רגע אחד בבית הכנסת בבית שמש קיפסל עבור מגי אזרזר את המאבק התמידי שלה: הקונפליקט המרכזי של הדמות שהיא מגלמת בחיים עצמם. "זה היה בשבת חתן שלי. הייתי בעזרת הנשים, קותי למטה בגברים, וזה בעלי, בעלי עלה לתורה!" היא משחזרת בהתלהבות האזרזרית. "צעקתי 'ווווווהווווווו!!!' ומישהי שלא הכרתי, שעמדה מצד ימין שלי, דפקה לי 'שששששש' אכזרי, עם מבט של רוצחת. והיא ראתה שאני בשבת חתן, מכירים את קותי בבית שמש, ידעו שהוא מתחתן. הסתובבתי אליה, אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, ואמרתי לה, 'לא ששששש, זו שמחה! שמחה לא משתיקים!' ופתאום הבנתי שזו המלחמה שנלחמתי כל החיים על שמחה שלא משתיקים. למה את רוצה לקחת לי אותה, זו החתונה שלי! זה ממש פגע בי. אחר כך זה קרה גם בחתונה. כל מה שעשיתי בחתונה שלי זה לשמוח, אבל ביקרו את השמחה הזו. איך אפשר לבקר שמחה? זו המצווה הכי גדולה, זה לא נתפס לי במוח. היום אני מבינה את זה".
כי מה?
"כי בימים שהייתי עצובה והייתי מסתובבת ברחוב עם כאב אמיתי בלב, למשל אחרי הלידה או אחרי מריבות עם הבעל, ושמעתי אנשים שמחים ברקע - קינאתי. אמרתי, 'איך בא לי גם שהלב שלי יהיה ככה שמח'. ואז הבנתי שאולי זה מה שמרגישים. אז מה, אז אני צריכה לכבות את האור שלי כדי שאחרים ישמחו? להיות כבויה כדי שאנשים יזהרו? זה לא בא בחשבון, עדיף לי למות. כי קיבלתי מתנה, ולא רק מאלוהים, גם מההורים שלי. בחיים לא ראיתי את ההורים שלי עצובים. לא משנה מה. אמא שלי תמיד רקדה באירועים מההתחלה ועד שנקרעה לה הנעל. היא לא רק מסמר המסיבה, היא גם הפטיש. אם יש לכם תלונות תבואו לאמא שלי, ככה אני אומרת לקותי כל הזמן. 'יש לך תלונות? תפנה למקור'".
ויש לו תלונות?
"בטח. כשאנחנו בנתניה אצל ההורים שלי, בכל פעם שאמא שלי אומרת משהו, אני אומרת לקותי, 'לא לפנות אליי, תשאל אותה למה היא ככה ואז תבין למה אני ככה'. כששתינו ביחד הוא בחוויית הכפלה, הוא בשוק מכמה אנחנו אותו דבר בדיבור, בחשיבה, בתפיסת המקום בחלל. היא נשמה חופשייה אמא שלי, הדייט הקבוע שלי להופעות. יש הופעה אחת על הבמה והופעה שנייה של שתינו מהקהל. אבל אני לא הרעשן כמו שתופסים אותי, אני הרבה פחות רעשנית מהרעשן שאני מציגה, אבל אני מודה שאני עדיין בוחרת להציג רעשן".
למה?
"לא יודעת, נראה לי שזה המגן שלי. ולפי התגובות שאני מקבלת זה מצחיק, אז אני אומרת, הרעשן עוד עובד".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כבר שנים שאזרזר בת ה-36 היא אחת השחקניות המוערכות והעסוקות בישראל. ברזומה שלה קמפיינים ל"גרנייה" ו"דרים קארד", שורה של תפקידים על המסך והבמה, על המדף פרס התיאטרון ושני פרסי האקדמיה לטלוויזיה, באינסטגרם קהל נאמן וקמפיינים גדולים ועל כולם מנצח אטיטיוד שגורם לחלפיניו להרגיש כמו פריכית אורז. ובכל זאת, משהו משתנה. אזרזר מתקלפת מהזמבורות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ההוכחה המקצועית היא ליהוקה לתפקיד של הדה גאבלר בקלאסיקה התיאטרונית של איבסן שתעלה בקרוב על בימת בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר, תפקיד דרמטי שגרם לה בהתחלה להתגרד בחוסר נוחות. "בואי נתחיל מזה שכשקראתי את המחזה הייתי בטוחה שחסרים דפים", היא מודה; "לא הבנתי מה קורה שם ולא רציתי לעשות את זה. כשנפגשתי עם יאיר שרמן הבמאי רציתי לשאול אותו, אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות בתיאטרון? אין מצב שנעשה משהו אחר שיותר מתאים לי?".
