נישואים פלוס. יהודה (עדר) ואני כבר יחד 48 שנה. אני יודעת, זה די לא נורמלי. לא בטוחה שיש איזה סוד. בסוף זה יום ועוד יום ועוד יום. וכן, אנחנו כנראה גם חיבור טוב. יהודה אמר פעם שהשריטה שלו היא מונוגמיה. כנראה גם שלי. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 40. אתה יודע, יש המון ספרי פסיכולוגיה לילדים בני ארבע שההורים שלהם התגרשו אבל אין אף ספר פסיכולוגיה לילדים בני 40 שזה קורה להם. הגירושים הפתיעו אותי מאוד. לא ראיתי את זה מגיע. אבא שלי אמר פעם, אם היית מתגרשת הייתי מתאבד, אני לא אוהב שמתגרשים, אבל עשה את זה בעצמו. נהייתה איזו מין זילות נורא גדולה במוסד הנישואים. מתחתנים, מתגרשים. חבל שככה מתייחסים לזה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עבורי מוסד הנישואים הוא מקום של הרבה ביטחון ושלווה ואושר גדול. זה נכון שאחרי כמעט 50 שנה יחד את שואלת את עצמך שאלות, אבל אלה שאלות שפולשות לכל התעלות. גם בזוגיות, אבל גם מקצועית. לא תמיד צריך לכבות את המחשבות האלה. נותנים לזה לחיות. הבערה הזאת נהדרת.
בת הזהב. בעוד שנתיים אני אהיה בת 70. לא מבינה איך זה קרה. אני מרגישה כל כך אינפנטילית. כל כך צעירה באנרגיה, ביכולות. סבתא שלי נפטרה כשהייתה בת 62. היא נראתה לי אז נורא זקנה. אז אני אהיה בת 70? אני כן פוגשת את הגיל. נגיד, ביציאה מהאוטו. שנים הייתי יורדת במדרגות בקפיצה. שלוש מדרגות כל פעם. לא הייתה לי סבלנות. לפני שנתיים התחלתי לרדת מדרגות כמו בן אדם נורמלי. מדרגה־מדרגה. פתאום הגב כואב, ואת הנכדים אני לא ממש יכולה להרים לאורך זמן, אבל במהות, בתפיסת העולם, שום דבר לא השתנה. בתפיסה, בהלך הרוח הקוסמופוליטי יש פריחה וקבלה יותר גדולה של נשים בגיל יותר מבוגר. מעולם לא הסתרתי את הגיל שלי. זה לא מעסיק אותי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
דור העתיד. באופן ברור ומתבקש, גם אלון וגם נדב ממשיכים את דרכנו. הגנים לא התייעצו לפני. אני מסתכלת עליהם באופן אובייקטיבי, ככל הניתן, והם לא יודעים לעשות משהו אחר, ולמזלי הם טובים במה שהם עושים. נדב לומד משחק. אלון הוציא לא מזמן את האלבום ה־12 שלו. אני לא מכירה את כל המילים של השירים שלו ובכלל, לוקח לי זמן לאהוב את הדברים שלו. לפעמים אני צריכה להקשיב לשיר שלו ארבע פעמים כדי להבין מה הלך שם. גם לי וגם ליהודה יש את היכולת להסתכל על הדבר הזה בעיניים מקצועיות. בגיל שש אלון כתב את השיר הראשון שלו. זה היה נורא פילוסופי. ירדתי לקנות חלב וכשחזרתי הוא כתב: אמא נסעה לאמריקה. כבר אז הוא היה נורא דרמטי ואפל. בגיל העשרה הוא השמיע לנו שירים שלו ונשמטה לי הלסת. הסתכלתי על יהודה ואמרתי, מתי כולם יידעו שהוא גאון? ועדיין, אני תוהה לגביו. אני רואה שהוא מחפש את האמת הגרעינית שלו. בגלל שהוא נורא ורסיטלי, הוא לא רק מתעתע בעצמו, אלא גם בקהל שלו.
אלון ואני. לא רואה את עצמי פורסת את חיי כמו שאלון עושה במוזיקה שלו. תוסיף הרבה סימני קריאה. אלון מחפש את תעודת הזהות האמיתית שלו. בחיפושים האלה הוא מניח את כל הקישקע בחוץ. אנשים שואלים אותי מה שלומו. אני עונה, תשמע את האלבום שלו ותדע. הוא מבהיל אותי, הוא מדאיג אותי, אני מתכווצת לפעמים כשאני קוראת דברים ושומעת אותו, אני לא יודעת לאן הוא ילך, אבל הוא הילד שלי ואני אוהבת אותו בדיוק כמו שהוא.
את אדם מאוד פרטי. גם אחרי 50 שנה במקצוע אני לא יודע עלייך הרבה. אלון התגרש לא מזמן וקרא לאלבום החדש שלו: "החיים שלי פיגוע יפהפה". את מקנאה ביכולת שלו להיות כל כך חשוף?
