית, שנולדה והתבגרה בגרמניה הנאצית, פורת הצטרפה ל"אגודת הנערות הגרמניות", הארגון המקביל לתנועת הנוער ההיטלראי לבנים - ההיטלר יוגנד, ונשאה בגאון את צלב הקרס רקום על בגדיה. למרות התנגדות אביה, למדה משחק בבית ספר לתיאטרון בעיר, וב-1942 התקבלה לתיאטרון בעיר שלזוויג, שם התוודעה לגורלם של היהודים בשואה.
"כשהיא עבדה בתיאטרון", מספרת ליטל, "נכנס בעלה של האחראית על הפאות, שהיה שומר בברגן-בלזן. הוא בא גמור לגמרי, חיפש את אשתו, התמוטט ובכה: 'תהרגו אותי, אני לא חוזר לשם'. הוא התחנן על נפשו וסיפר מעט ממה שקורה שם. אמא ההמומה אמרה אז בליבה, איך אני אעמוד על במה ואשפוך את ליבי, כשאני יודעת שבקהל אולי יושבים רוצחים עם ידיים מגואלות בדם. כשאתה חושב על המקצוע שלה, הבחירה הזאת היא פנטסטית. לא מדובר בסנדלר, שיכול לתקן נעל גם פה וגם שם, אלא בשחקנית. הקול שלה וכל מהות המקצוע שלה הם תלויי שפה ותרבות".
אחד מסממני ההתפכחות של אורנה פורת מהמשטר ההיטלראי הייתה ההיכרות עם משפחתו של קצין נאצי בשלזוויג אצלה עשתה שנת שירות בתום לימודי המשחק שלה. "בסוף שנת השירות אמא התקבלה לתיאטרון, ובתקופה שהייתה שם שמרה על קשר עם בנות המשפחה", מספרת ליטל. בהתחלה הקצין הזמין אותה לבקר במשרד שלו כמו דוד טוב, כמו תחליף אב, זה מה שהיא חשבה. הוא גם בא לראות אותה בתיאטרון עם אשתו והזמין אותה לארוחה. בהתחלה הוא שאל אותה בצורה תרבותית ומעודנת מה קורה בתיאטרון, אבל לאחר שתיים-שלוש פגישות היא הרגישה שמשהו בשאלות שלו לא מתקבל על הדעת.
"יום אחד הוא אמר לה, 'תגידי לי אם מישהו אצלכם מספר בדיחות על המנהיג שלנו או אומר משהו רע על הנאצים', ואז לקח רובה שהיה תלוי על הקיר, ליטף אותו ואמר, 'ואנחנו כבר נדע לטפל בו'. הדם שלה קפא. זה היה זעזוע עמוק שאין שני לו. כל העולם שבו היא האמינה התמוטט. היא הלכה הביתה מזועזעת ואמרה, 'אוקיי, אם הוא חושב שאני מטומטמת, אני אראה לו עוד כמה הוא צודק'. בביקור הבא במשרד שלו במטה הגסטפו, כשהוא אמר לה שהוא רוצה לדעת מה קורה בתיאטרון, היא נשמה ארוכות ודפקה מונולוג עם כל מיני פרטים לא חשובים, כמו השחקן שהכפתור כמעט נשמט ממכנסיו".
והייתה גם התנגדות בפועל, כזאת שהביאה את פורת האם, בשיא תהליך מציאת הדרך והזהות שלה, גם לסכנת חיים.
"אמא הצטרפה באותו זמן למחתרת האנטי-נאצית, שימשה שם כבלדרית שהעבירה מסמכים וסיכנה את חייה", מספרת ליטל, "היא ידעה שאם יתפסו אותה היא יכולה לצפות לעינויים קשים כדי שתיאלץ להלשין על החברים והמפעילים שלה. מצד שני היא נאלצה להתייצב אצל הקצין שניסה לשכנע אותה להלשין על העמיתים שלה בתיאטרון. לנערה בגילה זו כמעט סיטואציה בלתי אפשרית".