למה בעצם?
"כי הרגשתי שזה לא נכון לי, שזה מפחיד אותי. יש עכשיו כזה דיבור כללי של 'תתמודדו עם הפחד'. ואני תמיד אומרת, חברים, לא תמיד חייב להתמודד. אפשר גם להגיד הסיטואציה לא מתאימה לי ולא בא לי להיות בה. עשיתי קריאה והרגשתי שאני הופכת לגברת כזו. שמעתי את עצמי ואמרתי, זו לא אני, זה כמו אני כשאני מדברת באנגלית, שאז אני לא אותו בן אדם. הכול הרגיש לי מאוד 'גברתי', ואמרתי, 'אני לא גברתי, קח מישהי אחרת. אני לא כזו גבוהה-גבוהה'. ציפי (פינס) תמיד אומרת, מגי, את בין השחקנים הבודדים שאני באה ומציעה לך תפקידים ראשיים ואת אומרת לי, ציפי זו לא אני. היא תופסת את הראש, לא מאמינה שאני אומרת את זה, לא רוצה להיות נינה. שנים אחורה היא חשבה על צ'כוב, ואמרתי לה שלא מעניין אותי לעשות נינה".
את לא רוצה לצעוק "אני נינה"?
"אני לא נינה, בואי".
מה גרם לך להסכים עכשיו?
"אני חושבת שהפעם הלכתי על זה כי פגשתי במאי אמיץ, חצוף, גיי גאה שמעז וחושב מחוץ לקופסה, לא מתחנחן ולא מתאים את עצמו לקהל. הוא מצליח לאתגר אותי בכל רגע נתון בחדר החזרות. איפה שהוא רואה שיש מכשול, כל הרוח שלו מתעוררת. הסצנה תהיה על המקום שמפריע לי, הוא חושף אותי והרבה פעמים זה לא נוח לי. יש סצנה שלמה שאני אמורה לצחוק בהשתטות מוגזמת ואני שומעת את הצחוק ואומרת מה זה, זה לא הצחוק שלי, אני לא יכולה לעשות את זה. והוא אומר לי, 'אני בסך הכול מוציא אותך מאזורי הנוחות שלך, תתמסרי לזה'. עכשיו אני בגיל שאני כבר מעוצבת מאוד, אני כבר סומכת על דברים שאני מכירה, אני יודעת מה הפורטה שלי וגם יודעת למה מצפים. שאני אקבל מחזה שכתב איבסן?".
סליחה על הפסיכולוגיה, אבל איפה זה פוגש אותך?
"קודם כל זה פוגש אותי בהתקדמות שלי וגם בהתקדמות של העולם. זה שבמאי הומו לוקח שחקנית שמוכרת בטייפקאסטים נורא ברורים ואומר, היא יכולה להיות הדה גאבלר, זה אמיץ בעיניי. אני אוהבת את זה. ג'ייסון דנינו הולט היה אומר לי בזמנו, כשהייתי מתעצבנת שאני מקבלת רק תפקידים של נשים וולגריות, 'מגי, קודם כל תלמדי את הטייפקאסט שלך ואז תפרצי אותו'. וזה בדיוק מה שקורה. עכשיו צילמתי סדרה לקשת, 'פאלו אלטו', ושם הבמאי אורן שקדי אמר לי, 'תעיפי את מגי, לא רוצה לראות אותה'. הוא רצה לנקות ממני הכול. אני משחקת שם חוקרת משטרה שלא מתרגשת שצועקים, היא מעל הסיטואציה. אני בחיים שלי לא מעל הסיטואציה, אני תמיד אומרת שאם הייתי ב'האח הגדול' היו משתמשים בי כעכברת מעבדה מספר אחת. באמת אפשר לשחק לי עם הלב, הכול אצלי חשוף".