ממש לא. כשאלון ונדב היו ממש צעירים ועישנו גראס הם חזרו הביתה, הלומים ומבולבלים, ויהודה מיד אמר, הכול בסדר. תשכבו פה. תנוחו. היה להם עם מי לדבר. אני נורא מרובעת. זה מפחיד אותי. אני לא אשתה עד כלות, לא עישנתי מימיי, אני נורא מפחדת. אולי מהשדים שלי. לכל אחד יש. לא בא לי לפגוש אותם. עד עכשיו זה הסתדר לי מצוין. למה לגעת?
דרמה קווין. אני משחקת עכשיו את התפקיד של לביבה ב"מלאכת החיים" של חנוך לוין בהפקה שביים משה קפטן בהבימה. אני חולקת את התפקיד עם חנה לסלאו, ואני חושבת שכל אחת מאיתנו מביאה משהו שונה מאוד. וזה ניכר בדיאלוג שלי עם הטקסט והפרטנר שלך. אנשים שפוגשים אותי אחרי אומרים לי, אף פעם לא ראינו אותך ככה. דטנר אמר לי, זה הדבר הכי מדהים שעשית. זה מאוד משמח. המון שנים חיכיתי לתפקיד דרמטי. הבשלות הייתה גם לפני. אבל לקח לאחרים להכיר ביכולות האלה קצת יותר זמן.
אין לי תחושת פספוס באזורים האלה. אם כבר כל עולמות השירה שלי כזמרת יותר מורכבים אצלי. זה לא מחליק בגרון. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי, איך היו נראים הדברים אילו הייתי לוקחת את הדרך כזמרת והשוליים היו המשחק. אם הייתי בוחרת בזה, אני בטוחה שהייתי עכשיו אחרי האלבום ה־40 שלי, אחרי כמה פעמים בקיסריה.
למי קראתם יפה. בתקופת התיכון שלי בכפר הירוק חשבתי שאני הדבר הכי גמלוני ומכוער. לקח לי שנים להזדקף תרתי משמע. באחת מפגישות המחזור, 20 שנה אחרי, ניגשו אליי כל מיני גברים ואמרו: היית החלום הרטוב שלנו. לא הבנתי איפה הייתי באותו הזמן. הפעם ראשונה ששמעתי שאני יפה הייתה כשפגשתי את יהודה. יהודה גידל את השריר הזה בי. ברור שלגובה שלי היה חלק בעיצוב הדימוי העצמי. הייתי גבוהה, עם ציצים, בת 14. לא הבנתי מה אני עושה עם כל החפצים האלה. רק רציתי להיעלם. הייתי נורא ילדה של בית. נשארת עם ההורים לראות את הסרט הערבי בשישי. כמעט בלי חברים. לא הולכת למסיבות. ב'"גבעת חלפון" הייתה הלימה מוחלטת בין התפקיד של שפרה למה שהרגשתי כמיקי. מישהו סיפר לי לא מזמן שיש כפר בפרו שמשוגעים על הסרט אבל חלוקים בשאלה מי יותר מצודדת: שפרה או יעלי. לקח לי שנים להבין שהייתי יפהפייה. אבא שלי מאוד עודד את הכישרון שלי. הוא גזר מודעות מהעיתון, סיפר לי על אודישנים. לבחינות ללהקת הנחל הלכנו יחד. מי התעסק בכלל באיך אני נראית?
התבגרות. בטח שחשוב לי להיראות טוב. אנחנו, הבנות, עובדות בזה. אני נורא נהנית שאנשים מופתעים לגלות שאני עוד שנתיים בת 70. אצל גברים זה סיפור אחר. ככל שיש להם יותר קמטים - את מראה המרלבורו מן - מצבם משתפר. בתקופה האחרונה אני מרגישה איזה רחש בחש של כבוד סביבי. זה מעצבן אותי נורא. מה קרה? בגלל שאני מזדקנת אני מקבלת יחס מיוחד? לא רוצה. אני מאוד לא דיווה. לא זקוקה לגינונים. אני נורא אדמה. לא עושה מהומות. מה שאני דורשת מעצמי אני דורשת מאחרים. אני מכירה כמה דיוות. אני רואה שאני לא דומה.
אין לי ארץ אחרת. אנחנו בסיטואציה מאוד סבוכה. הלכתי להפגנות כמה פעמים עם יהודה. אנחנו מתפוצצים ממה שקורה. כל החברים שלנו בהפגנות. אני זוכרת שבהפגנות הראשונות כמעט לא יצא לי ללכת בגלל שכל מוצאי שבת יש לי הצגה. בפעם הראשונה, בסוף ההצגה, שאלתי את הקהל, מה אתם עושים פה? אתם לא הולכים להפגנה? אני לא חושבת שלאמנים יש הרבה כוח בלשנות את המציאות. מקסימום עוד שורה צהובה בעיתון. אני לא האדם שירים את נס המרד. אני לא נכנסת לעימותים. זה מלחיץ אותי כבן אדם פרטי. אני מאוד מקווה שהקרב הזה לא הוכרע. כי אם כן, לאן אנחנו הולכים מכאן? זה כאוס מטורף.