לאחר סגירת התיאטרון בהוראת היטלר נשלחה פורת לעבוד בתעשייה הצבאית הנאצית והפעילה זרקורים כדי לגלות מטוסי אויב. בהשפעת פועלי הכפייה הרוסים והפולנים שפגשה שם ביקשה לאחר המלחמה להגר לרוסיה. מי שחקר אותה היה קצין הבריגדה היהודית, יוזף פרוטר (יוסף פורת), לימים אחד מאנשי המוסד והשב"כ הידועים, שראה ברשימות שם גרמני מובהק וחשב שמדובר בנאצית שרוצה לברוח מגרמניה. הם התאהבו ופורת החליטה לעלות בעקבותיו לארץ.
"את כל ההחלטות בחיים שלה אמא קיבלה כהרף עין", אומרת ליטל. "היא ראתה את עיניו הכחולות היפות והתאהבה בו. היא אמרה לי: 'פגשתי את גורלי'. כשבחורה צעירה פוגשת בחור צעיר, אני יכולה להבין שהיא תגיד וואו, כמה שהוא יפה, אני מתה, אני מאוהבת, נפל לי הלב, אבל לא שיעבור לה בראש, בנסיבות האלה, משפט כמו 'פגשתי את גורלי'. הלב שלה אמר לה שמדובר פה בעסקת חבילה גדולה יותר. לא סתם היא התגיירה ושמה השני הוא רות. היא אמרה לו, אחריך אלך".
ב1948 הצטרפה פורת, כבר ישראלית במדינה הטרייה, לתיאטרון הקאמרי, בו שיחקה רבים מתפקידיה המרשימים. בהמשך שיחקה במרבית התיאטראות בארץ. מלבד היותה שחקנית מוערכת הקימה פורת את התיאטרון לילדים ולנוער הנושא את שמה, אותו גם ניהלה.
21 השנים הראשונות בחייה הפתלתלים והמרתקים של אורנה פורת, עומדות במרכז הספר "יום הולדת שמח אדולף היקר" (הוצאת כנרת זמורה) שכתבה בתה ליטל (65), עורכת דין ומחזאית. חלק מהספר, אותו היא מכנה "בדיונגרפיה" התרחש במציאות, וחלקו האחר פרי דמיונה של פורת הבת. "שבע שנים עבדתי על הספר הזה, משתדלת להשלים את הפאזל", היא אומרת.
למה כתבת אותו כביוגרפיה בדיונית?
"אמא לא הרבתה לדבר, בפרט לא על עצמה. את המידע עליה שאבתי לא רק ממה ששמעתי ממנה אלא גם מהריאיונות איתה ומדברים שהתפרסמו עליה. את השאר נאלצתי להשלים מפרי דמיוני. היא הייתה עם אבא בשליחויות של המוסד בעולם ועל זה אנחנו לא יודעים הרבה. אלה דברים שהיו כמוסים ויישארו כמוסים עוד הרבה זמן. היא תמיד צחקה ש-35 מתוך 40 השנים שאבא היה בחיים שלה, הוא לא היה בארץ. על השליחות של אבא במרוקו כן פורסם. זו הייתה שליחות קצת משעשעת כי אמא הייתה צריכה בעצם 'לגלם' שם דמות של גרמנייה מבוגרת. אתה לא יכול לדעת עליה יותר ממה שנכתב עליה, ואני חושבת שאם יש מישהו שיכול לדעת זו אני.
"אם לא סיפרתי סיפור שנאמן למציאות כפי שהדברים באמת אירעו, זה סיפור שיכול היה לקרות. למה בחרתי דווקא ב-21 השנים הראשונות? כי אלה השנים המשמעותיות שבהן התעצבה האישיות שלה ובהן התחוללה בה תמורה ענקית. כתיבת הספר קירבה בינינו למרות שהיא כבר איננה שנים. אחד הדברים המדהימים שקרו לי במהלך כתיבת הספר היה שלא פעם ולא פעמיים נמסר לי שבאמת הדברים קרו כפי שאני מתארת או בדומה לזה. הלשון שלי נשמטה אז מפי מרוב תדהמה".
מה אמא שלך הייתה אומרת על הספר?