לפני שנה וארבעה חודשים נולדו לה ולשדרן הרדיו וזוכה "האח הגדול" לשעבר, קותי סבג, התאומות אורי ומיקהאלה, ומגי גילתה שהאימהות מורכבת גם לשחקניות טוטאליות; שתסריט ההורות אינו מהודק ושחלוקת התפקידים כפי שנכתבו על ידי החברה לא תמיד יושבת עליה בול. "אחרי הלידה הייתה נקודת שבירה", היא חושפת; "ביומיים הראשונים הייתי כזו כלה, ילדתי שתי ילדות בריאות והייתי רגועה במקסימום, קותי הלך להוציא את קולה (הכלב), ולקחתי את שתי הילדות שלי לתינוקייה, עריסה מימין, עריסה משמאל, משכתי אותן, פתחתי דלתות עם ניתוח קיסרי. את יודעת איך קותי הסתכל עליי כשלקחתי את שתי העריסות ואמרתי לו, 'הכל טוב, לך תוציא את קולה?' הוא היה מאוהב בי. את יודעת איך אנשים הסתכלו עליי בבית החולים? אנשים הולכים עם אחד בקושי ואני אחת מכל צד, את יודעת איזה קשה לסחוב את העריסות האלה?"
נשמע קשה מאוד.
"וביום השלישי האכלנו את אורי, שמתי אותה לימיני והתחלנו להתעסק עם מיקה-אלה. פתאום שמעתי קולות חנק, הסתכלתי לימין וראיתי את אורי נחנקת לי בפנים. הרמתי אותה והתחלתי לצרוח בחדר, 'אמא, אבא, הילדה!' וקותי אמר לי, 'מגי תירגעי, מיקה-אלה ביד!' ואני רק צרחתי ובכיתי. מאותו רגע הרגשתי שאני לא יכולה להיות אמא. שאם היא נחנקה לי ביום השלישי, מה יהיה הלאה? שם הייתה נקודת המפנה, הבנתי את זה אחר כך. רגע לפני זה הייתי לביאה, אז אולי בעצם הייתי לביאה במסווה? ומאותו רגע התחלתי רק לבכות. הבחורה בתינוקייה הלבישה את מיקה-אלה ולא אמרה כלום. הלבישה את אורי ואמרה, 'איזו חמודה!' ככה גם ביום השני. ביום השלישי התחלתי לבכות, רק נזלתי, אמרתי, למה הם לא אומרים כלום על מיקה-אלה? למה הם אומרים רק על אורי שהיא חמודה, ומיקה-אלה דומה לי! אז מה זה אומר, כל החיים לא יגידו עליה שהיא יפה, הנה הנה זה מתחיל!".
דיכאון אחרי לידה?
"אני לא יודעת איך דיכאון אחרי לידה נראה, אני פשוט חושבת שהייתי מאוד הורמונלית והגבתי לכל דבר בעוצמות כמו שרק אני יודעת. ושם התחילה מפלה, והכול היה נורא. ואז קותי שוכח את התיק בחניון של בית החולים עם המשאבה שלי, ואנחנו מתקשרים למלונית לשאול אם מישהו ראה תיק, וצעקתי, 'איך אתה מאבד תיק? מי יכול לאבד תיק? איך אתה שוכח, כל הזמן אתה שוכח, הכל אתה שוכח!' וההורים שלי לידי ואבא שלי אמר לי, 'מגי תירגעי'. קלטתי שאני לא מחוברת לסיטואציה. והסברתי לעצמי שאני צריכה להוציא את הדברים האלה כי אני צריכה להיפטר מהם. ואת שומעת את עצמך מהצד ואומרת, אני חייבת להוציא את המפלצת הזו החוצה כדי שזה ייעלם! אני הולכת עכשיו להיות כזו אישה שהכול שובר ומרסק אותה? וקיבלתי טלפונים ששואלים, 'מתי את חוזרת לעבודה?' ואמרתי, ככה אני אחזור לעבודה? אני מטורפת".