הדור שלך גם פחות עסוק במחשבות על לקום ולעזוב.
מה פתאום. שיחקתי לפני כמעט 40 שנה את "גטו" בגרמנית בתיאטרון אוסטרי בווינה. אלון היה בן שנה. אמא שלי באה לשמור. לא ידעתי גרמנית, למדתי את זה פונטית, ולקחתי מורה לגרמנית שילמד אותי את איך להגות את הטקסט נכון. ההצגה כל כך הצליחה ובמאי גרמני שראה אותי והשתגע עליי הציע לי לבוא לגרמניה לשחק במחזה. היה לי ברור שזה לא יקרה. אני האדם הכי ישראלי שיש. אני צריכה את אמא ואבא שלי. את צריכה את יהודה. אני צריכה את הקיבוץ. יהודה הוא אזרח בלגי. הוא לא טרח לסדר את זה גם לילדים. כאן אני נשארת. תמות נפשי עם פלישתים.
בחזרה לקיבוץ. נולדתי בקיבוץ מנרה. גדלתי שם עד גיל שלוש ואז עברנו לתל־אביב. ישנתי בלינה משותפת אבל אני לא זוכרת באמת כלום מזה, אבל כן מאמינה שזה יצר משקעים שאני לא בהכרח מודעת להם. הייתה לי שיחה על זה עם אמא שלי בשנה האחרונה לחייה והיא אמרה לי שזו הייתה הסיבה שהם עזבו את הקיבוץ. היא לא יכלה להבין איך ייתכן שאמא לא מגדלת את הילדים שלה לידה. מה זה הילדה ינקה מספיק? היא לא יכלה לשאת את זה. אבל איזו ברירה הייתה להם. זה מה שהם נאלצו לעשות. בניגוד אליי שעזבתי את הקיבוץ, יהודה גדל לאורך כל השנים בלינה משותפת בכפר הנשיא. אני חושבת שהרבה מהאישיות שלו עוצבה בגלל שהוא גדל בנפרד מהוריו. בארבע אחר הצהריים שותים תה, אוכלים עוגה ונפרדים מהילדים. זו קטסטרופה. עד היום יהודה שולף לי את כל הזיכרונות מהשנים ההן.
שומרת משפחה. אחרי הקורונה החלטתי שאני לא מוכנה לעבוד יותר בימי שישי בערב. כל המשפחה מגיעה אלינו, אני מבשלת, מגישה אוכל ואז הולכת להופיע בפני אלה שאכלו כבר ארוחת ערב והגיעו לקינוח. הרגשתי שמשהו פה עקום לגמרי. לא רציתי יותר. שנים לא היה לי את הכוח הזה. מי אני שאדרוש דבר כזה בכלל? לקח לי זמו לעשות את זה. לומר: אני לא מוכנה להופיע יותר בימי שישי. יש אנשים ששומרים שבת. אני שומרת משפחה. השמיים לא נפלו, ואני כל כך גאה בזה.
הגיל מאפשר ומשחרר הרבה מאוד. אין לי כבר חרדות שזה ייגמר. שאשאר בבית. היו כאלה בעיקר בשלבים מסוימים בחיי. נגיד, אחרי הריונות, לידות, לקח זמן להתניע מחדש. וזה תמיד היה מהול בחרדות של ירצו אותי? יחזרו אליי? יצלצלו?
סבתא עושה הצגות. הרבה פעמים הייתי שואלת את הילדים שלי אם אני אמא טובה. אני חושבת, ולשמחתי גם הם, שהייתי ואני עדיין אמא מדהימה. הייתי אמא של בית. תמיד יש סירים במקרר. עד היום, כשאני עושה אוכל, אני מצלמת ושולחת לכולם: בואו לאכול. סבתא שלי אמרה לי פעם, אם הבעל שלך שבע ומסופק הוא לא יעזוב. היא גם אמרה, רוצה בנים? תעשי בחשק. רוצה בנות? תעשי לא בחשק. עשיתי בחשק פעמיים. הבית שלנו היה בית נורמלי. הילדים לא התרוצצו בתיאטרון. אם הייתה לי הצגה, הם היו באים פעם אחת. אף פעם לא הסתובבו מאחורי הקלעים. תמיד בצהריים חיכיתי להם. כן, לפעמים היה כואב להשאיר אותם בערב כשהלכתי להצגה, אבל זה היה צו השעה. אני סבתא מאוד עסוקה. אלון מקטר שאנחנו עובדים ואין לנו זמן. פעם בשבועיים בסופי שבוע הם אצלנו אז יש לנו המון זמן יחד - שעות איכות נהדרות.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.08.23