"אני חושבת שהיא הייתה אומרת, 'זה בסדר'. זה נשמע קצת צונן, אבל אז היית צריך לראות את הפנים שלה, והיית רואה את מלוא האהבה, הקבלה והשמחה. כמו בערב לאה גולדברג שעליו עבדנו יחד. כמה שהיא נהנתה להופיע בו, קיבלתי פה ושם גם עקיצות נחמדות. זה היה חלק מהפינג פונג הנהדר שהיה בינינו".
בני הזוג פורת לא הצליחו להביא ילדים לעולם. מחשש שלא ייתנו לה לאמץ מכיוון שלא הייתה יהודייה, החליטה אורנה להתגייר. יורם, בנם הבכור, אומץ בשנת 1957 כשהיה בן שלוש, וליטל אומצה שנתיים אחר כך, כשמלאו לה תשעה חודשים. "אנשים אמרו לאמא, 'למה את צריכה לקחת תינוקת בת תשעה חודשים? קחי תינוקת בת שבוע, כדי שהנזקים יהיו קטנים יותר', אבל היא החליטה לבחור בי וכך היה".
היא אמרה לך למה בחרה דווקא בך?
"היא אמרה לי שהושטתי אליה ידיים בבית היתומים בירושלים ושזה נגע לה ללב. אני חושבת שהיא לא הצטערה על כך. היו לנו קשיים פה ושם, אבל בסופו של דבר העולמות שלנו לא רק הצטלבו. אפילו עבדתי איתה. אני הקטנה העזתי גם לביים אותה וגם לכתוב לה מחזה".
היה מורכב להיות הבת של אורנה פורת?
"זה היה אחר. אמא עמדה על שלה. הייתה לה השקפת עולם מבוססת, כמעט נוקשה. אם היא אומרת ללכת בשש בערב למיטה, אתה צריך לציית. אני הייתי קצת פרועה לפעמים, והעובדה שבאתי מאימוץ לא עשתה לי את החיים קלים יותר.
"לא היה לי קל שהיא הייתה נורא מפורסמת, ואני, כילדה קטנה, נגררתי בצילה. הלכנו פעם לאיזה מפגש – אני לא אשכח את זה - ויכולתי גם לא להיות שם באותה מידה. אף אחד לא התייחס אליי כי היא תמיד הייתה מסמר האירוע. היא לא הייתה אשמה בזה שהיא הייתה כל כך מקסימה, כריזמטית וידועה. וככל שהיא הייתה יותר מדהימה, ככה אני הייתי יותר בלתי מורגשת. בתור אדם מבוגר רק יכולתי להודות על זה משום שזה איפשר לי להתפתח ונתן לי מקום להגביה עוף".
איך הגיבו הילדים בגן ובבית הספר לילדה המאומצת?
"יום אחד, אחד הילדים אמר לי בגן, 'אמא שלך היא לא אמא שלך והיא גם לא יהודייה', ואני הגעתי הביתה בוכייה. אורנה הגיעה לגן, והסבירה לי ולילדים שהיא בחרה בי מבין המון ילדים אחרים, ואילו ההורים של הילדים האחרים אולי היו צריכים להסתפק במה שנולד להם. העובדה שאמא שלי הייתה מוכרת, ואמהות אחרות לא, גרמה לילדים לשנוא אותי או לקנא בי קצת".
היא רצתה שתבחרי במשחק כמוה?
"לא. היא רצתה שאעשה מה שיעשה לי טוב. היא אמרה, 'את רוצה להיות גננת? למה לא. יש לך גישה מצוינת לילדים'. היא כן עודדה אותי לכתוב. עובדה שהיא הטילה עליי לכתוב לה מחזה. אני חושבת ששתינו ידענו היטב שאין לי שום כישרון להיות שחקנית. גם לא היה לי שום דחף לזה".
יורם אחיך פחות הסתדר איתה. היו לו המון טענות כלפיה.
"אני לא בקשר איתו, ואני לא מוסמכת לדבר עליו. אף פעם לא היינו כל כך בקשר. לא היינו אף פעם אחים של ממש וכנראה אף פעם גם לא נהיה. אנחנו רואים דברים אחרת ויש לנו השקפת עולם שונה לחלוטין".