ואיך נראה היומיום בבית?
"כולם באו לבקר אותי בבית כל הזמן, וכל הזמן רבתי עם בעלי מול כולם. הצגה. אי אפשר לדבר משפט בלי שיש פיצוץ. וזה הלך והחמיר, אחר כך התחלתי טיפה לחזור לעצמי ועדיין לא היה שקט, רק רציתי לצאת מהבית, רציתי לחזור ללבוש ג'ינס שלא עלה עליי מהר, למרות שכולם חושבים איזה גוף איזה גוף. לקח לג'ינסים שלי המון זמן לעלות עליי. היה קשה עם זה מאוד, רציתי להחליף את כל הארון למידה אחרת. אמרתי זהו, נגמר לך הסרט. אבל אני חייבת להודות שידעתי בתוך תוכי שהכול יהיה בסדר, וראיתי שקותי לא חושב ככה. אני חושבת שקותי חשב שזה הסוף".
שלכם?
"אין שלנו, קותי לא רואה פירוק משפחה כאופציה. אפשר לדבר כמה שרוצים על הדלת, מבחינתו לא עושים דבר כזה לילדים. אנחנו נהיה חזקים".
ומה ראית בעיניים שלו?
"שהוא אמר, עשיתי טעות, היא לא יכולה לעמוד בזה. אני באמת לא חושבת שקותי האמין שזה יסתדר, ואני בתוך תוכי ידעתי שאני פשוט צריכה לתת להורמונים חופש, שכל פעם שאני צורחת, עוד בלון משתחרר לאוויר. הוא לא ראה את זה ככה, היום אנחנו במקום אחר לגמרי. לא ישנו יחד שנה. מיקה-אלה ישנה לידי במיטה ואורי ישנה בלול לידה, קותי ישן ליד הרגליים שלי ושל מיקה-אלה כמו תולעת. רק עכשיו חזרנו לישון ביחד, לפני שלושה חודשים. אני באמת חושבת שקותי לא חשב שהדברים יסתדרו, אבל אני ידעתי שאני אחזור לאיתני, שהעבודה תחזיר אותי לזה, אני לא בן אדם שיודע לנפוש. החופש שלי הוא בעבודה".
ובואי, זו לא בדיוק חופשה.
"זה בדיוק העניין. מי המציא את המונח הזה 'חופשת לידה'? בטוח גברים".
ה"חופשה" שלך הייתה קצרה.
"נכון, כי אחרי שנייה הייתי חייבת לחזור לצילומי סדרה שעצרתי בגלל שמירת ההיריון. היה לי ציר באמצע צילומים, יצאנו להפסקה ואז היינו חייבים לחזור ולהמשיך לצלם, שלושה חודשים חיכו לי עם השעון, חזרתי לתיאטרון וחזרתי לטלוויזיה לצילומים. אז ישר חזרתי לפול טיים ג'וב, ואז זה פשוט המשיך, קיבלתי את 'פאלו אלטו' ואת 'הדה גאבלר' וחזרתי לעבוד אפילו יותר. הילדות הביאו את הברכה המדוברת. יוצא שאני הרבה מחוץ לבית, אז למדתי לבוא ולהגיד לבמאי, 'תקשיב, בימים שיש לי הצגה בערב אני מבקשת לצאת מחזרות יותר מוקדם, אני חייבת לעבור בבית'. ככה גם קותי מרגיש שאני רואה את התמונה הגדולה ואכפת לי ממנו ומהבנות, כי התלונה העיקרית שלו היא, את לא משלימה עם זה שהמציאות השתנתה. יש לך שתי בנות ואת מתנהגת כרגיל".
בעצם יש אצלכם קצת חילופי תפקידים. במרבית הבתים הגברים הם אלה שחוזרים מהר לחייהם ה"רגילים".
"קותי מוכן לא לעבוד לעולם. יותר מזה, כשאני ילדתי, קותי לא הלך לעבוד, הוא לא היה ברדיו איזה חודש, הוא נשאר איתי, ואז כשהוא כבר יכול היה לחזור לעבודה הוא היה משדר מהבית כדי להיות עם הבנות, כי אני לא יכולתי להיות איתן לבד. גם כי זה שתיים וגם כי זאת אני. בואי לא נעשה הנחות, כולם אומרים לי, איזה קשה זה שתיים, אבל הזוגיות יותר קשה. הן נסיכות, הן לא הבעיה, הבעיה היא הזוגיות, זה מה שהופך את זה לקשה יותר. את כל היום עומדת מול מראה של בן אדם שמעדיף להיות עם הבנות, ואיפה אני? קותי אומר לי כל הזמן, 'מגי, לכי תעשי ארבעה מיליון שקלים ואני ארבעה שקלים. זה לא מפריע לי, זה לא מה שגורם לחבילה שלי להרגיש גדולה יותר או קטנה יותר, אני רוצה שתעשי את מה שאת אוהבת', והוא צודק, הוא יודע שאהפוך לעצובה, ואז לעצבנית. הוא יודע שעדיף לו שלא אהיה בבית, אולי זה נשמע נורא, כי אהיה אישה עצובה. מצד שני, הוא היה רוצה להרגיש שאני נותנת עדיפות לבית והוא לא מרגיש שזה מה שקורה".
והיה לך קשה עם זה שאיפשהו ידעת שהוא צודק?
"אני עדיין יודעת שהוא צודק".
זה מערער אותך?
"אני לא מסתכלת על אף אחת, לכל אחת יש את הסיפור שלה. ערך המשפחה של קותי הרבה יותר גבוה משלי. זה מתבטא גם בבן אדם שאני מול המשפחה שלי, אני יכולה לא ללכת להורים שלי חודש וחצי. אמא שלי כל הזמן אומרת לי, 'את לא מספיק מתקשרת'. אני לא בקשר יומיומי עם האחיות שלי, אבל בתקופה האחרונה אני עובדת על זה. יש אנשים שאני רואה את היחסים שלהם עם ההורים, ישבתי עם משי קלינשטיין וריטה בחדר, כשריטה הייתה באה לבקר את משי ב'אפס ביחסי אנוש'. איך שריטה נכנסת היא באה ומתיישבת על משי, או שמשי מתיישבת עליה, אני לא מכירה את הדברים האלה, לבוא לשבת על אמא שלי. אין לי את זה. אני חושבת שקותי יותר משלים עם זה שאני אמא עובדת. אני יוצאת לחזרות וחוזרת ב-21:30, זה משמעותי. אבל שוב, זו תקופה. מבחינתי אני עוד שנייה יכולה להיכנס להיריון שוב".
באמת?!
"כן, מבחינת המקום שאני נמצאת בו בקריירה אני יכולה להביא עוד ילד. אני צריכה בן בחיים, אני מרגישה שלמרגלית יש צורך בבן, אני חושבת שבן זה משהו שיכול לאזן אצלי הרבה דברים. בן יעשה לי משהו, אני מרגישה שזה ידביק אותי לבית יותר. קותי אמר לי לפני כמה זמן, 'שימי לב, כל האמנים שעבדו הכי הרבה, הדבר שהם הכי מצטערים עליו זה שהם לא היו עם הילדים שלהם מספיק. שלא תגידי את המשפט הזה גם בריאיון יום אחד'. וואלה הוא צודק, לא בא לי להגיד את המשפט הזה. אז אם יש משהו שאני עובדת עליו היום זה להיות רעיה טובה יותר ואמא טובה יותר".
ועל הדרך את נותנת לבנות שלך אחלה שיעור על מימוש עצמי, על אמא שמנהלת קריירה.
"תמיד אני אומרת לעצמי שכשהבנות יגדלו אז אני לא אגיד להן שאמא הלכה לעבודה, אלא שאמא הלכה לשחק ואבא הלך לשדר. אני רוצה שהן יבינו שהן חייבות לעשות משהו שהן אוהבות. אני לא חושבת שכולם זוכים בזה בחיים האלה".