מתי פגשת את האמא הביולוגית שלך?
"אני זוכרת שבגיל 18 השתעשעתי במחשבה לפגוש אותה, אבל רק בגיל 40 וקצת, אחרי שנולדה בתי, יובל אור, והיה לי משהו להיאחז בו, עשיתי את הצעד הזה. פחדתי שזו תהיה טלטלה, וזה באמת הייתה טלטלה קשה מאוד. זאת האישה שהביאה אותך לעולם, ותרצה או לא, אתה מחובר אליה ואתה דם מדמה. חייה של האישה הזאת היו קשים עד מאוד. היא הייתה ילדה במלחמה, ועלתה ארצה עם עליית ילדי טהרן. אני חושבת שלשפוט אנשים שעברו דבר כזה זה באמת להיות חסר לב, על אף ששילמתי על כך מחיר ובגדול".
כמה פעמים נפגשתן?
"פה אתה נוגע בנקודה רגישה. המפגשים איתה היו לי קשים. הרגשתי שזה תיק מלא אבנים כבדות כי אתה לא יודע מה אתה אמור להרגיש. הרגשתי גם שבאיזשהו מקום היא ציפתה שניפגש וזה נורא הכביד עליי בגלל שחסתי עליה ועליי. באיזשהו שלב הפסקתי להיפגש איתה. זרמתי עם החיים שלי, אבל להגיד לך שאני חיה עם עצמי בשלום בנקודה הזאת, זאת לא תהיה אמת מוחלטת. היא הלכה בינתיים לעולמה".
את יודעת מי היה אבא שלך?
"אני יודעת, אבל הבנתי שמדובר באדם לא נעים. אפילו העובדות הסוציאליות רמזו לי, 'את הטיפוס הזה את לא צריכה להכיר'".
עם האחים שנולדו לה מאמה נפגשה ליטל שלוש פעמים, לאחר מות האם. "אני לא יודעת מה אני מרגישה, לעזאזל עם זה", היא אומרת. "זה קשה, ומצד שני אני מרגישה נורא קרובה אליהם".
כשהגיע הרגע מבחינת פורת להרחיב את המשפחה, ולהפוך בעצמה לאמא, העלילה קיבלה תפנית לא צפויה. כיום היא אמא ליובל אור (25), שנקראת על שם אחת הדמויות אותן שיחקה האם.
"היה לי קשר עם מישהו שהסתיים. הוא איכזב אותי קשות. הלכתי לחברה טובה שלי, פרופ' סימונה כהן, כדי להתייעץ איתה מה אני עושה עכשיו כשאני מתקרבת ל-40 ושום אביר על סוס לבן לא נראה באופק, ואני רוצה ילד או ילדה. ואז סימונה אמרה לי את המשפט המופלא הבא, 'דברי עם יגאל', שזה בעלה. חשבתי בליבי, למה שאני אדבר איתו. מה הוא יכול להגיד לי שהיא לא יכולה להגיד לי. מתברר שמה שהיא אמרה, והיא חזרה עליו אחרי כמה שבועות, הוא שנעשה ילד יחד".
את, החברה הכי טובה שלה, ובעלה?
"הבאנו את יובל אור לעולם ברצון, בבחירה ובאהבה גדולה של כולנו. היא ילדה מדהימה, ואורנה הייתה סבתא נהדרת. היו להן את המשחקים שלהן ואת הרגעים שהן צחקו מהם ואני לא ידעתי למה. בהתחלה אמא קצת חששה ממה שעתיד לקרות. היא אמרה, 'זה לא רגיל. זה פתח לצרות', אבל אחרי דקה ורבע בערך היא הפכה להיות החברה הכי טובה של יגאל. היא הצטרפה לטיולים המשותפים עם יגאל וסימונה, כשהיא ויגאל היו הולכים לטייל בפסגת הר או באיזה יער, וחוזרים במין הבנה הדדית שבשתיקה שלא צריך מילים כדי לבטא את החיבור הזה. חיבור של שני אנשים שלא אוהבים בכלל לדבר ואוהבים לשבת יחד על בקבוק יין. בילינו בנעימים, אולי במשפחה אחת לא רגילה, אבל באמת שזה היה הכי רגיל. הכי ראוי לציון את נדיבות הלב והחברות של סימונה. היא ידעה שיגאל רצה עוד ילדים, ומאחר שזה לא הצליח להם יחד, ואני באתי אליה כדי להתייעץ, היא הבינה שמה שטוב לי טוב גם ליגאל. בגדלות נפשה היא הציעה את הרעיון הזה, שאני, הקצת מרובעת, התקשיתי להבין ולקבל. בסוף שניהם אמרו, 'את רוצה, מה הבעיה?! יאללה לעבודה'".