היא מדברת מהבטן, ללא פילטרים וללא סוכנת צמודה שמסייעת בהליכת ירח בין טיפות הפוליטיקלי קורקט. על הפוליטיקה הישראלית, לעומת זאת, היא מדברת בזהירות. "אני מתפללת שהדברים יסתדרו ושלא תהיה החמרה של המצב. התפילות שלי נעשות כל יום. אני מקווה שיהיה שינוי ושתהיה רגיעה, כי קשה לראות את זה. את פותחת את הטלוויזיה ומכבה כי כואב בלב. את רואה אנשים עצובים ושואלת, 'מה קרה לך?' והם אומרים, 'מה קרה? המדינה'".
ואת חיה עם אדם שמדבר את הפוליטי כל הזמן.
"נכון, הוא מאוד פוליטי. הוא שם את זה מאוד בפרונט בעבודה שלו, וגם מאוד בבית כל היום אני שומעת כמה הקוטג' עולה וכמה הריבית גמרה אותנו. אני חושבת שבגלל שאני במהות, בבסיס, אדם שמח, העצבות הכללית משתלטת, אבל אני בוחרת להפיץ את האור".
כמה את אופטימית באשר למצב הנוכחי?
"האופטימיות פה מינימלית, כי אני רואה לאן אנחנו הולכים. זה שאני יכולה לקום בבוקר ולשתות קפה ולקנות סלט זה לא מובן מאליו".
הפוליטיקאים יצרו כאן שיח על פריבילגיות, אליטות, ישראל הראשונה מול ישראל השנייה. את הרגשת שהמזרחיות הייתה לך למכשול?
"לא. אני לא חייתי את השד הזה. כשאני גדלתי בנתניה לא נמשכתי לפולג, נמשכתי לקריית נורדאו. לא עניין אותי שגבר יבוא לאסוף אותי עם ב-מ-וו, נמשכתי לגבר עם האופניים שאני עומדת מאחורה על הסטנדים. ותמיד הרגשתי שיש לי הכול. וזה מהבית. כשהגעתי לבית הספר למשחק הייתי היחידה שהגיעה מנתניה עם בנייה בציפורניים ולא ראיתי את זה כמכשול אלא כבונוס. הרגשתי שמתעניינים בזה יותר. אני חושבת שזה גם קשור לאיך שאני ניגשתי לזה. הבנתי שזה פלוס. וחגגתי על זה שאני מנתניה, וחגגתי על זה שאני לא מבינה דברים, וחגגתי על זה שאני זו ששואלת את השאלות כי אני יעני בורה, אבל מעיזה, זו לא בושה לא לדעת, לעומת אנשים אחרים שהם לא יודעים אז הם כותבים לעצמם במחברת ואז הולכים לבדוק. לא! אני שואלת מול כל הכיתה! ואז היו את אלה ששואלים אותי, 'מה, את לא יודעת?' אז הייתי אומרת, 'את עונה לי בשאלה או שאת רוצה לענות לי על השאלה?' ראיתי בזה כוח".
קותי ואת יוצאים לדייטים מאז ההורות?
"וואי, על הפנים. קודם כל, קותי לא משחרר את הילדות. לא לגן ולא בערבים. כשהן הולכות לישון אין לו את הקטע של להזמין בייביסיטר ובואי נצא. גם כי הוא לא בליין, הוא תמיד יעדיף להישאר בבית, כי זה המקום הבטוח".
אז מה אתם עושים אחרי שהבנות הולכות לישון?
"אני מפצחת גרעינים במיטה, הוא משחק למטה בטלפון ורואה טלוויזיה, ואז כשהוא בא למיטה הוא מנקה את הגרעינים שהשארתי בצד שלו, והולך לישון. אבל בתקופה האחרונה, ברמת הלעבוד על האישה שאני, אני מדברת עם קותי הרבה יותר על נושאים שמעסיקים אותו. על פוליטיקה, אקטואליה, זורקת לו, שמעתי ש. במקום אוכל, שאני לא טובה בזה, אני מגיעה אליו דרך תחומי העניין שלו".
את מוצאת את הדרך לליבו דרך פוליטיקה. זה רומנטי.
"מבינה? אני מגיעה לליבו דרך עילת הסבירות".