והיו גם הרגעים שהיו קשים ומאתגרים במיוחד. שלוש פעמים בחייה אורנה פורת סבל מהתמוטטות נפשית ואושפזה בגהה. "תמיד היו בי שתי אורנות", סיפרה בריאיון חשוף ל"7 ימים" בשנת 2000, ובו דיברה בגילוי לב על פיצול האישיות שהביא אותה לאשפוז. "זה בא באופן פתאומי ועמוק", סיפרה אז אורנה פורת לעיתונאית אמירה לם, "הרגשתי משהו מוזר, ידעתי שאני זקוקה לעזרה, אמרתי את זה כמה פעמים גם במשרדים של התיאטרון לילדים ולנוער. הרגשתי שאני לא בסדר, חברתי הטובה עדה בן-נחום ז"ל, שעבדה יחד איתי, הייתה היחידה שם שקלטה את המצב שלי. היא עזרה לי בקבלת החלטות, כי היו ימים שלא הייתי מסוגלת להתרכז. נתפסתי לקטנות. לא יכולתי לישון, הייתי במין 'היי,' הייתה לי מצד אחד חשיבה חדה, מצד שני לא הייתי בשליטה. הרגשתי שהמוח שלי מתחיל להיות מעוות, אבל לא רצו להאמין לי. אנשים אמרו: אורנה פורת? מתמוטטת? לא יכול להיות.
"גם אני בהתחלה חשבתי שיש לי גידול במוח. מאז מחלת הסרטן שלי חלפו חמש שנים. נסעתי לרופאה שטיפלה בי ואמרתי לה, 'אני מתחילה להשתגע, בואי עזרי לי, תאשפזו אותי, שאני אוכל לישון באיזשהו מקום בטוח.' והיא קראה לפסיכיאטרית כדי לבדוק אותי, ועניתי על כל השאלות בהיגיון, כי אורנה אחת שבי הייתה חדה כמו תער, ואורנה אחרת התחילה לאבד שליטה. ביקשתי שישאירו אותי שם, התחננתי, הרגשתי שזה מסוכן לי, אבל הם סירבו. עדה הביאה אותי הביתה, והכלב שלי רצה לתקוף אותה, כי הוא ראה שאני לא בסדר. הייתי ממש במצוקה גדולה. איבדתי שליטה".
"בזכותה יש כאן תיאטרון לילדים שסחף אחריו כל כך הרבה אנשים וילדים. גם התיאטרון שלה, כמוה, מחנך לערכים שהיא חייתה לאורם, וזו חתיכת מורשת. היא רצתה לעשות תיאטרון שיאפשר לילדים לפתח את הדמיון ואת חוש השיפוט ויעודד מחשבה חופשית"
"מה שהנחה אותה זה הצדק במשמעות המוחלטת ועל זה היא נלחמה בכל מקום", אומרת השבוע ליטל. "היא לא הסכימה בשום פנים ואופן לשתף פעולה עם מה שפעם אולי היה נהוג לחשוב – שצריך להסתיר דבר כזה, לכן גם התראיינה על זה. היא אמרה, סליחה, זה לא צודק. זה כמו שלבן אדם יש שבר ברגל, או איזושהי מחלה כזאת או אחרת. זו רק הנפש שכואבת, אז למה לא לדבר על זה? אני בכלל לא מבינה את הקונספט בלהתבייש במשהו. מה יש להתבייש בסבל שאתה לא אחראי לו?".
לאחר מות אביך, אורנה סיפרה על תקופת האשפוז: "רק לו לא הראיתי יחס אוהב. הוא היה מגיע כל יום לבקר אותי בגהה והייתי מתכווצת ונרתעת ממנו. והוא סבל יותר ממני, כי עשיתי את זה ללא הכרה".
"הוא עשה הכול כדי להיות איתה, להיטיב את מצבה ולעמוד לרשותה, כדי לבטא את האהבה וההערצה שלו אליה, ואין לי מושג למה נהגה כך. אני משערת שהיו ביניהם גם כל מיני דברים שאנחנו לא יודעים ולא נדע. לבטח היו שם אהבה ואמון גדולים. שאלתי את אבא למה היא התנהגה כך, והוא אמר, 'אני יכול לשאול אותך את אותה שאלה'. היא רדפה את הצדק עד משבר. כל דבר אצלה היה מוגזם. היא קפצה לבריכה - יש מים, אין מים. אני חושבת שזה גם היה סוד ההצלחה שלה. היא לא התפשרה, לא התקמבנה ולא ויתרה לעצמה".
בשנותיה האחרונות היא דיברה על סופה המתקרב?
"אני לא חושבת שהיא התעניינה בזה במיוחד. במובנים מסוימים היא הייתה כמו בעל חיים. היא קיבלה את המציאות בצורה הפשוטה, הבסיסית והבריאה ביותר. היא כבר הייתה שבעת ימים, ואמרה לי, 'למה אני צריכה לחיות ככה? מה עשיתי?' היא מתה בבית, לא בבית חולים. לא נתתי לה למות בבית חולים. הייתה לה גם מטפלת. מדהימה. בהתחלה היא עשתה לה את המוות, אבל אחרי זה זה כבר הסתדר".
מה אמא הייתה אומרת על התיאטרון היום?
"היא הייתה אוהבת אותו, אבל גם מעבירה עליו ביקורת. בזכותה יש כאן תיאטרון לילדים שסחף אחריו כל כך הרבה אנשים וילדים. גם התיאטרון שלה, כמוה, מחנך לערכים שהיא חייתה לאורם, וזו חתיכת מורשת. היא רצתה לעשות תיאטרון שיאפשר לילדים לפתח את הדמיון ואת חוש השיפוט ויעודד מחשבה חופשית. היא מישכנה את הבית שלנו לשם כך. אני לא חושבת שזה נכון ונחוץ להעמיד בסכנה את הבית הפרטי שלך. זה קצת לאבד את הפרופורציות. כמעט איבדנו את הבית, ובסוף משרד החינוך כיסה את החובות. היום שום משרד לא היה מכסה לה את החובות".
אילו אורנה הייתה עולה לישראל כנוצרייה בשנת 2023, מה היה הסיכוי שלה להפוך לאייקון?
"מבחינת כישרון היא בוודאי הייתה הופכת להיות אייקון. בהוליווד הציעו לה תפקידים בקולנוע והיא לא רצתה. היא אמרה, 'הבית שלי הוא בישראל'. היא הייתה מתקבלת בכל מקום בזכות הכריזמה, ההומור והעממיות שלה, וכמובן בגלל הכישרון האדיר שלה. היה לה כישרון ענק, בכל קנה מידה".
מה היא הייתה אומרת על השסע במדינה ועל המהפכה המשפטית?
"היא לא הייתה בן אדם שהתעניין בפוליטיקה או היה מעורב בה. אם היית שואל אותה במישרין אם צריך לצמצם את כוחו של בית המשפט העליון באופן שהאיזונים והבלמים יהיו קטנים עד בלתי קיימים, היא לא הייתה נותנת תשובה ישירה אלא פשוט מספרת מה קרה בגרמניה ומה זה חוג ההסמכה שם, שהעניק לממשלה הנאצית בכלל ולהיטלר בפרט סמכויות דיקטטוריות. אמא אהבה את המדינה. היא תמיד אמרה, 'איזה עם נפלא יש לנו'. אני חושבת שבדרכה האופטימית היא עדיין הייתה אומרת את זה, ומוסיפה, 'יהיה בסדר, אל תדאגי'".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.07.23
